אני מכיר לא מעט אנשים שהצביעו לליכוד, מהחיים האמיתיים ומהרשתות החברתיות. חילונים, מסורתיים, אנשים עם ראש פתוח והשקפות ליברליות במהותן. כמו בכל קבוצה, יש ביניהם הרבה מאוד הבדלים, אבל מכנה אחד משותף: השנאה לשמאל. לשמאלנים. לשמאלנות, כפי שהיא נתפסת בעיניהם. התל אביבית, ההגמונית, הנאורה בפני עצמה. אל תמחקו את המיותר, כי אין.
כשהם כותבים בפייסבוק או בטוויטר, הם נוהגים להלום שוב ושוב באותו אויב משותף. ועם חלק ניכר מהמהלומות המילוליות האלה אני מסכים בעצמי. הראייה המתנשאת של מחנה השמאל־מרכז את עצמו כ"בני האור", מה שמותיר את כל היתר כ"בני החושך"; הצביעות רבת־השנים שבה אתה מוקיע את כל מי שלא במחנה שלך כמושחת, עבריין, פשיסט וגו', ואז “מוחל" לו באופן מיידי כשהוא חובר אליך (ע"ע ליברמן, בנט, סער ועוד ועוד);
הגינוי המוחלט כלפי מפלגות דתיות בשל יחסן ללהט"ב, שלא מונע חיבוק רחב למפלגתו של מנסור עבאס, המחזיקה באותן עמדות בדיוק; משטרת המחשבות, שבמעטפת של ליברליות מוקיעה כל מי שמעז לסטות ולו במעט מהקו המרכזי (דבר שאני מכיר על בשרי); הקליקות הסגורות שבהן חבר עדיין מביא חבר, וכך נשמרת ההגמוניה בהרבה מאוד תחומים מרכזיים במדינה;
הריחוק המתגבר מכל מה שמדיף ריח של יהדות או ציונות; הגזענות כלפי מזרחים, שעדיין חיה ונושמת, למשל באופן שבו אנשי ציבור מזרחים (מהימין כמובן) מוצגים ב"ארץ נהדרת". ועוד ועוד. יש מספיק סיבות לבקר את השמאל, וזה עוד לפני שהבאנו בחשבון את האנשים שעדיין נושאים על בשרם צלקות מימי מפא"י והפנקס האדום.
ודווקא משום שאני מבין את הביקורת הזו, וכאמור - לא פעם גם שותף לה, אני רוצה לפנות לכל אותם מצביעי ליכוד (ומי יודע? אולי גם איתמר בן גביר), ולומר להם שהוויכוחים בינינו בעת הזו הם לוקסוס. עניין שהולך והופך לשולי, כשרואים לאן הולכת החברה הישראלית בכללותה. לא הגיוני להעלות פוסטים נזעמים מדי יום על עוולות השמאל, בשעה שבממשלה הנוכחית שבה אתה תומך יושבים - למשל - חרדים שלא מסתירים את רצונם להכשיל את ניסיונות השילוב של המצביעים שלהם בחברה הישראלית.
בצלאל סמוטריץ', המדבר בגלוי על חלום מדינת ההלכה. או בן גביר, שגדל על מורשתו הפשיסטית של הרב כהנא. כל הגורמים האלה מבקשים לקדם אידיאולוגיה ואורח חיים השונים באופן קיצוני מתפיסת עולמם של מרבית הישראלים, כולל של אותם מצביעי ליכוד שאני מדבר עליהם. ואגב, זה נכון גם ביחס לאידיאולוגיה המאוד דתית של מנסור עבאס.
אני אנסה לנסח את זה באופן מוחשי עוד יותר. אתה לא יכול להתגורר ביישוב חילוני במרכז הארץ, לנהל חיים ליברליים במהותם, לבחור לעצמך מה לאכול, במה לצפות ולאן לנסוע בשבת - או, בקיצור, ליהנות ממנעמי העולם המערבי והפתוח, תוך שאתה מגדף ללא הרף את חטאי השמאל ומתעלם לחלוטין מהשותפים שלך לקואליציה, שתוכניתם הגדולה (והגלויה) היא לפגוע בכל החופש הזה. אתה גם לא יכול לדבר גבוהה־גבוהה בזכות הדמוקרטיה.
למשל, בוויכוח על הרפורמה המשפטית - כשהממשלה שאתה תומך בה נסמכת על מנדטים של מפלגות חרדיות, שהדמוקרטיה היא מהן והלאה. מעצם הגדרתן. מפלגות הסרות למרותם של רבנים, שאין בהן נשים, שחלקים גדולים מהמצביעים שלהן לא מכירים בכלל בקיומה של המדינה.
כי עם יד על הלב, מה יותר מסכן את קיומה של הדמוקרטיה הישראלית - האקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק (המופרז, והמצריך רפורמה, ללא ספק), או העובדה שבתוך שנים לא רבות כשליש מתושבי המדינה יהיו חרדים, והממשלה הנוכחית רק מאפשרת להם להוסיף ולהיבדל מהחברה כמעט בכל תחום?
זה בערך כמו לנהל ויכוחים מלאי להט על צביונו של תאגיד השידור, בשעה שבקואליציה יש לא מעט גורמים שהיו שמחים להשבית את שידוריו בשבת. אם בכלל יאפשרו שידורי טלוויזיה חופשיים. בקיצור, חברים, זה הזמן להתעורר, ולבחור לעצמכם את המלחמות החשובות באמת. כי בקצב הזה, עוד תתגעגעו לשמאל.
על הסכין
הניסיון לכרוך בין המאבק נגד סגירת התאגיד למאבקים אחרים בצעדי הממשלה החדשה הוא טעות קשה. לדוגמה, העצומה שעליה הוחתמו מוזיקאים בולטים כללה שורות כמו “מי שמנסה לחולל הפיכה משטרית" בהקשר לממשלה החדשה, ובכך גרמה למוזיקאים רבים שמתנגדים לסגירת התאגיד אבל לא תומכים בניסוח החריף להימנע מחתימה עליה.
"Women at War" (נטפליקס) היא סדרה צרפתית העוסקת במספר נשים הנמצאות בעורף, בסמוך למוקד קרבות בין צרפת וגרמניה במלחמת העולם הראשונה. נזירה בבית חולים, זונה שעושה עסקים עם החיילים, אישה שמנהלת את המפעל כי בעלה גויס ועוד. התוצאה מרתקת, דרמטית מאוד ומשוחזרת באופן מרשים.
"מופע שנות ה–90" (נטפליקס), הספין אוף החדש של “מופע שנות ה–70" המיתולוגי, נמנע מלהיות התוצר המביך שניתן היה לחשוש שיהיה. העלילה המרכזית של השחקנים הצעירים אומנם לא משחזרת את שיאי העבר, אבל הנוכחות של רד וקיטי פורמן - עכשיו סבא וסבתא - כובשת, והופעות האורח של אנשי הקאסט המקורי מרגשות מספיק כדי לפצות.