השנתיים שחלפו מאז נחתמו הסכמי אברהם ההיסטוריים, המלחמה באוקראינה, הברית המתהדקת בין הרוסים ואיראן, הבנת מדינות רבות בעולם כי סדר העולם החדש כפי שמתגבש מחייב עוצמות צבאיות והרתעה, הידוק בריתות ושיתופי פעולה אופרטיביים - כל אלה מהווים הזדמנות אסטרטגית, מדינית וכלכלית יוצאת דופן בעוצמתה עבור ישראל בכל המישורים.
מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות וכן הקשרים המיוחדים עם ארה"ב הם הנכסים המרכזיים של מדינת ישראל גם במישור הדיפלומטי וביחסי החוץ. המלחמה האחרונה באירופה משנה בפועל את העולם. מדינות רבות מבינות כי בעתות חירום הן צריכות קודם כל לסמוך על עצמן, ומגדילות משמעותית את תקציבי הביטחון שלהן. כך לדוגמה מעצמות כלכליות כמו גרמניה ויפן נמצאות בתהליך התחמשות חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה, שיהפוך אותן גם למעצמות צבאיות.
במערכת הביטחון רואים במגמה הזו הזדמנות שאסור לפספס לצורך חיזוק מעמדה של ישראל בעולם, מגמה שבחלקה משפיעה גם על המערכה שמתנהלת מול איראן. אל מול ההזדמנות, הידרדרות בזירה הפלסטינית וביחס של העולם כלפי צעדים והחלטות של הממשלה החדשה בנוגע ליהודה ושומרון, מסומנים כנקודת תורפה שעלולה לחבל במגמות החיוביות.
לעומת המגזר הכלכלי וההייטק בישראל, שבחלקו מתריע בנוסף מפני השלכות מעשיות וכלכליות של המהפכה המשפטית על מעמדה של ישראל בעולם ועל פגיעה אפשרית במשק, במערכת הביטחון לא נותנים לחששות אלו ביטוי פומבי. אבל בין השורות גם הנושא הזה מדובר: מהפכה משפטית תיתפס על ידי חברינו בעולם ובעיקר על ידי האמריקאים כפגיעה בדמוקרטיה הישראלית.
השנתיים האחרונות היו נפלאות לדיפלומטיה הצבאית־ביטחונית של מדינת ישראל. היקפי הסחר באמצעי לחימה, במערכות הגנה אוויריות, בידע, בטכנולוגיה וביכולות מודיעין נסקו פלאים. אם בסיכום שנת 2021 נתון השיא עמד על 11 מיליארד דולר, לעומת 8.5 מיליארד שנה לפני כן, סיכום שנת 2022, שייערך בקרוב, צפוי להצביע על עלייה משמעותית נוספת בשל השינוי בארכיטקטורת הביטחון הגלובלית.
איראן, רוסיה, סין, קוריאה הצפונית. בכל שכונה בגלובוס ישנו הבריון השכונתי, והמלחמה באירופה משמשת כשעון מעורר עבור מדינות רבות בעולם, שהזניחו במשך שנים ארוכות את יכולותיהן הצבאיות. בתוך האירוע הגלובלי הזה ישראל מוצאת את עצמה כשחקן עולמי מחוזר מאוד, שבמקומות שונים אף מתפקד כמעין קבלן משנה של האמריקאים, תחת אינטרסים משותפים.
עו"ד וסגן אלוף (במיל') אבי כאלו עשה את רוב שירותו בצה"ל באגף המודיעין. כיום הוא מנהל את הייעוץ הביטחוני במזרח התיכון עבור חברת הייעוץ האסטרטגית הבינלאומית פרוסט&סאליבן. "התעשיות הביטחוניות הישראליות מצויות במומנטום חסר תקדים", הוא אומר. "זה מתבטא בכמה מישורים.ביקושים גוברים מהתעשיות בישראל בזירות רבות בשל המלחמה באוקראינה ופוטנציאל הסלמה למול סין, וזאת בתחומים רבים של עולמות תוכן כגון אמצעי לחימה מתקדמים, חימושים, הגנה אווירית, טכנולוגיות, בינה מלאכותית ועוד.
"בנוסף מנוהלת במשרד הביטחון דיפלומטיה ביטחונית ייחודית מסוגה המאפשרת חדירה של התעשיות הביטחוניות לשווקים שלא נודעו בעבר, לצד התבססות בשווקים מוכרים. כל אלה מייצרים פוטנציאל של שיתוף פעולה מבצעי והדרכתי עם צה"ל, המניח גם יסוד לשיתופי פעולה מודיעיניים ומבצעיים".
