על קרני הדילמה: השלטון מתקיים כל עוד הוא לגיטימי

הנרי דיוויד ת'ורו נולד בקונקורד, מסצ'וסטס, בתחילת המאה ה־19. את מאמרו החשוב על "אי־ציות אזרחי" כתב לקראת אמצע המאה בצלם של אירועים מתעתעים. קצת אחרי שאמריקה יצאה למלחמה שתיעב, נלחמה וגם ניצחה. המאמר, כך מוסכם, היה תגובתו למלחמה הזאת.

כמו רבים מתושבי צפונה של ארה"ב, הוא התנגד לאותה מלחמה. כמו אברהם לינקולן, שנעשה לימים נשיא ארה"ב. ת'ורו חשב שאמריקה מחפשת צרות במקום שאין לה מה לחפש בו. שניהם חשבו שאמריקה נוהגת באופן לא מוסרי.

הם צדקו בעיקרון, וטעו בתוצאה: המלחמה ההיא, המקסיקנית־אמריקאית, ארכה כשנתיים. בסופה, אמריקה כבר לא הייתה מה שהייתה לפניה. היא הייתה אימפריה גדולה הרבה יותר, שבתחומה נכללו גם מה שהיום נקרא טקסס, ניו מקסיקו, אריזונה, קליפורניה. מדינות הענק של דרום־מערב ארה"ב. מוסרי או לא, אמריקה כבשה, ונשארה. קשה לדמיין אותה היום בלי המדינות הללו.

כך שהתנגדותו של ת'ורו למלחמה לא השפיעה בהווה, וגם לא על העתיד. ובכל זאת, נותר המאמר. והוא השפיע בדרכים אחרות. על מהטמה גנדי בהודו, על מרטין לותר קינג בארה"ב, על לב טולסטוי ברוסיה. הוצאת רסלינג הוציאה אותו בעברית לפני כמה שנים, בתרגומה של דפנה לוי. הנה, חומר קריאה מתאים לשבת. הקוראים בני גנץ, יאיר לפיד ומרב מיכאלי, מוזמנים.

"בכל לבי אני מסכים למוטו 'הטוב בממשלים הוא זה הממעיט למשול'", כתב ת'ורו. לא בדיוק המסר שמתאים למדינה של מפא"יניקים, שמעוניינים להעמיק את מעורבותה של המדינה בכל פינה. אם כבר, הוא מתאים למנהיגי כמה מקבוצות הימין שעלו לשלטון בישראל. ות'ורו המשיך בחשיפת חזונו בפתיחה המפורסמת למאמר: כאשר החזון הזה "מתגשם, הוא מגיע בסופו של דבר לשלב שגם בו אני מאמין: 'הטוב בממשלים הוא זה שאינו מושל כלל'. וכשבני האדם יהיו מוכנים לכך, זה סוג הממשל שיהיה להם".

הממשל שאינו מושל כנראה איננו חלום קרוב, וגם לא בטוח שהוא חלום רצוי. הקואליציה של בנימין נתניהו מתעטפת בדגלי ימין, אך חותרת לשליטה מדינתית מתגברת. הפוליטיקאים רוצים למנות את השופטים, הם רוצים לחזק את הזהות היהודית באמצעות בתי הספר, הם רוצים לחייב אזרחים שומרי חוק לשלם את מסיהם כדי לתמוך בקהילות לומדים שאינן משרתות ואינן עובדות.

האופוזיציה של גנץ ולפיד – בהנחה שמאחורי קרבות האגו של המנהיגים יש בכל זאת קהל גדול שעמדותיו מתכנסות להסכמה רחבה על מה שרצוי ומה שפחות רצוי – ניצבת מול דילמה: עד כמה וכיצד להילחם בתוכניותיה של הממשלה החדשה. עד כמה רחוק ללכת מול ממשלה שאפתנית שהולכת רחוק.

בלי שכל ישר

גנץ הזכיר השבוע "מלחמת אחים". הוא גם הציע "להרעיד את המדינה". ראש הממשלה הגיב בכעס מעושה. נוח לו להציג את גנץ כמי שמותח את החבל עד לקריעה. גנץ צריך לבחור מילים ביתר קפידה, אבל בעיקרון הוא צודק – מי שבוחן את גבול הסבלנות של אזרחי ישראל הוא דווקא נתניהו.

