מסביב הומה הסער, וראשינו שח גם שח. אנחנו על רכבת הרים אימתנית בתוך מציאות פוליטית, משפטית, ביטחונית וחברתית מורכבת, מתעתעת, שאין לדעת מתי, היכן ואיך תעצור. הכל כאן בערבוביה והכל הופך פוליטי: הטיפול בענייני ביטחון, הבורסה וההשקעות, עבודת הכנסת והממשלה, התקשורת ומערכת המשפט - אין הסכמה על כלום ושום דבר. הכל במחלוקת.
בשנתה ה־75, מדינת ישראל מבולבלת, קרועה, שסועה ומפולגת. בחיי אומה, גיל 75 הוא כלום ושום דבר, סוג של "פצעי בגרות", אבל אצלנו - כשבית ראשון ובית שני שלנו לא חצו את הגיל הזה - אנחנו בקבוצת סיכון של ממש, עניין תורשתי שיש להיזהר מפניו. מצבנו הלאומי העגום מביא אותי לזיכרונות ולסיפורים על הפילוג בשנות ה־50 בתנועה הקיבוצית, פילוג שקרע קיבוצים, קהילות ומשפחות.
גם בימינו, בוויכוח הפוליטי סביב "כן ביבי" "לא ביבי" וסביב "הרפורמה" המשפטית ובכלל, ניכר הפילוג במודל מודרני יותר. ניתן להבחין בו ברשתות החברתיות, בחסימות ובשפה הרדודה, בקרע ובעימותים הפומביים בין עיתונאים אפילו בתוך אותה המערכת, בין חברים שהיו טובים מאוד והיום ממעטים לדבר כדי שלא לריב ולהביא לנתק מוחלט וכך הלאה.
איש שיחי, שגדל והתחנך בערוגות הימין של ראשית המדינה, בן למשפחה ימנית, רוויזיוניסטית, שהוריו שירתו במחתרת, מדמה את מה שמתפתח כאן ל"סזון הפוך" - התנכלות מודרנית ובוטה של הימין החדש לכל מי "שלא משלנו". ממש כפי שפשעה מפא"י כלפי הימין בראשית שנותינו. וזה ממשי ומוחשי וכבר כאן, והשנאה הזו, הפילוג, הפגיעה והתפוררות החברה, חמורות ונוראות יותר מכל רפורמה. אם לא תהיה כאן מדינה מתוקנת וחזקה, עם חברה בריאה ומלוכדת מול האתגרים הביטחוניים, הכלכליים והאחרים שלנו - רכבת ההרים שעליה אנחנו דוהרים כעת תתרסק.
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר המשפטים יריב לוין הם בעלי תפיסות מנוגדות לחלוטין לגבי מערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט. בעוד לוין מצויד באידיאולוגיה מנומקת (גם אם שגויה לדעת רבים, אבל צריך להעריך אידיאולוגים) נגד מערכת המשפט הליברלית ומתרוצץ כבר שנים עם תוכנית סדורה לשינוי בסיסי של המצב, הרי שנתניהו גדל, התחנך והתבטא לא אחת בתפיסת הדמוקרטיה הליברלית, שבבסיסה מערכת משפט חזקה ובית משפט עליון עצמאי לחלוטין. ההפך המוחלט מלוין.
בחורף הנוכחי, האינטרסים התחברו: האינטרס האידיאולוגי של לוין עם האינטרס הפרקטי של נתניהו, שמבקש לצאת ממשפטו "באופן סביר".
בן שיחי, שמכיר את נתניהו לפני ולפנים ואפילו מעריך אותו, מתאר באוזניי את סלידתו של נתניהו ממה שקורה סביב: משותפיו הקואליציוניים הסחטנים, ממה שמעורר הדיון הפוליטי סביב "הרפורמה" שמתבצעת ב־9D במקום באזמל מנתחים, וסבור כי זהו מצב זמני, לפחות בעיני נתניהו.
