מסתמן שהילד שלי הולך בדרך אבותיו ופיתח גם הוא חיבה עזה לכדורים. כדורי רגל במקרה שלו. מאז המשחק הראשון של בני יהודה שלקחתי אותו אליו לפני חודשיים, אין משחק שהוא פספס. ימי שישי ב־15:00 הפכו לשעות הכתומות בחיי, ולפעמים כשאני מעיר את הילד בבוקר כדי שילך לבית הספר, הוא קם ועוד לפני שהוא אומר "בוקר טוב" הוא מזנק מהמיטה ומתחיל לשאוג ״הכתום עולה״.
האמת היא שאלו זמנים טובים. בני יהודה החליטה להפוך לקבוצה לא רעה, ובשישי שעבר השלימה ניצחון שני ברציפות. במשחק האחרון אפילו היה ניצוץ של כדורגל. עברו שנים מאז נראה בבני יהודה, ויש תחושה שהניצוץ הזה עוד יכול להפוך למופע זיקוקים שלם.
לאחר שחזרנו מהמשחק, הילד נכנס לאינטרנט, בדק את לוח המשחקים והודיע לי שהמשחק הבא הוא משחק חוץ נגד הפועל אום אל־פחם. בתגובה אמרתי לו שזה משחק שלא נצליח לנסוע אליו אבל נראה אותו בטלוויזיה. ״למה? כי זה רחוק?״, הילד שאל. ״כן, זה רחוק מאוד״, השבתי בהיסוס.
״אז אולי פשוט תאסוף אותי מוקדם יותר מבית הספר בשישי וניסע? ביום שישי זה גם ככה לא לימודים כאלה חשובים״.
״עזוב, זה לא עניין של מרחק״, הסברתי.
״אז עניין של מה זה?״, הוא חקר.
״זה עניין של, זאת אומרת״, התחלתי לגמגם, ״עזוב, זה לא משנה המרחק, פשוט לא נוסעים״.
מה אני אמור להגיד לו? שאום אל־פחם היא קבוצה ערבית ומגרש הבית שלהם נמצא בלב העיר והמצב הנוכחי בארץ - כבר הרבה שנים - הוא בחזקת ״עם בשטחיו יחיה״? היהודים ביישובים היהודיים והערבים ביישובים הערביים. כל אחד בשטח שלו וכל חיכוך הוא מיותר.
אבל מתי בעצם זה הפך להיות ככה, שאלתי את עצמי, ומה בכלל קורה עם הדו־קיום? פעם היה צמד מילים כזה, צמד מילים שהיה די פופולרי, לאן הוא נעלם? יכול להיות שהוא לא נעלם, הוא רק בהשהיה?
האמת היא שהילד שלי בכלל לא יודע מה זה ערבים. הוא חי חיים סטריליים ויפים בצפון תל אביב בלי להיתקל בצד המחוספס יותר של מדינת ישראל. אז מה אני אגיד לו? שאפילו אני, איש שמאל, לא מרגיש בנוח, אפילו קצת חושש, לנסוע עם הילד שלו לעיר ערבית לראות משחק נגד קבוצה ערבית? מה אני אתחיל להסביר לו את תולדות הסכסוך מהאינתיפאדה הראשונה עד לאינתיפאדת הסכינים? מה אני אניח עליו עכשיו את כל המטען החברתי־מדיני הזה בגלל משחק כדורגל? (ואולי ״מטען״ היא מילה לא מוצלחת בהקשר שעליו אני מדבר).
בכלל, המשחקים של בני יהודה הם סוג של סיור מודרך בשבילו בחברה הישראלית. כבר לפני שלושה משחקים ישבנו ביציע והקהל התחיל לשיר: ״תכניסו טוב לראש, תל אביב של הכתומים, קונים אתכם בכסף - קבוצות בלי נשמה, אין לכם ת׳לב של הקהל מהשכונה״.
