תינוקת עם פרוסות מלפפונים על העיניים. צרחה - דמעת התרגשות - קלוז אפ של פני תינוק ברגע צאתו מהרחם. פאוזה. עכשיו קלוז אפ על חבל הטבור. תינוקת בת שנתיים רוקדת. מתוקה כמו סוכרייה קופצת. משהו מבהיל אותה ובאחת מתכרכמים פניה. אמא שלה אומרת לה לעשות פוזות למצלמה, וכולם מריעים לה על כמה שהיא מצטלמת יפה. תינוקות בכל מקום: מצולמים על הבטן של אב גאה כשהם עירומים כביום היוולדם, כשהם ישנים במיטתם, כשהם בגן השעשועים. רכים, טובים, גרסה משופרת של מה שעתיד כנראה להתקלקל.
עולם, מתי נהיית כל כך טמבל, אני מהרהרת. רגע אחרי אני נתקלת בטקסט של מישהו שרוצה למכור איזה משהו ממרכולתו וכותב על "רגעי אושר צרופים ומדויקים". אחרי כל מילה הוא מוסיף נקודה. צרופים. מדויקים. דולפין. סגול. טקסט אחר טקסט קופצים לי לעיניים, על חלקם חתומים אנשים שאני מכירה היטב. בינם לבין אושר צרוף, דולפין ודיוקים אין ולו דבר. הם אפילו לא כותבים את הטקסטים האלה. יש להם כותבי צללים שהם משלמים להם פר דקה או פר לייק או פר אבחת תשומת לב. אין לי מושג איך מתמחרים את השקר הזה, שהופך את העולם הזה לא רק לטמבל אלא גם למזויף.
כמעט כל טקסט זוכה בתגובות של כל מיני שבויות ושבויים, גם הם כנראה בשכר: "אושר!" "צרוף!" "דייקת!" הם עונים, כמו המקהלה מדלפי בגרסה דלת מוח. הדקות המתות מתחילות להתעורר מרבצן ולבבי לא מוכן בשום אופן להתרגל אל עצמו. עכשיו נדחפת מחשבה נוספת לתוך הזכות המופרת של התינוקות שראיתי רגע לפני, אלו שההורים שלהם הפכו אותם לנחלת הכלל בשביל לזכות בעוד קצת אהדה. מחשבה שאומרת: בעולם כל כך מזויף ומטומטם, הדבר הטהור היחיד הוא תינוקות רכים, והם אלו שמשלמים את המחיר על הצורך הבלתי נשלט בתשומת לב. מול הקסם והזכות האלה הרי אי אפשר לעמוד אדישים.
אני לא מצליחה לחשוב על ביטוי אחר, אבל מה שקורה סביבי נראה לי כמו התעללות. התעללות? לא הגזמת? תשאלו. ובכן, הורגלנו לחשוב על התעללות הורית במונחים מאוד מסוימים. הורים מתעללים הם כאלה שחובטים את הראש של הילד בקיר ובאופן כללי נוהגים בו באלימות מסוגים שונים, חוסכים ממנו אהבה וצרכים בסיסיים. בספרות הילדים אפשר למצוא תיאורים קשים וביקורתיים אפילו מזמנים שבהם לא דיברו בכלל על זכויות בהקשר של ילדים. מארק טוויין למשל, ב"בן המלך והעני", כתב על משפחה גרעינית דפוקה שמתעללת בטום קנטי, ורואלד דאל כתב ב"מטילדה" על הורים מזניחים שעסוקים בעיקר בעצמם.
צרכים בסיסיים אינם הדבר היחיד שהורים מחויבים לו. העידן שלנו זימן דבר נוסף. הוא נקרא "הזכות להישכח". על מנת להסביר, עליי להרחיק לבית הדין האירופי לצדק, לעשור השני של שנות האלפיים. אדם בשם מריו קוסטחה גונזלס הגיש תלונה לסוכנות הספרדית להגנת המידע על כך ששמו במנוע החיפוש של גוגל מעלה תוצאות מביכות למעשים שביצע בעבר. קוסטחה טען שנכון, אכן עשה שטויות בעברו אבל כבר שילם עליהן ביוקר ולפיכך התוצאות הללו אינן רלוונטיות אבל רודפות אותו. בעקבות עתירתו, בית הדין קבע שתושבי האיחוד האירופי רשאים לבקש ממנועי החיפוש - בשעתו גוגל - להסיר לינקים המפנים למידע לא רלוונטי או לא מדויק על אודותיהם.
"הזכות להישכח" היא הצירוף המקובל על מנת לתאר את הדבר. תינוקות אינם קוסטחה העקשן, וגם הוא לא הרוויח במיוחד: בכל חיפוש של שמו עולות תוצאות בדבר בקשתו על הפרטים המביכים שנמחקו.
הנה אני חוזרת אל הקטינים ואל זכותם לפרטיות. עד לסוף המאה ה־19 הילד נחשב לרכוש ההורים והם יכלו לעשות בו כרצונם. אחר כך הגיעו חוקים שונים שנועדו לשמור על זכויותיו כישות אוטונומית. "הורה סביר", על פי ההגדרה המקובלת, הוא כזה שמספק לילד ביטחון, אהבה, הזנה, קורת גג, מודל להזדהות, דאגה, חום ודמויות שיוכל להיקשר אליהן. אז תרשו לי להוסיף, כמו שלמדתי מטובה בן ארי בקנרוט, המפקחת הארצית לזכויות ילדים ונוער במערכת החינוך, שהודות לה מצוין יום זכויות הילדה והילד בישראל: לילדים יש זכות מלאה לגדול בפרטיות.
הרשת היא לא האלבום המשפחתי. הגרעפסים של התינוקת, גם אם היא יכולה להצטרף לתזמורת צה"ל בגיל צעיר, הם עניין שלה. הטוסיק החמוד של הנכד הוא שלו ורק שלו. תודה בשם התינוקות שיצמחו להיות מבוגרים נבוכים.