במשפטו האחרון מסכם כאלו חלקים מהתפיסה האסטרטגית־ביטחונית של מדינת ישראל. היצוא הביטחוני, מעבר לתמורה הכלכלית שלו, הוא כלי מרכזי נוסף בדיפלומטיה הישראלית ואמצעי להשגת אינטרסים ביטחוניים, גם כאשר מדובר במערכה מול איראן.
במציאות הנוכחית, מערכת הביטחון הישראלית והתעשיות הביטחוניות מחוזרות כאמור על ידי מדינות רבות המבקשות לרכוש טכנולוגיות ישראליות וללמוד מהניסיון המבצעי והמודיעיני של צה"ל במערכה שהוא מנהל מול איראן בשנים האחרונות. מספיק לעקוב אחר כמות טיסות בכירי מערכת הביטחון לחו"ל ומגוון היעדים על הגלובוס כולו בשנתיים האחרונות כדי לנסות להבין את היקף המגמה.
העברת הנשק האיראני לרוסיה מרתיחה את ארה"ב, וכבר נשמעו יותר מרמיזות אמריקאיות בדבר נכונות לפגוע בצירי העברות הנשק מאיראן לרוסיה. בהקשר הזה לישראל יש הרבה מאוד מה לתרום לאמריקאים בסוגיות של מודיעין וניסיון מבצעי שנצבר בשנים האחרונות, על פי פרסומים, בעיקר על אדמת סוריה.
במערכת הביטחון, מנגד, נדרשים בשיתופי הפעולה המוצלחים האחרונים שלא לזלוג לכיוון הסתבכות עם הרוסים, וכמובן לפקח על הנשק והידע שיוצא מישראל למדינות ערביות, שבעת החלפת ממשל או מלך עלולות להתהפך ביחסן לישראל.
התרגיל הגדול
נראה כי בממשל האמריקאי הדמוקרטי מבקשים להעביר מסר כי יקבעו את יחסם לשלטון בישראל על פי הפעולות שייעשו בשטח ולא בשל הרכב הממשלה, גם כאשר הם אינם מסתירים שהוא פחות לטעמם. בינתיים התרגיל המשותף לישראל ולארה"ב המתקיים השבוע בישראל ובים מבטא באופן מובהק את עליית המדרגה בשיתופי הפעולה הצבאיים במערכה מול איראן.
לאחר הסכמי אברהם, המעבר של ישראל לחסות פיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום) העמיק עוד יותר את שיתופי הפעולה הצבאיים בין ישראל וארה"ב, אך לא פחות חשוב, מספק לישראל מעמד מיוחד שאותו היא מקבלת מטעם ארה"ב כשותפה מובילה לתהליכים בין המדינות הנוספות תחת אחריות פיקוד המרכז האמריקאי במזה"ת.
המעבר של צה"ל לאזור פיקוד המרכז האמריקאי ממשיך לחולל תמורות ולשבור תקרות זכוכית הן בקריה בתל אביב והן בפנטגון, ודרך האחרון מחלחל לבית הלבן. מדובר בבשורה חשובה מאוד לישראל, שחוצה לא רק את האינטרסים הביטחוניים.
האיומים מאיראן מלכדים רבות ממדינות האזור, כשהסכמי אברהם שנחתמו במהלך תקופת כהונתו הקודמת של בנימין נתניהו עולים על הציפיות של בכירי מערכת הביטחון. רה"מ ושר הביטחון יואב גלנט מבינים היטב את חשיבותם ואת הצורך להעמיקם, כמו גם העמקת שיתוף הפעולה הצבאי האופרטיבי עם ארה"ב, כפי שבא לידי ביטוי בתרגיל האחרון שהתנהל השבוע בישראל ובלב הים.
הצבא האמריקאי עורך מעת לעת תרגילים משותפים עם עמיתו הישראלי, ובתום התרגיל מסתפק בהודעה תמציתית לתקשורת. בתרגיל הנוכחי, "אלוני בזלת" שמו, למערך הדוברות האמריקאי היה חשוב לתת לתרגיל פומביות גדולה ככל הניתן כבר מיומו הראשון.
בישראל מבקשים לראות את המסר שיוצא מהתרגיל כמכוון בעיקר לאיראן, אבל בשביל האמריקאים זו גם הזדמנות להפגנת כוח ועוצמה מול הרוסים. אף על פי שהמזה"ת לא עמד בשנים האחרונות בראש סדר העדיפויות של האמריקאים, שהיה מכוון בעיקר כלפי סין, התוקפנות הרוסית באירופה מובילה לשינוי במדיניות האמריקאית גם באזורנו.
מעבר להודעות לעיתונות, התרגיל השבוע מהווה קפיצת מדרגה דרמטית במאפייני שיתוף הפעולה בין צה"ל לצבא ארה"ב בהקשר האיראני. בנושאים שבעבר לא דובר עליהם במשותף, התרגיל הביא הפעם לידי ביטוי שיח משותף חסר תקדים בעומקו בעולמות המטרות באיראן.
