אם אתם רוצים לדעת מה כוחה של סאטירה, כדאי שתשמעו את אוסנת מארק, שנבחרה להיות מנכ"לית משרד המדע ובחרה להסיר את מועמדותה, בין היתר לטענתה בעקבות החיקוי ב"ארץ נהדרת".

תוכנית הטלוויזיה הזו היא הסאטירה הטובה בישראל, והצלחתה נובעת גם מהעובדה שהיא אינה חוששת לשחוט "פרות קדושות". מארק איננה הראשונה שזכתה לטיפול סאטירי יסודי. קדם לה בעבר שר המשפטים והאוצר דן מרידור, שבתוכנית הסאטירה "החרצופים" קיבלה דמותו חרצוף נלעג שנהג ליילל, מה שגרם ללעג כלפיו במערכת הפוליטית. מרידור היה אחד המנהיגים המבטיחים של הליכוד, והיו מי שדיברו בו כמי שראוי לכהן כראש ממשלה, אך בתוכנית הסאטירה הוא הוצג כנטול חוט שדרה, שבנימין נתניהו נוהג לחבוט בו באכזריות.

גם יצחק (בוז'י) הרצוג, כיום נשיא המדינה, הוצג ב"ארץ נהדרת" כרכיכה. האם יש קשר בין דמותו כפי שהוצגה, לבין העובדה שהפסיד בפריימריז של שנת 2017 לאבי גבאי? אין לדעת, כשם שאין לדעת אם נפתלי בנט, שזכה להצלחה בבחירות 2013, נחל הפסד צורב בבחירות באפריל 2019 לאחר שהוצג בתוכנית כנודניק חסר תקנה.

קורבן אחר של תוכניות הסאטירה היה דוד לוי, מי שכיהן כסגן ראש הממשלה וכשר בממשלות ישראל. לוי זכה ללעג בגלל מוצאו, מה שהוליד גם גל של בדיחות שנקשרו בשמו.

חלפו יותר מיובל שנים מאז שהרביו "מלכת אמבטיה" של חנוך לוין הועלה על בימת התיאטרון, ומאז שידורה של התוכנית "ניקוי ראש" בערוץ הראשון, ועדיין נשאלת השאלה מהם גבולות הסאטירה.

שופט בית משפט השלום בפתח תקווה אברהם סתיו נדרש לכך בשנת 2019. השופט סתיו קבע אז בהחלטתו, כי "הביטוי הסאטירי אינו אקס טריטוריה מבחינת דיני לשון הרע, וההגנה הניתנת לו היא רחבה, אך לא מוחלטת".

ההתייחסות המעניינת במיוחד בפסק הדין נוגעת לאישי ציבור. השופט סתיו ערך הבחנה ברורה בין איש ציבור לבין מי שאינו כזה. השופט כתב ש"העובדה שהאדם שבו עוסק הפרסום הוא איש ציבור, נושאת בחובה צד של קולה וצד של חומרה. במיוחד כאשר מדובר באדם הנזקק לאמון הציבור, עלולה להעצים את פוטנציאל הנזק שהפרסום עלול להסב לו. לצד הקולה, מי שבחר להעמיד את יצירותיו בעין הציבור, נדרש ל'כוח סיבולת' רב יותר כלפי פרסומים התוקפים אותו. כאשר מדובר באיש ציבור, ההנחה היא שיש לו נגישות לאמצעי התקשורת, ויהיה לו קל יותר להגיב ולהתמודד עם פרסומים".

במקרה של אוסנת מארק, נכונים דברי השופט סתיו, שאיש ציבור נדרש ל"כוח סיבולת". מארק הזדרזה להסיר את מועמדותה, ייתכן משום שלא קיבלה את הגיבוי שציפתה לקבל, וייתכן שמשום שקורות חייה של הקודמת לה, הילה חדד חמלניק, מעידים שהיא הייתה ראויה יותר לתפקיד.

עם זאת, נתוניה המרשימים של חדד חמלניק לא שכנעו את שר המדע החדש אופיר אקוניס לבקש ממנה להמשיך בתפקיד, אולי משום שמבחינתו היה לו מועמד טוב יותר, גדי אריאלי, שכיהן כמנכ"ל הליכוד, כמנכ"ל מכון היצוא וכחבר מועצת העיר חדרה.

