האמת היא שקשה לגבש דעה לגבי הסיפור של עו"ד אבי חימי. זה לא רק קרב הגרסאות לגבי מהות היחסים - הרבה טוענים שמדובר בחיסול פוליטי נוסח השטאזי, כדי להתנקם במי שהעז לצאת נגד השלטון. הרבה גם שואלים - מה זה משנה אם מדובר ביוזמה של גורמים בשלטון?
הרי גם אם היחסים של חימי ושל מי שהתלוננה נגדו השבוע היו בהסכמה, הוא נתן לאישה שהיה לו קשר אינטימי איתה המלצה להתמנות כשופטת, וטוב שהתפטר. בימים כתיקונם, אף אחד לא היה מתווכח על זה בכלל. הבעיה היא שאלה לא ימים כתיקונם.
יש בישראל קבוצה גדולה של אנשים שעדיין משחקים לפי הכללים. הם פועלים לפי הנורמות, ולפי המחיר שמשרה ציבורית דורשת ממי שחרג מהן, כמו חימי. קבוצה שמכבדת את העיתונות גם כשהיא מגזימה, ואת החוק גם כשבתי המשפט טועים או חורגים מסמכותם. קבוצה שלא בונה בלי אישורים, משלמת מסים, מתגייסת לצבא.
מנגד, יש בישראל קבוצה שמכופפת את החוק לצרכיה. אם מוציאים לה כרטיס צהוב - היא מצפצפת, ואם מוציאים אותה מהדלת - היא חוזרת דרך החלון. כשמישהו אחר סורח, מבחינתה - הוא חייב להתפטר מיידית, אין בכלל שאלה. אבל כשזה קשור לאחד מחבריה, זו תמיד תוצאה של תפירת תיקים, קיפוח הספרדים, התנכלות לרצון העם, ויאללה בואו נשנה איזה חוק יסוד ונפתור את הבעיה.
האם אפשר בכלל להמשיך לקיים מדינה כשצד אחד מכבד את החוקים ואת הנורמות, והאחר מפר ואז מסדר אותם ככה שיתאימו לו, כי שכנע מספיק אנשים שזה בסדר? ואם כן - כמה זמן יחזיק מעמד הסידור הזה?
אנשי ההייטק עינת גז ותום לבנה עשו הרבה רעש לגבי הוצאת פעילות עסקית מהארץ, וכמובן חטפו קיתונות של זעם שאמור להצדיק את המהלכים המתוכננים. אבל זה בכלל לא קשור, וזה לא הסיפור.
מה שחומק מרבים מאיתנו הוא שבעידן הזה של הרעש, שבו הכל לכאורה נמדד בצעקות ובמי אמר למי ומתי, התהליכים האמיתיים קורים די בשקט. הם זוחלים מתחת לפני השטח, בלי הצהרות ובלי כותרות ובלי לייקים. כשמזהים אותם, לרוב כבר מאוחר מדי.
נוזפים בהמון מפוחד
מעולם לא היינו עם שקט, אבל התרגלנו בשנים האחרונות לרעש בלתי נסבל. הבטיחו "ממשלה יציבה", אבל הבון טון הוא דווקא לנענע את הספינה בשיא האגרסיביות, ואז להתמרמר בזעקות כשמישהו מגיב על הטלטול. ההכרעה בבחירות לכאורה אמורה לנטרל מראש כל התנגדות.
הזעקות האחרונות מתייחסות לתגובות ההיסטריות נוכח ה"רפורמה" המתוכננת במערכת המשפט, כי הן לא נראות טוב מבחוץ. הכל נכון, רק שאי אפשר לנענע את הספינה במעשים שמחצית מהמדינה לא מסוגלת להכיל, ולצפות שהיא תשתוק כי "זה לא נראה טוב מבחוץ". רוצים להיראות טוב מבחוץ? אולי כדאי להתחיל בהימנעות ממעשים אגרסיביים שיחרפנו חצי מדינה.
נתחיל מכך שמה שבאמת נראה לא טוב מבחוץ הוא הנהגה רצופה באנשים שהסתבכו עם החוק, באופן הרבה יותר עמוק מאבי חימי. ב"ניו יורק טיימס" למשל, הביקורת נגד ישראל משתוללת, אבל אף אחד לא הזכיר שם את הכלכלה או התעכב על ההפגנות. הביקורת מתמקדת בקיצוניות של ראשי המפלגות, בעבר שלהם ובחשדות נגדם, וברצון שלהם להכפיף אליהם את מערכת המשפט.
