בלילה הוא הגיע הביתה, אמר שלום קטן, הסתגר בחדר ואי אפשר היה לדבר איתו. מה אני אעשה?", היא שואלת אותי. “אני רואה שהוא נגמר לי מול העיניים". אני שותק. היא ממשיכה: “הוא שם את המוזיקה שלו, אני מריחה את הריח של הסיגריות, נדמה לי שהוא מעשן גראס, אבל אני לא שואלת.
“ב־5:00 בבוקר הוא נסע. הכנתי לו כל מיני דברים. הפנים שלו היו כמו של ספינקס, קרים, קודרים, הוא אמר לי שהשאיר לי מכתב על השולחן. מה זה נבהלתי, חשבתי שהוא הולך להתאבד. אני רואה אותו מתרחק עם הנשק על הכתף, ונשברת כאילו זו הפעם האחרונה שאני רואה אותו, נשבעת לך, נתן, אני לא יכולה יותר, הוא כל מה שיש לי".
אני מכחכח בגרון משהו בלתי ברור. נותן לה להמשיך לשפוך את הלב, הנשמה, הריאות, הכליות. אני שומע שהיא לוקחת לגימה. אני בטוח שזה מרטיני עם קצת לימון סחוט ושתי קוביות קרח. היא לא שינתה את הדרינק כבר איזה עשר שנים.
“תשמע מה הוא כתב לי, אתה חייב לשמוע. אתה מבין מה זה עושה לי, מה זה עושה לו, הוא ילד רגיש. אני מקריאה לך: ‘בוקר טוב, אמא, אל תכעסי על ההתנהגות שלי. אני במצב חרא, על הפנים, מרגיש שאני הופך להיות חיה. אני לא יכול להאמין מה אני עושה, אני מבצע פקודות כי נשבעתי למלא פקודות, ולא בא לי לצאת חנון בעיניים של החבר'ה.
"‘בחיים את לא תביני מה זה להיכנס לבית עם איזה עשרה ילדים, נשים וזקנים עם נשק דרוך, לצעוק ולקלל בערבית שכולם ישכבו ולא יזוזו. את לא מבינה, אמא, לפני כמה חודשים הייתי תלמיד בתיכון, ילד טוב צפוני בונבוני, ועכשיו אני מרגיש קלגס'".
“אתה איתי?", היא שואלת. אני שומע את רעש המצית ורואה בדמיון את הסיגריות הארוכות והדקות שהיא מעשנת ביד קצת רועדת, קצות האצבעות צבועים בלק אדום. היא לוגמת. “להמשיך?", היא שואלת. “תמשיכי", אני משיב.
“'המפקד צועק לי לקחת את המטבח. אני הופך את הדליים, הסירים, שופך שקיות ניילון עם סוכר וקמח לראות אם אין שם רימון או אקדח. הרעש של הכלים על הרצפה עושה לי בחילה. ילד קטן אחד מציץ עליי מהדלת עם עיניים גדולות מלאות שנאה. אני יודע שאם אני הייתי הוא, הייתי שונא כל החיים שלי חיילים יהודים.
‘הייתי הורג אותם, אם הייתי צריך לראות את אמא שלי, אותך, שוכבת על הרצפה עם הפנים בתוך השטיח רועדת מפחד כשמעלייך הופכים חיילים את הבית'". שוב היא שותקת רגע. אני מרגיש דרך הנשימה שלה בטלפון שהיא בוכה. אני מדמיין את הדמעות שלה זולגות על המכתב.
היא אלמנה כבר איזה 15 שנים. גידלה את הילד ואת אחותו לבד, עבדה כדי שהם יגדלו ללא מחסור. בעלה יוסי היה ידיד קרוב. אחרי שהשתחרר מצבא קבע, נכנס לעסקים, הסתבך, ובאיזה בוקר התהפך עם הרכב וגמר את הקריירה. לשונות רעות אמרו שהתאבד כי הכישלון והחובות גמרו לו את הרצון לחיות.
“אתה רוצה לשמוע את הסוף של המכתב?", הקול שלה מתחנן, מבוהל, זועק לעזרה.
“תשמע מה הוא כותב: ‘אם עוד פעם אני אצטרך להיכנס לבתים של אזרחים עם נשק, אני אסרב לפקודה ואלך לבית סוהר. אל תכעסי, אני בטוח שתביני. נורא חסר לי שאבא איננו כדי לייעץ לי מה לעשות. אני יודע שאם יהיה קרב של נשק בנשק, גבר נגד גבר, אני אתן את הכל בלב שלם, אבל אני לא יכול להפוך ארונות, לשבור קירות, להשכיב על הרצפה עם נשק דרוך ומכוון לזקנות וזקנים, אני מרגיש שבא לי להקיא, שאני שונא את עצמי, שאני לא אני. דיברתי עם שני חברים מהפלוגה אבי ויוני, הם מרגישים כמעט אותו דבר. על יוני אישה זקנה ירקה בפנים. הוא בכה אחרי זה בתוך השק שינה, רק אני שמעתי.