זהו שיח שפותח דלת לתכנון יעדים אפשרי לתקיפה משותפת של אתרי הגרעין באיראן. הרמטכ"ל לשעבר אביב כוכבי הסביר בראיון הפרישה ל"מעריב" כי בכל הנוגע לשיתופי הפעולה הצבאיים והאיומים מאיראן, הצבא האמריקאי והישראלי נמצאים על אותו עמוד בדיוק.
גם כאשר האמריקאים רחוקים מאוד מהחלטה על הפעלת כוח צבאי מול איראן ויעדיפו בעתיד חזרה להסכם גרעין, עצם התרגיל והמינוף שלו מעבירים לאיראנים מסר נוקב שגם האופציה הצבאית נמצאת על השולחן. אופי התרגיל וכמובן גם מה שאינו גלוי בו מבטאים באופן יוצא דופן את עומק האינטימיות הצבאית, אולי חסרת התקדים בין ישראל וארה"ב בעת הזו.
שיתוף הפעולה מתודלק גם על ידי האיראנים קשי העורף. חוסר הנכונות של טהרן להגיע להסכמות, המשך ההתקדמות בתוכנית הגרעין, היעדר הפיקוח על אתרי הגרעין, הפגיעה החמורה בזכויות אדם, הרג המפגינים במהומות החיג'אב וציר הנשק המתהדק עם רוסיה הובילו את האמריקאים להקשחת המדיניות מול האיראנים.
ממצב של ויכוח עמוק בין הממשל האמריקאי לישראלי ערב חתימת הסכם גרעין חדש שישראל התנגדה לו, הגענו לעידן שבו במערכת הביטחון סבורים כי אף יותר מימי ממשל הנשיא לשעבר טראמפ, שיתופי הפעולה הביטחוניים בין ישראל וארה"ב נמצאים בנקודה המיטבית שלהם בשנים האחרונות. ספק אם זה היה מתאפשר ללא המלחמה באירופה והברית המתהדקת בין הרוסים לשלטון האייתוללות, אבל בהינתן שזה המצב, גם בישראל מנצלים זאת למימוש אינטרסים ביטחוניים מול האמריקאים, שלא הושגו קודם לכן.
צרות מבית
הפרשנות שרבות ממדינות המזה"ת נותנות לברית האינטימית של ישראל עם ארה"ב היא שהאוזן הקשבת לאינטרסים שלהם מול האמריקאים עוברת דרך העמקת הקשרים עם ישראל. בכל הקשור למדינות הסכמי אברהם במפרץ ומחוצה לו, ישראל כאמור מתפקדת כסוג של קבלן משנה עבור האינטרסים האמריקאיים באזור.
את השינוי הדרמטי במדיניות המתונה שמפגין בשנתיים האחרונות נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן כלפי ישראל אפשר להסביר לצד הבעיות שלו מבית גם בהקשר האמריקאי. הצעדים שעשה הנשיא הטורקי לאחרונה, בדחיקת מפקדות חמאס מטורקיה ובמתינות שהוא מגלה כלפי ישראל, גם כאשר השנה האחרונה עמדה בסימן הסלמה בזירה הפלסטינית, היו נתפסים כדמיוניים עד לפני כמה שנים.
נכון שלאמריקאים אינטרסים מובהקים ביחסים עם ישראל, ונכון שישראל אינה מדינת חסות, אבל היחסים הקרובים בין ישראל וארה"ב אינם חסינים מפגיעה, והפוטנציאל להרעה ביחסים עם הממשל בגלל המצב הפוליטי בישראל מוחשי ואמיתי.
בהקשר הזה, נתניהו ושר הביטחון גלנט מבינים היטב כי הממשל האמריקאי מצפה מהם למדיניות אחראית ביהודה ושומרון כלפי הפלסטינים, ולהימנעות מצעדים חד־צדדיים שירסקו את הרשות הפלסטינית. ההסלמה ביהודה ושומרון עלולה לפגוע באופן מובהק באינטרסים של ישראל מול האמריקאים וכפועל יוצא תזיק למערכה מול איראן. לפיכך, המבצע השבוע בגזרת ג'נין, שהוביל לעימותים ולחוסר יציבות, בוודאי לא הוסיף שקט נפשי לאמריקאים ולחברינו במזה"ת.
הביקור השבוע של נתניהו אצל מלך ירדן עבדאללה, פחות מחודש מאז הוקמה הממשלה, מבהיר היטב את החשיבות שראש הממשלה רואה בשמירת היציבות בהר הבית ובזירה הפלסטינית. הבעיה המרכזית של נתניהו, מעבר להסלמה המתעצמת בזירה הפלסטינית ולקראת ימי הרמדאן המתוחים שיתחילו בעוד פחות מחודשיים, נעוצה בין הקטבים האידיאולוגיים והפוליטיים בתוך הממשלה שלו עצמו.