כמובן, זו לא הפעם הראשונה בתולדות ישראל שקורה דבר כזה. ממשלת יצחק רבין בחנה את גבול הסבלנות של האזרחים כאשר חתמה על הסכם אוסלו. התוצאה הייתה התנגדות ציבורית רחבה. לא מלחמת אזרחים, אבל בהחלט הרעדה של המדינה. זאת ההשוואה הנכונה להיום. זאת ההשוואה – ולא ההשוואה המקובלת בימים האחרונים להפגנות הצעירים הנחמדים של קיץ 2011. זאת ההשוואה הנכונה, משום שממשלת נתניהו עושה בדיוק את מה שעשתה גם ממשלת רבין: היא מחללת ברגל גסה, בלי התחשבות מספקת, בלי הידברות ובלי הסכמה רחבה, את מה שקדוש לצד השני.

יש הבדל גדול בין מלחמה על מחירי הדיור, או מחירים בכלל, לבין מלחמה על מה שקדוש. הימין יצא למהלך שקרוב לאי־ציות אזרחי בגלל הסכמי אוסלו, ואחר כך לקראת ההתנתקות. בגלל פגיעה בחזון שלמות הארץ. המרכז־שמאל נערך כעת למהלך דומה בגלל החלטת הקואליציה לקעקע את יסודותיה של שיטת הממשל והחוק הישראלית. בגלל פגיעה בחזון הדמוקרטי של ישראל, כפי שמחצית העם מבינה אותו.

כמה רחוק ללכת עם המחאה הזאת? כאמור – זו דילמה. ת'ורו לא הלך רחוק. אבל מאמרו לא היה סוף הסיפור. העימות בין הצפון לדרום על ההצדקה למלחמת מקסיקו־ארה"ב המשיך להתגלגל לעימותים נוספים, בנושאים דומים, עד לקרשנדו הצורם: מלחמת האזרחים האמריקאית הקטלנית של שנות ה־60 של המאה ה־19. ת'ורו זכה לראות את תחילתה, אך לא את ביטול העבדות ואת ניצחון הצפון בסופה. ב־1862 תו'רו מת בגיל 44. הוא מעולם לא נישא, ולא היו לו צאצאים. לפי האגדה, מילותיו האחרונות היו "מוס" ו"אינדיאני".

מלחמת אזרחים איננה התוצאה הצפויה לישראל. כן, אולי יהיו כמה מופרעים שינסו לעשות בכנסת מעשה ברזיל. לפרוץ, לנפץ. הם יועילו לממשלה יותר מאשר למאבקם שלהם, בדיוק כפי שהפריצה לבניין הקפיטול בוושינגטון, לפני שנתיים, נראית כתחילת סופו של דונלד טראמפ. מהלומה ללגיטימיות שלו, שממנה ספק אם יוכל להתאושש. וכמו בברזיל, המשטרה תשתלט עד מהרה על המפגינים. היא תוציא אותם, היא תכבול אותם (השר לענייני כבילות, צביקה פוגל, יוכל לטפל בזה). נתניהו יתבע מיריביו להוקיע ולהתנער, וינצל את ההזדמנות להדק את הברגים כך ששלום הציבור לא ייפגע. השלטון לא ייחלש, הוא יתחזק.

כאמור, זה יכול לקרות. אבל זה לא הדבר המעניין, או המשמעותי, או המפחיד, שיכול לקרות. שיתוק וכאוס הם תוצאה יותר צפויה – ולא הרבה פחות גרועה. שיתוק, כאוס ומחאה חברתית מתרחבת שהממשלה לא תוכל לנטרל. לישראל יש אויבים חיצוניים, שישמחו לראות אותה נחלשת בעצמה, ללא מגע חיצוני. גנץ, שישראל יקרה לו, צריך להביא את זה בחשבון. נתניהו, שישראל יקרה לו, ושנושא באחריות העיקרית לגורלה, צריך להביא את זה בחשבון. מרוב חברי הקואליציה שלו כנראה אין למה לצפות. נותרו בהם רק מעט בעלי שכל ישר ועוד פחות מזה בעלי עמוד שדרה.

