בהופעה האחרונה שלו ב־22 בפברואר 2022 שר דיוויד קרוסבי את "אוהיו" עם ג'ייסון איסבל, מחבר שירים וגיטריסט מחונן שהעריץ את קולו ופועלו של קרוסבי. השניים קרעו את שיר המחאה הזועם שכתב ניל יאנג בתגובה לרצח ארבעה סטודנטים באוניברסיטת קנט במהלך הפגנה ב־4 במאי 1970. לפעמים שיר מגדיר אירוע, תוקע בו דגל וגם מוריד אותו לחצי התורן. למרות השנים שבהן נקלע יאנג ביוזמתו כאוהד לטריטוריה הסהרורית של רונלד רייגן, רוב הזמן היה לבו במקום הנכון. "אוהיו" הוא האזכור הבולט והחיוני לאותו יום אומלל שבו ירו אנשי המשמר הלאומי בכינון ישיר אל הסטודנטים שהפגינו על מדשאת הקמפוס.
קשה להמעיט בסמליות של הבחירה ב"אוהיו" כשיר הפרידה של קרוסבי. יאנג כתב שיר פשוט עם "ארבעה מתים באוהיו" במרכזו, אבל מאחורי קולו והגיטרה החותכת שלו נשמעות קריאות השבר של קרוסבי: why? How many more?. בעוד דילן נטש את המחאה לטובת נופים חדשים, נשאר קרוסבי הילד המורד והאנטגוניסטי עם אצבעו תקועה בסכר. לעתים הוא היה קשה לעיכול בשל דעתנות יתר מרדנית ולזות שפתיים עם האנשים הקרובים אליו ביותר, אבל הוא מעולם לא הרפה ממחאה פומבית.
באמריקה אוהבים לקיים - עד עצם היום הזה - דיון מפוברק ופסבדו־פילוסופי בשאלה אם תנועת המחאה נגד המלחמה בווייטנאם החישה את סופה. הדיון באפקטיביות של המחאה נגד אי־השוויון בין שחורים ולבנים, מצוקת דיור ועוני, דמגוגי פחות. הבעיות הללו בוערות עדיין בלהבה גבוהה, אבל המחאה הילכה אימים על הממשל, שנאלץ להגיב. אף שהגיעה לשיאה במאי 1971, שנת הציר ופריצת המחאה לתודעה כמו גם הידרדרותה לאלימות הייתה 1968. זאת השנה שהניעה את קרוסבי לכתוב את "Long Time Gone", אחד השירים שתרם לאלבום הבכורה של קרוסבי, סטילס ויאנג, שנחשב לתגובתו לרצח רוברט קנדי. קרוסבי היה מבכירי האומנים המעורבים פוליטית ולא החמיץ אף הזדמנות להעלות את לחץ הדם של הממסד.
מלחמת וייטנאם הסתיימה רק שבע שנים לאחר מכן, ב־1975, אבל תנועתם האלימה של הלוחות הטקטוניים בחברה האמריקאית בימי ועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968 והשסע הגדול שנפער, היו משום הצצה אל עתיד אלים ולוחמני שהצדדים הנצים היו חייבים להגדיר עמדה כלפיו. הרע ביותר נמנע למרות אבידות בנפש, פציעות קשות, הרס רכוש ומשבר אמונה עמוק; אבל אין ספק שהפוטנציאל לקרע באומה הבהיל את ממשל ניקסון והציב לו גבולות. האלימות בשיקגו התרחשה בין הדמוקרטים לבין עצמם, והמחישה שלפעמים היריב הנחוש ביותר הוא מי שמצביע כמוך אבל חולק עליך. באספקלריה אמריקאית הייתה שיקגו אם כל המחאות.