המהומה התורנית בוויכוח שבין שר הביטחון גלנט לשר סמוטריץ' סביב הפינוי של המאחז הבלתי חוקי שהוקם לזכרו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, אינה רק ביטוי של ויכוח על סמכויות, גבולות גזרה בין שרים ועניינים של אגו, לאחר חתימה על הסכם קואליציוני שאין כל סיכוי אמיתי לממש אותו במבחן המציאות בשטח.
סביר להניח כי בימים הקרובים נשמע מסרים שלפיהם הושגו הבנות ונתניהו מתכוון לעמוד בהסכמים שחתם, ושניתן למצוא את הנוסחה הנכונה שתאפשר לשני השרים לעבוד יחד. אבל האמת היא שהקמת המאחז אור חיים בסוף השבוע החולף, כאשר היועץ לביטחון לאומי האמריקאי ג'ייק סאליבן עוד נמצא בישראל, מהווה רמז לבאות, כקדימון למשברים הבאים.
גלנט לא צפוי לוותר על אחדות הפיקוד בצבא וסמכויותיו, והוא מגבה את בכירי צה"ל שמתנגדים לשינויים. נתניהו, גם אם יצהיר אחרת, לא באמת יכול לאפשר לשרי הציונות הדתית ועוצמה יהודית לחדור לגבולות הגזרה של שר הביטחון ולהשתלט על סדר היום שלו בעיסוק מתמיד בסוגיית הר הבית ומשילות ביהודה ושומרון. מנגד, סמוטריץ' עצמו סימן השבוע שהוא אינו מתכון לוותר על פסיק ממה שנתניהו הבטיח לו, גם במחיר של משבר חריף בממשלה.
כאמור, אין מדובר בעניינים של כיבודים ואגו, אלא בהבדלים מהותיים בתפיסות עולם ואסטרטגיה בתוך ממשלת הימין עצמה. בין ראש הממשלה ושר הביטחון, ששמים במרכז את המערכה מול איראן, שימור היחסים עם האמריקאים, הידוק הבריתות עם מדינות הסכמי אברהם ואולי אף פריצת דרך להסכם עם הסעודים, לבין שרי הציונות הדתית, שמבקשים לשנות באופן מהותי סדרי עולם ביהודה ושומרון.
מעבר לבעיות החמורות בתוך מערכת הביטחון בסוגיות של פיקוד, שליטה, אחריות ומשפט שיישום ההסכם הקואליציוני כלשונו עלול לגרום, נתניהו אמור להבין היטב כי הוא מבקש לנהל משוואה שלא ניתנת לאיזון. מצד אחד, אינטרסים גלובליים חיוניים. מצד שני, חלקים בממשלתו המבקשים לנצל הזדמנות היסטורית לשינויים במאפייני הממשל ואכיפת החוק באיו"ש. השינויים הללו עלולים לקבל פרשנות גם בקרב הממשל האמריקאי כסוג של סיפוח זוחל, בניגוד להבטחות שנתניהו עצמו משמיע באוזניהם.
במצב עניינים רגיל נתניהו כראש ממשלה מנוסה ודאי היה מבין היטב כי הוא נמצא בצומת דרכים שבו עליו לקבל החלטות ולהתוות מדיניות ברורה לשריו, המציבה את האיום מאיראן בראש סדר העדיפויות של הממשלה, ומתוך הבנה שעיסוק מתמיד בזירה הפלסטינית והסלמה נוספת פוגעים באינטרסים ביטחוניים ומדיניים אחרים של מדינת ישראל.
אבל כאשר גם המהפכה המשפטית ברקע, סדרי העדיפויות כבר לא כל כך ברורים. בניגוד לממשלות קודמות, בן גביר וסמוטריץ' משתלטים בקלות על האג'נדה הציבורית והתקשורתית. ראש הממשלה, המאותגר הפעם מימין, מוציא מתוך לחץ פוליטי הודעה שבה הוא מבקש למנף כהישג הריסה שגרתית של 37 מבנים פלסטיניים מאז התיישב על כיסאו החדש־ישן.
ללא הכרעה, כאשר בפועל בשטח אין כל שינוי ולמערכת הביטחון אין כל מושג איך ימומש ההסכם הקואליציוני, המשבר הבא הוא רק עניין של זמן. גם אם בדרך אליו יסבירו לנו שראש הממשלה הצליח להסדיר את מערכות היחסים ונוהלי העבודה בין שרי ממשלתו, לפחות כרגע מבחינתו של נתניהו, דווקא הפינה הביטחונית היא זו שעשויה לערער מוקדם מהצפוי את יציבותה של ממשלת הימין־ימין.