אי־ציות אזרחי

השבועות והחודשים הקרובים יהיו מתוחים, ורוויים בדמעות תנין. נתניהו יתלונן, כפי שכבר החל לעשות, על כך שהאופוזיציה לא מקבלת את תוצאות הבחירות (כאילו שהוא עצמו קיבל אותן לפני שנה וחצי). החרדים יתלוננו על כך שהמתנגדים לתוכניות שלהם הם חבורה של אנטישמים (בלי להביא בחשבון שלפעמים לכעס ואפילו לשנאה יש סיבות טובות). באופוזיציה יתלוננו על כך שהקואליציה רוצה לבטל את הדמוקרטיה (אין לזה שום סימן: בוחרי הימין אוהבים בחירות לא פחות מבוחרי השמאל – אלה ואלה אוהבים אותה בעיקר כאשר הם מנצחים).

אבל האחריות מחייבת לא להסתפק בבכיינות ובהאשמת הצד השני. היא מחייבת להביא בחשבון שבמדינה כמו ישראל – בעצם, בכל מדינה – השלטון מתקיים כל עוד הוא לגיטימי. אם אינו לגיטימי, הוא לא יכול לתפקד.

מה משמעותה של הלגיטימיות? משמעותה יכולת של השלטון לתת הנחיה שתקוים, לפחות על ידי רוב האוכלוסייה. אם הממשלה מנחה את הרשויות המקומיות להעביר תקציב לבתי ספר חרדיים, והרשויות המקומיות מודיעות שלא יעשו זאת (זה לא מה שקרה במכתב ראשי העיר השבוע), לממשלה יש בעיה.

אם מדובר בשתי רשויות, היא ממשטרת אותן. אם מדובר בעשר, זה נעשה מסובך יותר. אם מדובר במאה, הממשלה תיאלץ להתקפל. משה גפני יכול לאיים מהיום ועד מחרתיים שיבוא חשבון עם ראשי הרשויות, אבל כל עוד הם מאוחדים בתביעתם, הם חזקים ממנו. ראש העיר מעלה אדומים הוא איש ליכוד, שבוחריו בוחרי ליכוד. הוא לא מפחד מגפני. ראש העיר מודיעין חיים ביבס הוא איש ליכוד, שבוחריו בוחרי יש עתיד. הוא מפחד מגפני עוד פחות. 60% מבוחרי עירו הם מצביעי אופוזיציה. את הדין והחשבון הוא חייב להם.

עם התקרב הבחירות לרשויות המקומיות אפשר יהיה לראות את השפעתן הגוברת על הזירה הארצית. לא במקרה ראשי הערים משמיעים קול. בחלק ניכר מהערים שיש בהן ראש עיר מהליכוד, ראשי ערים שיזוהו עם כפייה חרדית־דתית יאבדו את מקומם. לפיד ינסה לכבוש אותן. יש לו תשתית ארגונית למהלך כזה. ויש מולו קואליציה שתעשה את חייו קלים. האלטרנטיבה של ראשי הערים היא להעמיד את הממשלה במקומה. להזכיר לה שאינה בעלת בית יחידה. להזכיר לה שגם להם יש אילוצים פוליטיים וקואליציוניים.

יש מהם שכבר משתעשעים – בלי להכיר את המקור – ברעיונות מהסוג שהפיץ ת'ורו. רעיונות של אי־ציות אזרחי. השיח הציבורי מתמקד בהפגנות, בחסימת כבישים, בשלטים שמשווים שרי ממשלה לנאצים, בשאלה אם כן או לא תהיה מכת"זית בתל אביב. זה שיח מיושן. ממשלת ישראל לא תתכופף מול כמה הפגנות. היא תתכופף או תישבר מול מהלכים נחושים של התנגדות אפקטיבית. לדוגמה – ראשי ערים שגוררים רגליים, ולמעשה מסרבים, להעביר את התקציב לבתי הספר החרדיים. לדוגמה – הורים שמסרבים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שנכנסים אליהם נציגי עמותות הנתמכות בתקציביו של סגן השר אבי מעוז. ולא קשה לדמיין מהלכים עוד יותר דרמטיים.

נסו את האפשרות הבאה: כנסת ישראל מעבירה את החוק האידיוטי ביותר שהיא שוקלת כרגע – חוק יסוד "לימוד תורה". למחרת העברתו, רבע מיליון הורים חילונים מציידים את ילדיהם בפתק למורה: מעתה ואילך איננו מוכנים שילדינו ילמדו תורה בבית הספר. אנא שחררו אותם מהשיעור. המורה רץ למנהלת. המנהלת מתקשרת למפקחת. שר החינוך מוציא הודעה: לא יקום ולא יהיה.