מרטין לותר קינג נרצח באפריל 1968; רוברט קנדי נרצח ביוני אחרי שהיה ברור שהוא יהיה מועמד הדמוקרטים לנשיאות. זה מוטיב שחוזר בספרות ובקולנוע, אמריקאים שהרגישו שתקעו להם סכין בלב ואינם מצליחים להתאושש מרגע השפל הנורא שנים רבות אחריו. עיתונאים וסופרים יצאו אותה שנה בחיפוש פיקציה נטולת ממשות שאותה כינו "מותו של החלום האמריקאי".
רצף האירועים הפוליטיים ב־68' היה קשה לעיכול. קוריאה הצפונית תפסה את הספינה "פואבלו". מושל אלבמה הגזען ג'ורג' וואלאס הכריז על מועמדות לנשיאות מטעם מפלגה שלישית. הסנאטור יוג'ין מקארתי הראה נוכחות חזקה בפריימריז של ניו המפשייר, שטלטלה את הנשיא ג'ונסון, שקרס ממילא בגלל וייטנאם והכריז כי אינו מתמודד לקדנציה שנייה. מתקפת טט של צפון וייטנאם נכשלה במחיר כבד והוכיחה כי בניגוד לשקרים שניפק הפנטגון, ספק אם אפשר יהיה לנצח במלחמה בווייטנאם.
צעירים נשאו עיניים וקיוו לאיתות ממגזינים כמו "רולינג סטון", שהוקם ב־1967. המו"ל והעורך הצעיר יאן וונר - שהיה מזוהה בדרך כלל עם דעות שמאלניות - כתב נגד ה־Yippies בטענה שהם מנסים לגרור את הצעירים לשיקגו, שם תתפרץ אלימות. "המחאה הייפית - בשיטות ובמניעים - מושחתת כמו המכונה הפוליטית שאותה היא מנסה לסכל", כתב וונר ברגע של פיק ברכיים. "רוק'נרול הוא הדרך היחידה שבה כוחו העצום והאמורפי של הנוער בא לידי ביטוי, הדרך היחידה שבה ניתן להגדיר ולבחון אותו". שנים רבות ביקרו את וונר על התנגדותו למחאה בשיקגו, אבל חששותיו בדבר התפרצות האלימות בשיקגו היו מבוססים.
היו מי שחשבו שוונר הראה את צבעיו האמיתיים. בשעה שוורן הינקל ופמליה גדולה של המגזין הפוליטי "Ramparts" התמקמו בסוויטה גדולה במלון בשיקגו, נשאר וונר בסן פרנסיסקו כדי להטיף בדבר כוחה המיסטי של המוזיקה. לדעת השמאל, לטעון כי רוק'נרול הוא התשובה לכל, היה מגוחך ובעיקר פחדני. בפעם הראשונה אך לא האחרונה תואר ה"סטון" כמכשיר קפיטליסטי. עבור עיתונאים כהנטר תומפסון, מבכירי מבשרי מותו של החלום האמריקאי, רצח בובי קנדי היה הכדור שגאל את החלום מייסוריו. תומפסון היה כתב של "רולינג סטון", ומראה וונר טומן את ראשו בחול לטובת התחככות עם כוכבי רוק, העלה את חמתו.
בקיץ 1968 היו 541 אלף חיילים אמריקאים בווייטנאם, ויורשיו של לותר קינג ארגנו צעדות מסיביות בוושינגטון וערים אחרות. המחאה בקמפוסים הגדולים בעבעה על להבה גדולה ועימתה את המפגינים עם המשטרה והמשמר הלאומי, שלא היו ערוכים להתמודד עם נערים אמריקאים.
גם הסופר נורמן מיילר האמין ביכולתו של בובי קנדי להביא שינוי: "נהיתי אחרי בובי קנדי בגלל השילוב של אידיאליזם ונכונות להתגבר על פחדיו ולהתמודד עם הרוחות והשדים והכמויות המסיביות של שחיתות. זה אפיין את סגנונם הפוליטי של הקנדים ונראה קסום, משום שהם היו טובים יותר מאשר אמורים היו להיות ולכן נתנו הבטחה לאמריקה טובה יותר מאשר הגיע לה.
