דמעות מול הים | מרסל מוסרי

ואם רחב מספיק השביל ויכול להכיל עוד אדם שיפסע באותו הקצב, אפשר שיהיה מהיר טיפה יותר, או אטי לא בהרבה, אבל הקצב בערך אותו הקצב - מה טוב.

הרי כמה שנתפלפל, נדבר בעד ריבוי האהבות, הקסם שמביאה איתה הקדמה והאדם שעכשיו רק הכרנו וגורם לנו לפקפק במה שיש כבר בבית, בסופו של דבר, נחפש חבר, אדם לצעוד איתו למרחקים ארוכים. הרי כמה אפשר לבד? יש נופים יפים, פונדקי דרכים בדרך, והעונות משתנות כל הזמן, אבל השביל עירום ומשמים בלי אדם לצחוק איתו, לחלוק רגעי התרוממות ושפל, להביך עצמנו לידו, להיות קצת ילדים וקצת מבוגרים מולו, ובתמורה, ומבלי שנתנה את זה בה, לקבל אלינו את כל מה שהוא נותן, את הטוב ואת הרע.

בכל פעם זו אותה הבדיחה, אני חושבת שאני צריכה להחליף אותה, היא נשחקת וכבר סרת טעם. מישהי אומרת לי "אני ובעלי כבר 30 שנה ביחד", ואני חושבת רגע ומגיבה כמעט באוטומט, "על מה יש לשוחח 30 שנה? אחרי דייט אחד כבר גמגמנו והכנסנו את מזג האוויר בכל משפט שני". הקהל בדרך כלל צוחק, ואני כמובן צוחקת עמו, אבל בזמן האחרון הפסקתי לצחוק ואפילו התחלתי להשיב בחוסר ביטחון ניכר, עד שגם אם רצה הקהל לצחוק - לא הצליח.

זאת לאחר שלפני כמה חודשים, באחת ההרצאות שלי, עניתי כך ומישהי לא ויתרה, למרות צחוק הקהל אמרה: "אל תגידי את זה, גם אני ובעלי הרבה זמן יחד ובכל פעם מוצאים על מה לדבר". "על מה?", השבתי לה.

"על הילדים, על משברים, על פוליטיקה, על החיים, ושתדעי לך שלמרות שהוא רואה חשבון רציני כזה, הוא מצחיק אותי יותר מכולם". חברה שישבה על ידה אפילו הניפה את ידה ואמרה, "אני עדה! הם החברים הכי טובים".

באותו היום הלכתי אל הים, לא כי הוא מספק לי השראה כלשהי. יש בו מונוטוניות, גל הולך וגל בא, וכשאין גלים הוא מפה כזו בלי שום עניין - אף פעם לא הבנתי סופרים או משוררים שיכולים לכתוב רק מולו, אני צריכה משהו חי, אחר, בעל צלם ודמות הגוף. ובכל זאת, משהו משך אותי אליו באותו היום, ההרצאה התקיימה בהרצליה, כך שזה היה קל. התלבטתי אם לנסוע אל המרינה וגם לחטוף לי משהו לאכול. אזרתי אומץ ונסעתי אליה.

זה לא היה קל, שם אני ואביה של בתי הכרנו, בצהרי שבת אחת, שם הקיף את היאכטה של ידיד שלי עם סירת דיג קטנה ובמגפון קרא "מרסל, אני אוהב אותך". שם גם נתקלתי לראשונה בכל מיני עובדות שזכרו לו חסדים קטנים שאיתם לא יכול היה חוסר הביטחון שלי להתמודד ושם גם צפו לי כל מיני זיכרונות טובים ורעים, עד ששנאתי את הים עוד יותר ועשר דקות אחרי שהגעתי, כבר שבתי על עקבותיי, בסוף אכלתי בבית.

קראו לו גולן עזרא, אני יודעת שמעורבבים לכם הנושאים היום, אבל אתם כבר מכירים אותי ואת כתיבתי, לא אשאיר אתכם סקרנים או רעבים, מבטיחה, אני יודעת לארח. הוא הגיע לסדנה שהעברתי יום אחרי הביקור ההוא במרינה, הייתי עדיין טעונה ובמקום לקבל את התלמידים, עמדתי ליד עמדת הכיבוד וסידרתי את הקרואסונים בפעם ה־14. "סוף־סוף פוגשים אותך!", הוא ניגש אליי. בחור נמוך, קירח, שחרחר וחייכן - יש אנשים כאלו שיודעים רק לחייך, בשמחות או בעצב, הפנים שלהם במצב סטטי של חיוך.