למחרת, ילדיהם של רבע מיליון הורים נשארים בבית. וגם ביום שאחרי. ועוד יום. ועוד יום. הנה, זה יתרון שיש לישראל של המרכז־שמאל על פני ישראל של הימין. פחות ילדים – ויותר אמצעים כלכליים. ההורים מוצאים סידור. כל יום הורה אחר משגיח על הילדים של עשרה הורים. מלמד אותם משהו אחר. עד שמערכת החינוך תיכנע.

נשמע מופרך? כמו שכתבתי כאן גם לפני שבועיים, זה נראה יותר קרוב מאי־פעם. ממשלה ישראלית שמותחת את גבולות הלגיטימיות לא יכולה לנצח. כמו שאף אחד לא מעלה על דעתו גיוס חרדים בכוח, ובתסריט האופטימי ביותר אפשר לדמיין שלילת הטבות ממי שאינו מתגייס, כך ממשלה ישראלית לא תוכל לכפות על אף אחד לימוד תורה. גם לא אם תעביר חוק יסוד.

תאמרו: ומה בכך, שלא ילכו לבית הספר, ולא ילמדו תורה? נדמה לי שלזה גנץ התכוון כאשר הזהיר את נתניהו מפני התוצאות האפשריות של מדיניות ממשלתו. לא מלחמת אחים במובן של קרב ויריות, מלחמת אחים במובן של התפרקות המדינה מיכולתה לעצב מדיניות שתחייב את האזרחים. זה עד כדי כך מסוכן. זה עד כדי כך קרוב.

הקיטורים והקטר

אין קדושה בתיקון פסי רכבת דווקא בשבת. אין קדושה – יש נוחות. קדושה היא דבר חשוב. גם נוחות היא דבר חשוב. יש יהודים בישראל הסבורים ששבת היא יום של קדושה, ושביום של קדושה לא עובדים בתיקון רכבות, גם לא במחיר של נוחות. יש יהודים בישראל הסבורים ששבת היא אולי יום של קדושה, אך לא של קדושה שמצדיקה ויתור על עבודות בשבת ומחיר גבוה בנוחות של יום חול.

זה כל הסיפור. אין כאן בני אור, ואין בני חושך. יש מאבק לגיטימי בין מי שחשוב לו יותר שלא תהיה עבודה בשבת, ומוכן לשלם על זה מחיר, לבין מי שחשוב לו יותר שיהיה לו נוח בנסיעה בימי החול, ומוכן שלשם כך יתבצעו עבודות בשבת.

ולא – אין עדיפות מוסרית למי שחושבים שקדושת השבת עדיפה על נוחות ביום חול. קדושת השבת שלהם לא יותר חשובה מנוחות הנסיעה של חבריהם.

ולא – אין עדיפות מוסרית גם למי שחושבים שנוחות נסיעה ביום חול יותר חשובה מקדושת השבת. נוחות הנסיעה שלהם לא יותר חשובה מקדושת השבת של חבריהם.

דמיינו מצב שבו כל ישראל שומרי שבת. במצב כזה, לא תהיה שום בעיה לומר ששומרי השבת מעדיפים לסבול פקקים ביום ראשון או שני, ובלבד שלא יהיו עבודות בשבת. דמיינו מצב שבו כל ישראל אינם שומרי שבת. במצב כזה, לא תהיה שום בעיה לומר ההפך – שהישראלים שאינם שומרי שבת מקפידים שכל העבודות ייעשו דווקא בשבת, כדי שיהיו פחות פקקים ביום ראשון או שני.

מהי סיבת הוויכוח על עבודות הרכבת בשבת? שלא כולם כאלה ולא כולם כאלה. שאלה מתעדפים שמירה על קדושת השבת, ואלה מתעדפים שמירה על הנוחות. כמובן, לזה נלווית התפיסה המתנשאת של שני הצדדים כאילו העמדה שלהם צודקת והעמדה של עמיתיהם מגונה. מקדשי השבת חושבים שמעדיפי הנוחות הם אנשים ללא ערכים. מעדיפי הנוחות חושבים שמקדשי השבת הם רדיקלים חשוכים. לא זה נכון, ולא זה נכון. אלה רוצים מתוק ואלה חריף. אלה רוצים קר ואלה חם. זה לא עניין ערכי, זה עניין של העדפה וטעם. אלה שרוצים עבודות בשבת לא רוצים את זה כדי לעצבן את החרדים. ואלה שרוצים שלא יהיו עבודות לא רוצים את זה כדי לעצבן את הלא־חרדים.