בעוד לוין ושמחה רוטמן דוהרים - יסתפק נתניהו בפיצול תפקיד היועץ ובשינוי שיטת המינוי של התובע הראשי, באופן כזה שימונה על ידי הממשלה בראשותו. אז, הוא מקווה, התובע החדש "יעמיק בתיקים" ויציע לאחר מספר חודשים סוג של עסקת טיעון מקילה, ללא קלון, באופן שיאפשר לנתניהו להמשיך לכהן כראש ממשלה.
מיד אחר כך, מקווה נתניהו, בני גנץ יצטרף אליו (בעקבות אירוע ביטחוני כלשהו) וישמח אם יאיר לפיד יסכים אף הוא. אז הוא יוכל להחליף את "הקיצונים" (בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר) בממשלה רחבה שתאפשר לו ללכת למהלכים היסטוריים במזרח התיכון "שישאירו אבק למנחם בגין", כדברי מקורביו, ויביאו לפיוס היסטורי באזור. קרי, הבאת סעודיה להסכמי אברהם, לצד תוכנית מדורגת לקץ הסכסוך עם הפלסטינים (כי בלי זה הסעודים יתקשו כנראה להתקדם).
לוין, שמבין היטב את "קווי הגבול" של נתניהו ואת רגישותו - מתחיל להתקדם דווקא במקומות שפחות נוחים לראש הממשלה ומשאיר את פיצול תפקיד היועץ ומינוי תובע לסוף. אגב, אף אחד כנראה לא מתכוון לפטר את היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה, שהרי לאחר פיצול תפקיד היועץ, היא לא תוכל להפריע. "סידור" כזה יזכה ככל הנראה לרוב קולות בחברה הישראלית, אבל משפטנים בכירים מזהירים מפניו ואומרים שברגע שיוותרו לנתניהו על מיצוי הדין, יעמדו בתור שרים נוספים, חברי כנסת, ראשי רשויות ועוד, עד כדי מצב שבו לא יתנהלו יותר חקירות שחיתות בישראל, באופן שיהווה איום חזק וחדש על ישראל כמדינה דמוקרטית.
המאבק הנטוע כעת סביב מחוללי ותומכי הרפורמה לבין מתנגדיה, הוא על עצמאות מוחלטת של כל גופי המשפט בישראל - ובעד מלחמה חסרת פשרות בשחיתות. "עם כל החמלה כלפי נתניהו (ברגע שתהיה חסינות לראש הממשלה), זה יחלחל מטה בקצב מסחרר ולא נוכל לעצור את זה", אומר לי ידידי המלומד, שאיננו חשוד בעוינות לנתניהו. "מה עושים?", אני שואל אותו, אבל התשובה קשה, מורכבת ולא פשוטה. כמו כל דבר אצלנו.
בשנות נעוריי כחניך השומר הצעיר ביד אליהו, ואחר כך כצעיר בקיבוץ, השתתפתי בהפגנה או שתיים נגד מנחם בגין ז"ל, וזהו הזמן והמקום להתנצל על כך. ככל שחולפות השנים וככל שאנו נחשפים לדמותה החדשה של תנועתו (הוא היה פורש ממנה), כך גוברת ההערכה וגוברים הגעגועים למידת הממלכתיות, לפשטות, לצניעות ולקלאס של האיש שהתנחל בלב העם.
השבוע נחת על שולחני ספר חדש, "דרך בגין" (הוצאת ידיעות אחרונות), שערך דרור בר יוסף, ראש הקתדרה לחקר המחשבה הלאומית־ליברלית במרכז מורשת בגין. עדיין לא קראתי את הספר, שנראה לי אקטואלי מאוד, במיוחד בכל הנוגע לאנשי הימין הטוענים כי הם הולכים בדרכו, אבל עברתי בינתיים על ראשי הפרקים: אי־ציות לחוק, חופש המחשבה והביטוי, חופש העיתונות, חופש המחאה, הליך החקירה, זכויות הנאשם, עצמאות מערכת המשפט, כבוד בית המשפט, המחסום מפני עריצות הרוב, הלכות פרלמנט, הצדק הסוציאלי, צה"ל, ההשקפה הלאומית הליברלית, האמונה בשלום, אחווה לאומית, ציונות ועוד.
