צ'מעו סיפור: לפני הרבה שנים היו נוהגים “החבר'ה הטובים" של תל אביב ללכת בימי רביעי בלילה למועדונים קטנים שבהם הושמעה מוזיקה מזרחית שכללה שירים בטורקית וביוונית, הרבה אלכוהול ושמחת חיים. בין החבר'ה האלה בלט שמואל “סאמק" ינאי, גבר כבן 70, יפה תואר, גבה קומה, חסון, כסוף שיער, בעל טון דיבור סמכותי. לצדו ישבה אשתו בת עמי, מי שכיכבה בשנות ה־50 על שערי עיתון “במחנה" ונחשבה אחת החיילות היפות בצה"ל. 

חבורת הבליינים נהנתה, שרה, פיזזה, זללה, ובשעת לילה מאוחרת יצאו החוגגים לרחוב בדרכם לביתם. סאמק נתקל במכשול כלשהו על המדרכה ונפל, נפגע בראשו והובהל מחוסר הכרה לבית החולים הסמוך וולפסון.

את ההודעה על האירוע קיבלתי ביום שישי, אז צלצלה אליי בת עמי ובקול מבוהל והיסטרי סיפרה על כך שביום ראשון יגלחו את שערו של סאמק והוא יעבור ניתוח ראש.

באותה תקופה גולי הדייג ואני נהגנו להגיע מדי שבת בבוקר לביתו של סאמק באפקה, יושבים בחצר, עושים דגים, מנשנשים סלטים, משוחחים על החיים, כשבין האורחים נמצאים טיפוסים מרתקים כמו רפי “המסריח" איתן, יוסי הראל, מפקד האקסודוס, ג'יבלי (יחידה 101) הקטן וגלריה מגוונת של אנשי דור תש"ח, פלמ"חניקים, אצ"לניקים, אנשי עסקים, קציני צבא בכירים ודמויות ססגוניות, שחלקם שירתו בעבר תחת פיקודו של סאמק והמשיכו לאורך השנים לקרוא לו “המפקד".

מאחר שסאמק היה מאושפז בוולפסון וכל יושבי השולחן כבר שמעו על האירוע המצער של נפילת המפקד, בוטל שולחן השבת.
אני וגולי הדייג נסענו לוולפסון בשעת בוקר לבקר את המפקד. סאמק קיבל אותנו בחיוך הגדול שלו, ולא הבין למה משאירים אותו בבית חולים ורוצים לנתח אותו. “אני מרגיש בריא לחלוטין, חוץ מהכאב ראש שיש לי", אמר לנו והביע צער על כך שאינו נמצא בשבת בבוקר בחצר ביתו לקבל את האורחים הקבועים.

שאלתי אותו אז למה הוא נשאר בבית חולים, והוא ענה לי בציניות שהוא באמת לא מבין למה. לקח לסאמק חמש דקות להחליף את הפיג'מה של בית החולים, ארזנו את מעט החפצים שלו, יצאנו מבית החולים, נכנסנו לרכב ונסענו לבית באפקה. סאמק כהרגלו ארגן בתוך כמה דקות מאזטים ונשנושים, פתח בקבוק וויסקי ושתינו לחיי חזרתו הביתה מבית החולים. במקביל הגיעה בת עמי לבית החולים, ונודע לה מפי המאושפזים בחדרו של סאמק ששני גברים גבוהי קומה וחסונים באו, לקחו אותו ונעלמו.

בת עמי צלצלה לבית (אנחנו היינו עדיין בדרך) ולא הייתה תשובה. האישה המבוהלת צלצלה למשטרה והודיעה שבעלה נחטף מבית החולים. יצאה לחפש ברחובות הסמוכים, התקשרה לחברים לשאול אם סאמק הגיע אליהם. לבסוף אחרי שעה ארוכה נסעה הביתה ומצאה את גולי הדייג, את סאמק ואותי מסטולים, שמחים וטובי לב חוגגים את הצלתו של סאמק מידי המנתחים. באותה שבת סאמק הצהיר בביתו חגיגית, קצת מסטול, כי הצלנו את חייו והוא מאמץ אותי ואת גולי כבניו. 

סאמק נולד ב־1921 בוורשה, פולין, בשם שמואל פוזננסקי. הוא למד בגן ילדים עברי ועבר ללמוד בבית הספר העברי “תרבות" בעיר. בשלב כלשהו החליט הילד־נער שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. למרות התנגדות הוריו וחששם שיקרה לו משהו בדרך הארוכה אל עבר הבלתי נודע, הוא התעקש ועלה ב־3 בספטמבר 1935 לרכבת, נפנף לשלום להוריו, שאותם ראה בפעם האחרונה, עשה דרכו לעיר קונסטנצה ברומניה, ומשם הפליג באונייה “פולוניה" לחיפה.

ילד בן 14, גבר קטן, עם רצון ברזל ושבוער בו החזון הציוני, מגיע לחיפה, שם מתגוררת קרובת משפחה שלו. את לימודיו בבית הספר הוא מפסיק בתום שנה בשל קשיים כלכליים של קרובת משפחתו. הוא יוצא לעבוד כסתת אבנים לבניין, מקצוע שאותו הוא לומד תוך כדי עבודה קשה. הוא נרשם לנוער העובד כפועל עברי, וכחבר בהסתדרות. 

בשנת 1937, כשהוא בן 16, הוא מצטרף ל"הגנה" ומשמש כמפקד עמדת שמירה בכפר חסידים. הוא עובר תקופת הכשרה בפתח תקווה ועובר לעבוד כרועה צאן בגניגר. בגיל 17, במסגרת “חומה ומגדל", הוא משתתף בהקמת ההתיישבות נווה איתן, שם שימש גם כשומר רכוב על סוס. הנער בן ה־17 נחשב אמיץ ובעל תכונות של מנהיג שלא מפחד מאיש וגם לא מערבים שהתנכלו לחלוצים. באחד הימים היה מעורב בקטטה עם ערבים תושבי הסביבה, ונאסר למשך שבועיים על ידי משטרת המנדט.