שנית, ההתנהלות הזו רק מחרפנת עוד יותר את מחצית המדינה המחורפנת ממילא. שום טענה אינה מקבלת קשב או התייחסות רצינית. יש לכם נגיד בנק וחתן פרס נובל שטוענים שהרפורמה תפגע בכלכלה? אז נביא נשיא חברת ביטוח ויו"ר חברה למסחר שיגיד שזה דווקא הפוך.
רק שאי אפשר להעלים את תחושת פיגוע הדריסה בקרב האוכלוסייה הליברלית על ידי ספינים. אי אפשר להשיג רגיעה על ידי העמדת פנים ש"אנחנו רוצים הידברות, אבל לא רוצים לדבר איתנו". אי אפשר לשכנע המון מפוחד על ידי הנזיפה - אתם פריבילגים, ועכשיו יש לנו מנדט לקצץ בפריבילגיות שלכם.
זה רק מחמיר את התחושה הקשה בקרב ציבור ענק של חילונים ליברלים, שאף אחד לא רואה אותם. ש"קבלת תוצאות הבחירות" - משמעותה שהם כבר לא שייכים למה שקורה כאן. האמירות המזלזלות אולי טובות להתנצחות פוליטית רגעית, אבל עבור חצי מדינה זו לא הפוליטיקה שמעניינת כרגע, אלא החיים עצמם.
מנודים מארצם
זה מפחיד, כי השינויים הגדולים מתרחשים בשקט, מתחת לגלי הארס והמתקפות המילוליות. לא כל דבר נפתר בשליפה מתנצחת. תמיד אפשר לטעון שבסין הדמוקרטיה גרועה מבישראל ובכל זאת משקיעים בה.
אבל ישראל היא לא סין, ואנשי מקצוע מקיר לקיר מזהירים שמוסדות נמנעים מלהשקיע במקומות שעלולים לגרום להם להיראות רע. זה חשש אמיתי, ואם ימשיכו לטלטל את הספינה, כולנו ניפול לים. זה באמת משנה אם תוך כדי טביעה יצליחו לשכנע שזו אשמת הפריבילגים?
על כל אידיוט קולני שמאיים לעבור לברלין כי המילקי זול שם יותר, יש שלושה בחורים שקטים ורציניים שלא רואים כאן אופק כלכלי. ששירתו בקרבי, עשו תואר או שניים, נמצאים בסוף שנות ה־20 שלהם ורוצים להתבסס ולהתפתח ולפרנס.
שכבה גדולה של צעירים צריכה לראות פה אופק, וכרגע רבים מהם אוהבים את המדינה, אבל מבינים שמצפים מהם ללכת לצבא ולשאת על גבם יוקר מחיה שיכלכל משפחות שיבחרו ללמוד תורה. הם לא יתנצחו עם אף אחד בטוויטר, ולא ייצאו להפגין. הם פשוט ייעלמו מכאן לאט־לאט. מרוב רעש אנחנו לא רואים אותם, ועבור רבים מהם זה בכלל לא עניין של פוליטיקה, אלא עניין של עתיד ושל שייכות ושל כלכלה.
העיתונאי יאיר שרקי כתב השבוע על אובדן הגוונים בימין. הגוונים לא אבדו, הם פשוט טבעו ברעש. הגוונים קיימים מתחת לססמאות הפוליטיקאים, שכל מה שיש להם להגיד על למעלה מ־100 אלף איש שעוזבים הכל מדי סופ"ש ויוצאים לרחוב כדי להילחם על אופי מדינתם, זה משהו אידיוטי על דגלי אש"ף שנצפו באיזו פינה. כאילו לא משנה מה מיליוני אזרחים מרגישים, משנה רק שהמצביעים שלנו ישנאו אותם.
אלה לא "תוצאות הבחירות", חברים. קורה כאן משהו אחר. האם נצליח לחזור לחוקים ולנורמות שמקובלים על כולם? ואם כן - כמה זמן זה ייקח? עזבו את הספינים - אלה השאלות שמדירות שינה מעיני חצי מדינה.
מדובר במיליוני אנשים שאוהבים את ישראל ומרגישים מנודים מארצם. שדורשים מהם להמשיך לתת את דמם וכספם ונאמנותם, ותוך כדי כך דורסים אותם. זה לא באמת יכול לעבוד. אם השלטון עיוור לעובדה הפשוטה הזו, רצוי שלפחות השכנים והקולגות והחברים של הציבור הזה יבינו אותה.