ננסה להתייחס לטיעונים של צד אחד: אם יהיו עבודות בשבת, מדינת ישראל כבר איננה מדינה מספיק יהודית. זו טענה קשה, שהשלכותיה קשות. מדינת ישראל עושה הרבה מאוד דברים בשבת. היא גם עושה הרבה מאוד דברים שאינם עולים בקנה אחד עם תפיסה יהודית הלכתית.

אם יהודיות המדינה תלויה בכך שתדקדק במצוות, אזי ישראל תצטרך לעבור שינוי יסודי ועמוק, שסופו מדינה אחרת – מדינה שרבים מהישראלים החיים בה כיום לא ירגישו בנוח לחיות בה. למי שרוצים להפסיק את עבודות הרכבת בשבת כדאי להביא גם את הנתון הזה בחשבון. בראייה ארוכת טווח, אפשר להציג אותו כפיקוח נפש. פיקוח נפשה של המדינה. ישראל שלא תאפשר לישראלים שאינם שומרי הלכה לחיות בנוחות, ולהרגיש שהם יהודים בדרכם וחופשיים מכפייה, היא ישראל שיהיה לה קשה יותר להתקיים.

ננסה להתייחס לטיעונים של הצד השני: הפסקת העבודות בשבת תהיה מהלך של כפייה בלתי נסבלת. גם זה לא מדויק. מדינת ישראל אוסרת על עבודות בכל מיני זמנים, וכופה על אזרחיה כל מיני הסדרים שעולים להם באי־נוחות. לדוגמה, היא סוגרת כבישים וגורמת לפקקים רבים כדי לקיים טקסים ביום הזיכרון לחללי צה"ל. למה שנצטרך לעמוד בפקקים האלה? כי ראשי המדינה החליטו – בצדק! – שחשוב לקיים טקסים ביום הזיכרון ולאפשר גישה לבתי העלמין. באותו אופן, הם יכולים להחליט שחשוב לשמור על השבת ולסגור לכם את המסילה.

תאמרו: איך אתה יכול להשוות את קדושת יום הזיכרון לקדושת השבת? אומר: אני לא משווה. רק מציין שיש מי שקדושת השבת חשובה להם באותה מידה, והטענה שבגלל קדושת השבת יהיו פקקים תיראה להם לא רלוונטית.

אז מה עושים? מתקוטטים. דמותה של השבת במדינת ישראל לא קיבלה עדיין צורה מגובשת, והיא נושא למחלוקת בלתי פוסקת. רבין הנחית מטוסים סמוך לכניסת השבת בשנות ה־70, וחולל משבר פוליטי. אהוד ברק הסיע משחן בשבת וחולל משבר פוליטי. נתניהו אינו מעוניין לחולל משבר פוליטי. הוא אינו מעוניין לפגוע בסיכוייו לקיים את שלטונו בגלל התעקשות על משהו שפוגע בקדושת השבת החשובה לחברים בקואליציה שלו.

תאמרו: אבל הוא פוגע ברוב מדינת ישראל! נאמר: אם זה היה המצב, ואם היה רוב שהפגיעה הזאת מעניינת אותו, נתניהו לא היה מוותר לתביעת החרדים. ובמילים אחרות, כל מה שצריך כדי להחזיר את עבודות הרכבת בשבת זה לגייס רוב בכנסת, ולהפוך את ההחלטה. אם מפלגה חרדית מוכנה להפיל ממשלה בגלל עבודה על המסילה, והנציגים שלכם לא מוכנים להפיל ממשלה בגלל אי־עבודה על המסילה, כנראה שלכם זה פחות חשוב. קדושת השבת חשובה להם יותר ממה שנוחות יום החול חשובה לכם. זה אולי לא נעים, אבל זה עד כדי כך פשוט.

השבוע נעזרנו בנתונים ובמידע מאתר המדד, וכן בפרסומי כאן חדשות, בסקרי המכון לדמוקרטיה, ובספר "אי־ציות אזרחי" בהוצאת רסלינג.