והרי הודעה מיוחדת לממשלה הנבחרת: הבחירות הסתיימו. אומנם עברנו שנים שבמהלכן הבחירות כל הזמן היו אופציה ואפילו מטרה, אבל זה נגמר.
עדיין, נדמה שבממשלה טרם הפנימו את ההבדל בין קמפיין בחירות לבין זמן משילות. אולי פשוט התאהבו ברטוריקה שסחפה המונים להאמין שהערבים או־טו־טו הופכים אותנו למדינת כל אזרחיה, ושנפתלי בנט מבני עקיבא הוא הנוכל הגדול בהיסטוריה. אבל הבחירות נגמרו, ועכשיו הם בשלטון. אז אנא, הבינו: יש הבדל בין צייצן שקורא לאזוק את יו"ר האופוזיציה, לבין שרים וחברי מפלגתו של השר לביטחון לאומי שקוראים לעשות זאת.
פרט לאמירות המיליטנטיות, הבון טון בממשלה השבוע (תיראו מופתעים) היה להאשים את בני גנץ ויאיר לפיד בתסיסה הציבורית. אז שוב: בתעמולת הבחירות זה עבד, כי המטרה הייתה להלהיט מצביעים כדי שיגיעו לקלפי. אבל כשיושבים בממשלה, האשמות כאלה כבר מביאות לתוצאה אחרת לגמרי.
למי שמתקשה להבחין בכך, משהו כמו שני מיליון ישראלים נמצאים בחרדה קיומית קשה. הבליץ על סטרואידים שאיתו התחילה הממשלה החדשה את ימיה, לא בדיוק מייצר אווירה של רוגע בקרב חילונים וליברלים. אחרי שאמרו להם "לקפוץ" בנוגע לחרדים שהצליחו לקבל מימון ללא תקרה לכל אברך קיים ועתידי; ואחרי שאמרו להם "סתמו ושבו בשקט, כי עכשיו אנחנו בשלטון ונעשה מה שאנחנו רוצים"; ואחרי ששר המשפטים הטרי יריב לוין הודיע בעדינות שהוא מכוון לפוליטיזציה זריזה של מערכת המשפט, שלמעשה תמזג את שלוש הרשויות במדינת ישראל לרשות אחת - משום מה מצפים מהציבור הזה לאיפוק בריטי.
תוסיפו לזה את הקריאות של שר התקשורת הטרי לסגור את השידור הציבורי, ואת הכמיהה של השר לביטחון לאומי לפזר הפגנות נגד הממשלה במכת"זית, ותבינו שהציפייה לאמירות מדודות כתגובה למהלכים קיצוניים היא לא ממש הגיונית.
רמז מטרים
בתור מי שהכריזה שתהיה הממשלה של כולם, הנה הצצה להלך הרוח בקרב המרכז הליברלי. נכון לרגע כתיבת שורות אלה, יאיר לפיד, בני גנץ, בוגי יעלון וגדי איזנקוט בכלל לא מובילים את המחאה הציבורית שרותחת מחרדה, אלא בקושי מצליחים לעמוד בקצב שלה. ציבור ענק מתפוצץ מתחושות קשות, וזה לא באמת קשור ל"אי־קבלה של תוצאות הבחירות". את בעלי התפקידים מקבלים, אבל אף אחד לא דיבר בבחירות על הפיכה משטרית, ובמרכז הליברלי לא קונים את הניסיון לכנות את זה "איזון בין הרשויות".
כרגע, אין הנהגה ברורה לקבוצה הלומת הפחד, וזה רק מגביר את הפחד וגם מתסכל. כך שרטוריקת האשמת האופוזיציה בתגובות בלתי ראויות רק מגדילה את הסיכוי למרי כזה או אחר, שכלל אינו נמצא בשליטתם של גנץ ולפיד. כדאי להבין את זה.
במסגרת התעמולה - האשמת "השמאל" עבדה לא רע. "השמאל" הזה כלל גנרלים יפי נפש שניהלו את הצבא שמלעיזיהם בקושי שירתו בו, יוצאי ליכוד כמו גדעון סער ואביגדור ליברמן וזאב אלקין, וגם דתיים ימניים כמו מתן כהנא וחילי טרופר. אבל עכשיו כדאי להפנים שלא באמת מדובר בשמאל של זהבה גלאון וטליה ששון. מדובר בחצי מדינה שנמצאת בהתקף חרדה, שאם רוצים להרגיע אותה, כדאי לחשוב על משהו מעט יעיל יותר מאיומים לסגור, להתיז, לדרוס ולעצור את יו"ר האופוזיציה.