הילד תפס אותי ושאל על איזו שכונה הם מדברים - תל ברוך צפון (השכונה שבה הוא גר)? לא, אמרתי לו, הם מדברים על שכונת התקווה, שהיא שכונה שונה מאוד מתל ברוך צפון. מה זאת אומרת? במה היא שונה? הוא שאל. לא ידעתי איך לגשת לנושא והחלטתי להסיט את המחשבה שלו. ״תראה איזו התקפה״, אמרתי לו והצבעתי למגרש. אחרי זה הגיעה עוד שורה בשיר האוהדים שעוררה את יצר התהייה של הילד: ״לא גרים בפנטהאוז, לא בווילות של עשירים״, הקהל שר, והילד שאל אותי אם הבית הפרטי שבו אנחנו גרים נחשב וילה. כן ולא, אמרתי לו. מה זאת אומרת? הוא שאל. רוצה ארטיק מהקיוסק? נקניקייה? אני אלך להביא.
אני זוכר את השוק שגם אני חטפתי כשהייתי ילד והגעתי לראשונה למשחק של בני יהודה - קבוצה שבחרתי בלי להבין את המשמעות החברתית שלה. נכנסתי ליציע ושמעתי זעקות: ״למען השכונה, למען הילדים, למען עתיד הילדים״. לא הבנתי מה הבעיה עם העתיד של הילדים, אני הייתי ילד שגדל במושב מבוסס עם חתך סוציו־אקונומי גבוה, ולא הייתה איזושהי בעיה עם העתיד שלי. הדבר הכי מורכב היה לנסות לבחור לאן תרצה ללכת: קורס טיס, שייטת או סיירת מטכ״ל. כמעט כל ההורים במושב שבו גדלתי היו טייסים ולוחמי סיירות מובחרות. זה מה שהכרתי. אפילו גיליתי שם שלא רק מסטיק אפשר ללעוס, גם דבר כזה שנקרא ״גת״.
אני זוכר איך לפני כמה שנים, אחרי שהודעתי לו שהוא אוהד בני יהודה ואין על זה ויכוח, הוא חזר יום אחד מבית הספר בראש שמוט. ״מה קרה?״, שאלתי אותו. ״כולם בבית ספר אוהדים את מכבי תל אביב, אף אחד לא בני יהודה, רק אני, אני לא מבין למה זה״.
״ובכן, ילד״, אמרתי לו, ״זה בגלל שהם אשכנזים עשירים ופריווילגים״.
״אין מצב״, אמרה אמו של הילד לאחר שאמרתי לה שאולי כדאי שהיא תסביר לו מה זה ערבים ולמה לא מומלץ לנסוע למשחק של קבוצה ערבית באום אל־פחם.
״אוקיי, אז אני אסביר לו בקצרה״, השבתי, ״אולי אני פשוט אגיד לו: ׳שומע, היה היו אברהם, יצחק ויעקב, ואז הגיע מוחמד ואז משה והארץ המובטחת, מפה לשם מלחמת העולם השנייה, היהודים מבינים שהם חייבים בית משלהם, ואז מדינת ישראל קמה, אבל עדיין יש פה תושבים ערבים שחיים והם לא מסכימים לתוכנית החלוקה, ואז מלחמה ואז עוד מלחמה של שישה ימים, ועדיין יש כאן תושבים ערבים בכל מיני מקומות בארץ, חלק מהם גרים ממש באום אל־פחם ויגיעו למשחק נגד בני יהודה בשישי וזה יכול להיות קצת בעייתי בגלל כל מה שסיפרתי לך, אז עדיף שלא נלך׳״.
״נראה לך באמת שככה אתה הולך להסביר לו את זה?״, נזפה בי אשתי לשעבר ואמו של הילד.
״אוקיי, אז יש לך המלצה איך כן להסביר לו את זה?״.
״תתמודד, אתה כבר ילד גדול״.