בגיל 20 הוא כבר מפקד כיתה בפלמ"ח, וכעבור שנה הוא מתחיל לעלות בסולם התפקידים. הילד הפולני הקטן שהפך לגבר חסון עובר קורס מפקדי סירות וקורס חובלים, ומשתתף בהורדת מעפילים לא חוקיים בחוף שדות ים - המקום שבו נקבר לבקשתו 66 שנים אחרי שנשא על גבו אל החוף ניצולי שואה.

זמן קצר אחר כך סאמק משתתף בפעולה הראשונה של תנועת המרי העברי ומפקד על חוליה שפוצצה את מסילת הרכבת בין הצוק של זכרון יעקב לכניסה לבנימינה.

בהמשך יצא אל איסמעיליה שבמצרים, שאליה הגיע במסווה של חייל בריטי. משם הוא יוצא לאירופה ומתחיל מסע ארוך ומפרך שבו הוא מאבטח ספינות, מביא מעפילים מקרב ניצולי השואה לערי נמל ומאבטח אותם. בהמשך הוא קפטן של ספינות מעפילים, הוא חומק מידי הבריטים שמחפשים אותו, אבל בשבת השחורה, בדגניה א', הם תופסים אותו על היבשה וכולאים אותו במחנה המעצר בעתלית. 

בעת פינוי עצורי השבת השחורה למחנה מעצר אחר, סאמק מסתתר בתקרת אחד הצריפים במחנה בעתלית, שוהה שם בתת־תנאים שלושה ימים, ואחרי זה מצליח להימלט בתוך משאית אספקה. 

הגבר הצעיר נשלח שוב להביא מעפילים באוגוסט 1946. ארבע משחתות בריטיות מכתרות את אוניית המעפילים “הנרייטה סאלד", הבריטים מנסים להשתלט, סאמק ואנשיו נאבקים, ורק כשהבריטים זרקו רימוני עשן והיה חשש שהילדים שרידי השואה ייחנקו למוות - סאמק נכנע לבריטים. 

עלילות סאמק נמשכו עד הקמת המדינה. לא סתם הוא הפך נערץ על ידי פקודיו, ואלפי העולים שהביא לארץ שראו בו את דמות הגיבור הישראלי הנאבק בבריטים הרשעים. במהלך פעילותו חסרת המעצורים הוא נעצר שוב על ידי הבריטים ונידון לחמישה חודשי מאסר, שאותם ריצה בקפריסין ובחיפה. כששוחרר בקיץ 1947, מונה למפקד הפלי"ם (הפלוגה הימית של הפלמ"ח), שעסקה בארגון ובהובלת מעפילים באוניות מאירופה אל חופי הארץ ואל היישובים העבריים.

הוא פיקד על מבצעי חבלה ימית בבריטים ועסק בפעילות שמנעה הגעת נשק ערבי בדרך הים. סאמק המשיך בפעילותו הענפה לאורך שנות הקמת המדינה, וסיים את שירותו כאיש ים ב־1960 בדרגת אלוף משנה ובתפקיד סגן מפקד חיל הים.

מרבית משפחתו של סאמק נרצחה בשואה. כמה פעמים נסע לחפש שרידים וחזר מדוכא. אחת הנחמות שלו הייתה כשהגיעו לביתו נשים וגברים שזכרו אותו כמפקד האמיץ שהעלה אותם לארץ על אוניות המעפילים, הרגיע אותם והבטיח להם שהעתיד בארץ יהיה טוב יותר. ישבתי איתו בפגישות עם אותם ילדים, שהפכו לבעלי משפחות והביאו את ילדיהם לראות את מי שהצילם והביאם לארץ. הם דמעו, סאמק דמע, ולכל הרוחות, גם אני נזלתי איתם.

הגבר הקשוח המשיך להיות פעיל גם כאזרח. הוא בנה בתים, עבד בבניית נמלים, הקים אתרי הנצחה להעפלה, למעפילים ולאנשי הפלי"ם שנפלו בעת מילוי תפקידם. האיש לא הפסיק לרגע לפעול, הוציא ספרים, אלבומים, ועזר לחבריו משנות ה־40 שנקלעו למצוקה. לא סתם הם המשיכו לקרוא לו “המפקד". 

בשנים האחרונות הוא לקה באלצהיימר, החל לשכוח, הפסיק לזהות. בפעם האחרונה שביקרתי אותו במרכז האלצהיימר בתל השומר הוא מלמל ושאל אם הספינות הגיעו, אם כל המעפילים בריאים, אם גלי הים לא גבוהים מדי ואפשר להוריד אותם לחוף.

בגיל 90 הוא מת. לא הייתה שום מילה בעיתונים על מותו של סאמק ינאי, לא היו מודעות אבל בגודל של שטיח פרסי על מותו, כי הוא לא היה טייקון תקשורת, לא בנקאי שמן ועשיר, ואפילו לא השתתף בשום תוכנית ריאליטי מזורגגת. הוא היה סתם עוד אשכנזי פריבילג גזען חילוני, פרזיט, צפוני, בלה בלה בלה.

השבוע היה אמור סאמק לחגוג 102. למזלו הוא לא כאן לראות ולשמוע ולחוות את המתרחש בארץ אוכלת יושביה. כשקברו אותו, עמדתי רחוק, הבטתי אל הים ושמעתי את חיים טופול שר ליד הקבר את “אלי, אלי, שלא ייגמר לעולם", השיר שסאמק הכי אהב. 