אני מבטיח להעמיק וממליץ גם לכם לעיין ולהבין עד כמה גדול היה האיש ההוא ועד היכן הרחיק צאן מרעיתו, עד כדי כך שחלקו היום - לו היה חי - לא היה עמם. אני מקווה שהתנצלותי תתקבל, גם אם באיחור.
האמת היא שאני ודאי כמו רבים, די שלם ומאמץ את הצעדים שננקטו עד כה על ידי הממשלה בעקבות השבת השחורה בירושלים: איטום בית המחבל עד הריסתו, שלילת זכויות ביטוח לאומי ממשפחתו ומשותפים וסייענים ואתמוך גם בגירוש משפחות מושכל ונקודתי ככל שזה ירתיע חקייני טרור.
אבל אין ולא יהיו פתרונות קסם לטרור. לא לאיתמר בן גביר ולא לאף אחד אחר. צריך להכות בטרור בכל מקום ובכל זמן ודרך, אפשר לשפר ולהחמיר ענישה נקודתית ולפתח כלים נוספים ומרתיעים, אבל הפתרון הוא אך ורק מדיני, ואנחנו (כמו הפלסטינים) מורישים אותו בריבית דריבית לילדינו ולנכדינו.
ראש רשות ההגירה במשרד הפנים פורש או הופרש או שילוב בין השניים, אבל מישהו היה צריך לתת כאן את הדין על פארסת הדרכונים בשנה האחרונה. רק לפני שנה או שנתיים כתבתי כאן על המהפכה של משרד הפנים בראשות אריה דרעי בתחום השירות בדלפקי המשרד לקבלת תעודות זהות ודרכונים. זה עבד מהר, חזק, יעיל ושירותי מאוד.
השבוע סיפרה לי בתי תמר שהיא ובעלה ונכדיי נסעו עד עפולה, היות ששם התור לקבלת דרכון היה מהיר יחסית וארך "רק" ארבעה חודשים. במקומות אחרים, כמו חדרה, התור יכול להימשך גם שנה. אני מבין היטב את הפקק שיצרו שנות הקורונה, את כמות האנשים שהתעוררו מאוחר וגילו שתוקף הדרכון פג, ואני מבין את הרגישות הביטחונית בהנפקת והדפסת דרכונים ישראליים, אבל היה זמן להיערך. מישהו צריך להסביר איך צונחים במהירות שכזו משירות מהיר, יעיל ומופתי למדינת עולם שלישי - או ללכת הביתה.
אני כל כך גאה שהפכתי להיות "אבא של אורי בניהו" לאחר שנים שהוא היה "הבן של אבי בניהו". אורי הוא מלונאי בעתודה מלונאית וכעת הוא סגן מנהל "בוטניקה", מלון הדגל של רשת פתאל שנחנך לאחרונה בחיפה מול הגנים הבהאיים. עיר מקסימה, נוף מושלם, עיצוב מהסרטים, שירותיות שיא וחוויה קולינרית עוצמתית באיכותה.
התארחנו שם בסוף השבוע (שילמנו, לא להתלחש...). היה מושלם, ואני ממליץ לכם גם. תגידו בהזמנה "אבא של אורי בניהו שלח אותנו" ואולי תקבלו משקה ראשון חינם. וזה כמובן לא פרסום, זה פרגון גאה ואוהב לאורי שלי ולצוות המדהים שאיתו. אגב, חבר שלי, איש הטלוויזיה אבי כאכון, ביקר במלון באמצע השבוע וגילה לי שאין בחיפה מסעדה בשרית כשרה ואיכותית - והוא כנראה צודק. אז מי שיעז וייזום כזו, צפויה לו פרנסה טובה. וגם, התפללנו השבוע יחד, כל אחד בדרכו, ויש שלג בחרמון. שבת שלום וחורף נעים.