אם הבנתי נכון את זווית ראייתה של הממשלה החדשה, הבעיה היא לא המהלכים כי אם התגובות למהלכים. אבל זה הסיפור של עמדת השלטון - השליטה היא רק על המהלכים. מהלכים שהם עיוורים לבהלתה של חצי מדינה, לא ימתנו את התגובות. להפך - מבחינת המבוהלים, זה רק רמז מטרים לבאות. הרי כל זה קורה בשעה שעדיין יש על השלטון אי אילו בלמים, איזונים ומגבלות.
ההתנגדות להפיכה המשפטית של לוין נשמעה השבוע גם משר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, מבקר חריף של מערכת המשפט. מפרופ׳ אלן דרשוביץ, אוהב ישראל ידוע, שאמר שאם תעבור פסקת ההתגברות במתכונת המתוכננת, הוא כבר לא יוכל להגן על ישראל מעל כל במה. גם באיפא"ק הביעו דאגה. בקיצור - אי אפשר לפצוח בשינויים משטריים עמוקים ללא דיון ועם ביקורת קשה מקיר לקיר, להגיד ש"זוהי הדמוקרטיה" ולצפות שכולם יסתמו.
להרגיע עם האמירות
בקרב אלה שלא הצביעו לה, הרטוריקה של חברי הממשלה מייצרת בדיוק את מה שהם מבקשים להימנע ממנו. כלומר - זו רטוריקה שתמרצה הצבעה בזמן התעמולה, אבל עכשיו מתמרצת פחד, בהלה, מרי והתנגדות גדולה. בכלל - כשיושבים בממשלה עם כוח, תפקידים ותקציבים, כדאי להניח לרגע את התעמולה בצד, ולראות מה באמת מתמרצים. הרפורמה של לוין, למשל, מתמרצת שחיתות פוליטית, בלי קשר לעובדה שהרשות השופטת אכן צולעת, בעייתית, מעצבנת וחורגת מסמכותה. אבל הכפפתה לממשלה לא תהפוך אותה לטובה יותר אלא רק לנשלטת יותר. זו המלחמה הליברלית־חילונית.
לוין רוצה לתת כוח בלתי סביר בידי הפוליטיקאים. הרשות המבצעת בכל מקרה שולטת בכנסת, כלומר ברשות המחוקקת. עכשיו לוין רוצה גם בית משפט שהממשלה תמנה עם רוב בוועדה למינוי שופטים, ובנוסף לכך פסקת התגברות ברוב זעום של 61 - מה שימנע מבית המשפט כל יכולת להגביל את הרשות המבצעת. בנוסף, מוגשת הצעת חוק שתאפשר לשרים להתעלם מחוות דעת משפטיות. גם אם כל הפוליטיקאים שדוחפים למהלך היו זכים כשלג, סירוס של מערכת המשפט כרשות עצמאית עם יכולת הגבלה, יתמרץ שחיתות בעתיד. הרי אם אין בלמים ואיזונים, ואפשר להתגבר על כל דבר עם איזו קומבינה פוליטית, אז למה לא?
באותו אופן, נתניהו וסמוטריץ' הבטיחו פתרונות כלכליים מופלאים ליוקר המחיה. אבל שום קסם לא ישנה את מצב האזרחים הנאנקים תחת המסים, כשאת המגזר החרדי ימשיכו לתמרץ לעשות המון ילדים שלא ילמדו לימודי ליבה, ובמקום להתגייס ולעבוד - ללמוד תורה.
גם חברת הדירוג הבינלאומית S&P הודיעה השבוע שהיא עוקבת אחרי המהלכים, משום שמבחינתה "לא המפלגה או האישיות הפוליטית שמנהיגה את המדינה חשובות לדירוג, אלא התפקוד הכולל של המערכת המוסדית במדינה. עצמאות בנק ישראל, מערכת המשפט ומערך של איזונים ובלמים שאינו מאפשר לממשלה להחליט לבדה ללא שיתוף שאר המוסדות".
בקיצור - אפשר למכור כל אחד מהצעדים האלו כלגיטימי, אבל כשהם מגיעים בבליץ מהיר, המשמעות היא שינוי משטרי. ישראל תתיימר להיות דמוקרטיה בלי שיהיו איזונים ובלמים על הרשות המבצעת, ומי שחושב שזה לא נכון, שיתכבד ויפרט את האיזונים והבלמים שיהיו על הממשלה. אמירות מופרעות שאחריהן מגיעות הכחשות חלולות, לא באמת מרגיעות מישהו במחנה המרכז.