"ב־1960 יצא לי לפגוש את יוג'ין מקארתי בוועידה הדמוקרטית בלוס אנג'לס שבחרה ב־JFK", כתב מיילר, "מקארתי נשא נאום בעד מועמד אחר. זה היה נאום בעד מועמד הטוב ביותר ששמעתי בחיי ועדיין יצאתי מאוכזב מהפגישה עם מקארתי; הוא לא נראה והרגיש כנשיא; גבר גבוה ועייף עם עיניים עצובות שיכול היה להשחיז ניואנס ללהב חד שנראה כדיקן של המחלקה הטובה ביותר לאנגלית באמריקה. לא נדפה ממנו האמביציה הנחוצה, והכריזמה שלו הותירה ספק לגבי מה הוא מוכן לעשות".
באפריל 68' הכריז הנשיא ג'ונסון כי "אינו מעוניין במועמדות מפלגתו לנשיאות ולא יקבל אותה אם תינתן לו". לפעמים שוכחים, אבל את המעורבות האומללה בווייטנאם החל JFK, ג'ונסון ירש אותה ונאלץ לשיטתו לשלוח חיילים רבים יותר.
ללא ג'ונסון, ניצח מקארתי בפריימריז בוויסקונסין עם 57%. לותר קינג נרצח יומיים לאחר מכן ומקרי הצתה, שוד וביזה פרצו בממפיס, הארלם, ברוקלין, וושינגטון, שיקגו, דטרויט, בוסטון וניוארק. ראש עיריית שיקגו, ריצ'רד דיילי, נתן הוראה "לירות כדי להרוג", והמשמר הלאומי נשלח לערים. על רקע האיום באלימות, ניסו הדמוקרטים להעביר את הוועידה משיקגו לעיר אחרת. בעיר היו צפויות שביתות טלפונים, שביתות מוניות ואוטובוסים, והיה חשש גדול ממזגו האלים של דיילי. נעשה מאמץ גדול להעביר את הוועידה למיאמי, שבה נערכה הוועידה הרפובליקנית שבחרה בניקסון, אבל דיילי הבטיח כי עירו תהיה מופת של שלום ואהבה ורמז מה יקרה לתמיכתו בפוליטיקאים שונים אם ייקחו ממנו את הוועידה.
שיקגו הייתה מלאה בעשרות אלפי מפגינים מכל הזרמים והצבעים. אף על פי שלא קיבלו אישור להפגין, הם התמקמו בפארקים השונים לארגון וללינה וחיכו שדיילי יאבד את השליטה המעטה שהייתה לו על מעשיו. היה שם ריכוז נדיר של בכירי המסיתים ואויבי הממסד הדמוקרטי כמו אבי הופמן, ג'רי רובין, טום היידן ואחרים, מגובים בסמכות הרוחנית של אלן גינסברג, וויליאם בורוז, וויליאם סטיירון, ז'אן ז'נה ואחרים, שבאו לצפות בקריסת החלום האמריקאי. בתגובה לנאומו של הסנאטור היהודי מקונטיקט אברהם ריביקוף, שתמך במועמדותו הלא ריאלית של ג'ורג' מקגוורן, קלטו מצלמות טלוויזיה את דיילי אומר את המילה Kike (יהודון), שאותה ניסה להסביר בהמשך בכך שאמר Fake.
מקגוורן לא היה על הפרק וגם כשל כמתמודד מול ניקסון ב־1972, וההצבעה ביום הרביעי הייתה בין מקארתי ויוברט המפרי. הסיבה שאי אפשר היה לכנות את 1968 כשנה הגרועה ביותר בתולדות אמריקה, הייתה כי היא לא הגיעה לרמתן של מלחמת האזרחים, המשבר הכלכלי הגדול ומלחמת העולם. מקארתי היה מועמד חלש בעל טיעונים אינטלקטואליים מטופחים. אבל מכיוון שהיה הסוס היחיד לרכוב עליו, רוב המתנגדים למלחמה - חוץ מאשר הרדיקלים הקיצוניים - תמכו בו. זה לא מנע מריצ'רד דיילי להוציא לרחובות 12 אלף שוטרים במשמרות של 12 שעות. הוא קרא גם ל־7,500 חיילי המשמר הלאומי. עמדו לרשותו יותר גייסות מאשר היו לאלכסנדר הגדול כאשר יצא לכבוש את העולם.