איפה הכסף

משה בר סימן טוב הסכים לחזור לתפקיד מנכ"ל משרד הבריאות, ולפני כשלושה שבועות התיישב מחדש על הכורסה המוכרת לו היטב.
על פי פרסומים, השכר שדרש הסתכם לכאורה בקרוב ל־90 אלף שקל לחודש, אבל הוא נאלץ להסתפק בסכום צנוע יותר של 60 אלף. באוצר התנגדו כצפוי לדרישה של בר סימן טוב, וצריך רק לנחש מי הדליף את הסיפור לתקשורת. רמז: "השומרים על הקופה הציבורית".

נזכרתי בסיפור הזה אחרי שלאוצר נכנס מנכ"ל חדש, עו"ד שלומי הייזלר, שזכה מיד לשכר של 52 אלף שקל לחודש, הרבה מעבר לשכר של מנכ"לים במשרדי הממשלה. מעניין למה לא שמענו על כך מהממונה על השכר באוצר קובי בר נתן, שמביא הביתה בכל חודש שכר של 38 אלף שקל.

בר נתן הוא זה שהסכים להסדר גרירת זכויות של המנכ"ל הייזלר מתפקידו הקודם כמנהל הטאבו, שם הוביל מהפכה בתחום רישום המקרקעין. בר נתן והפקידים שכפופים לו מגלים הרבה פחות התלהבות לדרישה לגרור זכויות במקרים שבהם לא מדובר במי שיהפוך לבוס הישיר שלהם. אכיפה בררנית? לא בדיוק, אבל גם לא אומץ לב ציבורי שראוי לציון.

צפייה נעימה

אני מתנגד לסגירת תאגיד השידור הציבורי, אבל תומך בדרישתו של שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי לאפשר לכל אזרח ליהנות ללא תשלום - ומבלי שייעשה בכך שימוש מסחרי - מסרטי הארכיון של רשות השידור, שעבר לידי התאגיד.

אני מתרשם שיותר מדאגה לציבור, דרישתו של השר קרעי להנגיש את ארכיון הרדיו והטלוויזיה לציבור הרחב נועדה לפגוע בהכנסותיו של התאגיד ולמוטט אותו כלכלית. השר קרעי כבר הודיע שבחוק ההסדרים הקרוב הוא יגרע מתקציב התאגיד מיליוני שקלים, מה שיביא לחיסולו.

התאגיד נוהג בדרך שבה נהגה בעבר רשות השידור מאז הקמתה ועד לסגירתה, כשגבתה תשלום עבור חומרי ארכיון מסרטיית הטלוויזיה. כעת, במכתב ששלח השר קרעי לראשיו, הוא כתב שפעילות תאגיד השידור הציבורי ממומנת על ידי משלם המסים, ולכן חובתו להנגיש את תכניו לציבור הרחב.

השר קרעי ציין במכתבו שהוראת סעיף 80 לחוק התאגיד קובעת שתקציב התאגיד יורכב רק מהכנסותיו לפי חוק השידור הציבורי, וטען שלא מצא כל מקור בדין שמסמיך את התאגיד לגבות תשלום עבור תוכני הארכיון.

אני מודע לכך שלחלק מהחומרים יש זכויות יוצרים, ולא ניתן להתעלם מכך, ולכן לא ניתן ואסור לחשוף חומרים ללא אישור בעלי הזכויות.

סרטיית הטלוויזיה, שהיא ארכיון הסרטים הגדול ביותר בישראל, כוללת חומרים דוקומנטריים נדירים, ובהם מהדורות חדשות וכתבות של מערכת החדשות, שבעל הזיכיון עליהם הוא התאגיד, ולכן אין שום מניעה חוקית לפתוח את החומרים לצפייה לכל דורש.

חלק גדול מהחומרים עברו בשנים האחרונות דיגיטציה, וכאשר הארכיון ייפתח לציבור הרחב, הוא יזכה לצפיית שיא. חבל רק שזה חלק ממאבק על המשך שידוריו של תאגיד השידור הציבורי.