‘הוא אפילו לא יודע ששמעתי. הוא ניסה לסתום את הפה ונשמעו נאקות מהשק שינה כמו של ילד קטן בוכה. אני אשמור על עצמי, אל תדאגי יותר מדי. ראיתי במאפרה את הסיגריות הדקות המגעילות שלך. כמה את מעשנת? בטח בגללי. ד"ש ליעל, תבקשי סליחה שלא נפרדתי ממנה. אני מדמיין איך היא הייתה מתנהגת ומה היה עובר עליה אם חיילים עם נשק היו נכנסים לחדר שלה והופכים אותו ואותך היו משכיבים על הרצפה... זהו, אני מסיים. אם אחליט לסרב לפקודה ויושיבו אותי, אל תתביישי בי. תביני אותי. אוהב אותך'". את ה"אוהב אותך" שמעתי מרוסק, ואנקות של “הוא ילד טוב", נפלט לי. “יש לו מצפון".
“תעשה טובה ותקפוץ. אם יש לך, תביא לי בקבוק מרטיני יבש, ואם אתה עובר על יד פיצוצייה גם סיגריות איב, הדקות האלו הארוכות". “כן, המפקדת", עניתי לה וירדתי לטרנטה הצהובה עם בקבוק מרטיני יבש. איך אפשר להגיד לה “לא" במצב כזה.
את הקטע הזה כתבתי מזמן. שכחתי ממנו. השבוע היא שוב צלצלה. לא זיהיתי את הקול, כמה דקות משכתי את השיחה כדי לקלוט עם מי אני מדבר. היא שאלה כל מיני שאלות בנאליות כמו מה קורה איתך, איך הבריאות, הפסקת לעשן? ואז אמרה לי בקול מלא גאווה: “זוכר את הלילה ההוא שהייתי על הפנים והקראתי לך את המכתב של הבן שלי כשהיה חייל, זוכר? הבאת בקבוק מרטיני וסיגריות איב, והעברנו את הלילה בסוטול, כי פחדתי לישון ופחדתי שהוא הולך להתאבד".
“זוכר", השבתי, וקלטתי עם מי אני מדבר.
“תשמע איזה קטע", אני שומע בקול שלה שהיא מאושרת. “קטע טוב אני מקווה, ולא עוד מכתב מפחיד". היא צוחקת. “אתה לא תאמין, אתמול נולד לו בן, לי נכד, נקרא לו יוסי, אפילו שזה שם לא מי יודע מה, הפעם אתה בא לשתות, אני מביאה את השתייה ואת הסיגריות ואת האוכל ואת המוזיקה ונשתולל ונתחרע, כי אני הסבתא הכי מאושרת בעולם". אני קצת מגמגם כשאני מנסה להסביר לה שאינני נוהג ללכת לחגיגות יום הולדת, בריתות, כריתות, חגיגות בר מצווה ושאר האירועים המשפחתיים. היא מתעקשת דקות ארוכות להסביר לי שזה יהיה אירוע חריג ושאני אהנה מאוד.
“למה את בטוחה שאני אהנה מאוד?", אני שואל, ומקווה שהיא תיתן לי תשובה מחורבנת שתספק לי נימוק טוב לא ללכת. “תראה", היא אומרת, “זה סיפור שבחיים שלך לא שמעת כמוהו, אשכרה סרט. הוא השתחרר מהצבא אחרי שהצהיר שהוא הומוסקסואל ושאינו מסוגל יותר כי הזהות המינית שלו נחשפה אחרי קטע שהיה לו עם אחד המפקדים שלו.
“שחררו אותו, הוא נסע לתאילנד והתאהב בבחור מדהים, יפה כמו מלאך, מין ליידי בוי כזה. אחותו של הבחור הסכימה להיכנס להריון ממנו ולהביא להם ילד לעולם. לפני שבועיים היא באה לארץ וילדה כאן את התינוק. עכשיו היא ושניהם חיים אצלי בבית, אתה יודע יש לי ארבעה חדרים, אז יש מספיק מקום לכולם. האחות שלו היא פצצה, והיא ראתה אצלי את התמונה שלך מהימים שהיית מציל בים והיא נדלקה עליך ורוצה להכיר אותך. נשבעת לך, נתן, היא פצצה ברמה עולמית, ואני יודעת שאתה חולה על אסייתיות מלוכסנות".
“מה להביא?", שאלתי כנוע. “תביא את עצמך, ואם אתה רואה בדרך עגלה לתינוק, תביא גם. יש לי המון הוצאות".