מנהיגי המחאה הבולטים בעיר ובראשם רני דיוויס, היידן, דלינג'ר, הופמן, רובין ופול קרסנר, ניסו להסכים על שיתוף פעולה בתקווה שדיילי יקצה להם אזורים להפגין בהם. הצעתו של דיילי הייתה ה־21 באוגוסט מהשעה אחת עד ארבע בשכונה של שיקגו שהייתה מרוחקת כעשרה מייל מאולם הוועידה. המפגינים דחו את ההצעה. ג'רי רובין אמר: "שיקגו היא מדינת משטרה ועלינו להגן על עצמנו. השוטרים רוצים להפוך את הפארקים לבית קברות. אבל אנחנו, ולא הם, נחליט היכן יתנהל הקרב".
נורמן מיילר סיפר כי פגש ברחוב את אלן גינסברג, וויליאם בורוז, ז'אן ז'נה וטרי סאותרן, ו"היה להם המבט הנחוש והאומלל של חיילי רגלים הנשלחים לחזית. גינסברג, שלא הייתה לו חיבה לאלימות ושום מושג מה עומד להתרחש, נראה אבוד. התקפת השוטרים הייתה פראית, וגינסברג חטף פצצות גז, הגרון שלו נפגע והוא לא יכול היה לדבר. מכיוון שתרומתו העיקרית הייתה שירת המנונים הודיים, פציעתו שיתקה אותו לחלוטין. 17 עיתונאים הוכו בידי המשטרה.
ההתקפה החלה עם ניידות שעלו על הבריקדות. המפגינים השליכו על השוטרים כל מה שהיה להם שכל לאגור, בעיקר אבנים גדולות ובקבוקים. המשטרה נטלה יוזמה, ומרחבי הפארק נשמעו צעקות וצווחות. השוטרים הסתערו על העיתונות אחרי שהסירו כל סממן משטרתי והפכו להמון אלים שהפליא מכותיו. האלימות הסלימה כאשר הכריזו השוטרים שלא העיתונות מייצגת את רגשות הציבור אלא המשטרה. היו מי שהצליחו להתבדח: "שמעתי שקוסיגין שלח מברק לדיילי וביקש ממנו לשלוח 2,000 שוטרים מיידית".
גם עוברי אורח מבוגרים נלכדו בהסתערות המשטרה. השוטרים התנפלו על כמה תריסרי קשישים שעמדו מאחורי המחסומים של מלון "הילטון" והתבוננו במתרחש. השוטרים הדפו אותם אל חלונות זכוכית גדולים של מסעדה, החלונות התרסקו, והרסיסים נפלו על נשים וילדים שעה שהשוטרים הכו את הקורבנות ועצרו אותם.
האלימות לא הפתיעה, משום שהמארגנים, בעיקר הייפים בראשות ג'רי רובין ואבי הופמן, הבטיחו להביא 100 אלף מפגינים לעיר. עד אותה שנה הייתה המלחמה בת הטיפוחים של המפלגה הדמוקרטית ושני נשיאים דמוקרטיים. התקווה הייתה שאחרי פרישתו מהמרוץ של ג'ונסון, ייבחר מועמד בעד נסיגה ושלום כמו מקארתי או קנדי. מתוך התקווה הדמוקרטית שנרצחה צף ועלה יוברט המפרי הנצחי, שהיה סגנו של ג'ונסון ושותף לכל החלטותיו בווייטנאם והפך למועמד המוביל במפלגה.