הוא קצת התרגש, חייכתי אליו. "אני מיד מגיעה לכולכם, רק מסיימת פה". לא יודעת מה הוא קלט, התאמצתי שלא לשדר את המועקה, אבל בעוד שאר התלמידים נכנעו לי ועשו כרצוני - הוא לא, כמו נשלח להציל אותי.
"אני חייב לספר לך משהו", אמר.
לא הלבנתי את פניו. "נו", סידרתי את הסוכר והסוכרזית.

"גנבתי לאשתי את מתנת יום ההולדת", אמר בגאווה, אישה אחת מבוגרת, מלאה כזו עם המון שרשראות חרוזים גדולות, נעצרה, לקחה קרואסון אחד ושאלה: "מה זאת אומרת? איזה מין צורה יש לזה?". משהו החל להירגע בי, אלו הדיאלוגים שאני אוהבת, לא ים, יבשה! חיים.
"רכשתי לה את הסדנה שלך ליום ההולדת, היא שמחה ממש וברגע האחרון התחשק לי להגיע".
"נו באמת", אמרתי לו, "היית מביא אותה, לא הייתי גובה על שניכם".
"לא חסר לנו כלום, מרסל, היא תבוא בפעם הבאה, היא כבר רגילה אליי", לקח גם הוא קרואסון, מזג כוס קולה והלך אל הכיתה.
האישה התקרבה אליי: "את מבינה? אני אלמנה 14 שנה ובכיתי אולי פעמיים", אמרה והלכה אחריו.
נקרעתי מצחוק, איזה עולם זה.

בכיתה סיפרתי לכולם את סיפורו, הם צחקו. "נו מה יש לכם?", קרא בחיוך, "היא תגיע לסדנה הבאה". אחר כך ביקשתי מהם לכתוב קטע מסוים, הוא כתב על שלוש האהבות הגדולות בחייו: אשתו עינב, ילדיו והים. מסתבר שהיה איש ים, כמעט מדי שבת לקח את כולם, קופסאות של אוכל, יין או בירות, בוקסה כזו של שירים יפים ויצא להפלגה. שם פתח את המפרש ושר, שתה כוס יין והשליך את הפנדרים אל המים, יצא בעדינות מהמרינה, מעולם לא שרט אף יאכטה או סירה ושב רק כששקעה השמש.

אהבתי את רוחו של האיש. מבלי משים, תיקן לי את חוויית האתמול. שבוע אחר כך הגיעה אשתו אל הסדנה. "את אשתו של גולן?", זיהיתי ישר. היא באמת יפה, מתולתלת, חיוך ביישני ועם זאת מלאת ביטחון. "נו, מה הוא כבר סיפר לך?", שאלה.
"שהוא גנב לך את מתנת יום ההולדת", עניתי.
"זו לא פעם ראשונה, אבל אני מתה עליו", נכנסה אל הכיתה.

מאז הפכנו לחברים, קראתי להם מעריצים אובססיביים, לכל סדנה שלי הגיעו, להשקת הספר שהוצאתי לפני כמה חודשים גם כן, הצטלמנו יחד, שתינו יחד, צחקנו, הפכנו לחברים ברשתות החברתיות, קראתי בשקיקה את מה שכתב על ילדותו, על הים, על החלומות הגדולים שרצה לממש וטרם הצליח. קראתי גם את המילים שכתב לה, לעינב, מילות אהבה מצחיקות, סקסיות, רגעים שרקח מהחיים הזוגיים שלהם - הם היו חברים, לפני הכל, חברים, ודווקא בתקופת השבר, בין שידעו זאת ובין שלא, נתנו לי קצת תקווה. 

בשבוע שעבר נפטר גולן, כך פתאום, באמצע המקלחת, אחז בלבו, נפל ארצה ושב אל אבותיו, בין גלי הים.
"שמעת על גולן?", שלח לי מכר משותף.
"איזה גולן?", שאלתי.
"גולן עזרא!", ענה. סגרתי את חלון השיחה, פחדתי שימשיך, נכנסתי אל דף הפייסבוק שבו פרסם גולן את כל סיפוריו ("מפליג בסיפורים", אם אתם רוצים לעיין). לא היה שם שום אזכור או מודעת אבל, הכל היה מוקדם מדי, אבל בפוסט האחרון שפרסם נכתבו רק שלוש מילים: "משהו נרדם בי".
וזה הכל.

השבוע אאזור אומץ ואבקש מעינב לבוא איתי אל הים. אם תסכים, אביא דברים טעימים ויין או בירה - מה שהיא תבחר, ונשב שתינו מול הגלים. לא נדבר, כי מה כבר יש להגיד? אחבק אותה ואסתכל בעיניה המתגעגעות, היה לה חבר, חבר של אמת.
ועכשיו נשארו לה רק הים והמון זיכרונות, שבי מול הים, עינב, יש לך כל כך הרבה זיכרונות. 