באולפן טלוויזיה התעמתו וויליאם באקלי וגור וידאל במתרחש בעיר. העימות ביניהם היה גרסה אלימה מילולית של האלימות הפיזית בעיר. וידאל אמר: "הקריפטו־נאצי היחיד שאני רואה כאן הוא בן שיחי". באקלי: "תקשיב, חתיכת הומו, תפסיק לקרוא לי קריפטו־נאצי, או שאתקע לך אגרוף בפרצוף ותישאר נכה כפי שקורה לעתים בקרב".
ביום חמישי נערכה הצבעה על מועמד המפלגה. יוברט המפרי, החייל הנאמן הנצחי, זכה ב־1,759 קולות לעומת 601 למקארתי. המפלגה הצביעה בעד המשך המלחמה ובעד מדיניותו של ג'ונסון בתחום זכויות האדם. שעה שמאות פצועים דיממו ברחובות, עמדו צירי המפלגה באולם הסגור ושרו "We Shall Overcome".
כאשר התברר שאין למפגינים כוונה להתפנות, ירתה המשטרה רימוני גז והרימה אלות על הראשים. המהומות וההתנגשויות המשיכו והחמירו והגיעו לשיאן ביום שבו נבחר המפרי למועמד המפלגה לנשיאות והמפגינים ניסו להגיע אל תוך אולם הוועידה. כשדיילי יורק אש בעורפם, נכנסו השוטרים לאמוק והחלו להכות כל מי שזז, בלי להבחין בין מפגינים, עיתונאים ועוברים ושבים. האלימות חלחלה לאולם הוועידה, שם הותקף שדר CBS דן ראדר במהלך שידור חי על ידי הבריונים של דיילי. שעה שראדר קם וניקה את האבק מבגדיו, אמר וולטר קרונקייט באולפן בניו יורק כי אם "האלימות הזאת תימשך, היא תגרום לנו לרצות לארוז את המצלמות ומכונות הכתיבה, לצאת לעזאזל משיקגו ולהשאיר את הדמוקרטים באסונם". מייק וואלאס חטף אגרוף בסנטר אך התרומם והמשיך לשדר.
ועדת חקירה כינתה את האירועים בשיקגו "מהומות משטרה" ותלתה בריצ'רד דיילי את האשמה באירועי האלימות. דיילי הגיב בהעלאת משכורתם של כל מי שהיו מעורבים באלימות המשטרתית.
זה היה סופה של התקווה ותחילתו של העידן הקודר הפוליטי המרסק ביותר בתולדות אמריקה. ניקסון נבחר לנשיא בהפרש שמחק את המפרי והסתער על וייטנאם בחמת זעם. פרשת ווטרגייט מוטטה את אמונתו של האזרח האמריקאי בשיטה הפוליטית. מסמכים שנחשפו מאוחר יותר הראו שמה שהחל ב־1968 ותפח לשיא במאי 1971, הפחיד את ניקסון ואנשיו וזירז לכאורה את ניסיונם להיחלץ מווייטנאם, לא לפני שהתנפלו ברצחנות על קמבודיה השכנה. מארגני המחאה הבינו שהדרך האפקטיבית ביותר להיות יעילים, היא לחצוץ בין המארגנים בערים השונות; להפגין בקבוצות אוטונומיות שאינן מחוברות לקודקוד אחד ולגייס מפגינים בעלי אידיאולוגיות שונות ומקצועות שונים.
הטקטיקה הזאת הוכחה כאפקטיבית בעיר באמצעות השורה התחתונה שלה. אחרי שהתייאשו מלהכיל את ההפגנות ולפנות להם נתיבים, הסתערה המשטרה ועצרה 7,000 מפגינים ביום אחד. אחד המארגנים מאוניברסיטת קולומביה אמר כי "מפגינים נאלצים לנקוט הפרעות מסיביות חריגות כמו חסימת כבישים רק כאשר הם מגיעים לרמה גבוהה של תסכול". על פי אחת ההערכות, בסוף מאי 1970, לפחות חצי מאוכלוסיית הסטודנטים באמריקה לקח חלק בהפגנה נגד המלחמה בווייטנאם.