הבקרים שלי מאוד ארוכים. יש לי נוהל של שתיית לימון סחוט בכוס מים ואספרסו, לפני שאני מסכם עם עצמי על פתיחת יום. במקביל, אני עובר על כל הפרסומים בספורט, כולל אתרים בינלאומיים. רק לאחר שהתעדכנתי, אני מפנה זמן לסחלה המקומי שנקרא "באנו למשול". אחרי המקלחת אני עובר על הוואטסאפ, אף פעם אין שם בשורות טובות. זו הסיבה שנחשפתי להודעה של אחותי, אורלי, רק סביב עשר בבוקר: "אמא מאושפזת באיכילוב מאז שש בבוקר. תגיע".
הרגשתי את הדם מפעפע בגופי, כאילו הרגזתי את מייק טייסון בשיאו, אז הוא הוריד לי שתי פצצות: אחת לאזור הכבד והשנייה למצח.
אמא שלי בת 91, עד 120, לפחות. היא אישה בריאה, ללא טיפול תרופתי למעט כדור לאיזון לחץ דם. טלפנתי לאחותי. "מה קרה לאמא?"
"רוני, תגיע ודי עם השאלות. שח"ל הביא אותה לכאן היא עם דלקת ריאות וסטורציה 74, אני צריכה אותך כאן. תזדרז, בלי בתי קפה וכאלה".
אם יש מוסדות שאני באמת חושש מהם, זה בתי חולים. מילדות הם מוגדרים אצלי כוואן־וויי־טיקט. אתה יודע איך אתה נכנס, אתה לא יודע איך תצא, אם בכלל תצא. ספגתי את זה מההורים. נכנסתי לרכב, לא הייתה לי סבלנות לאקטואליה, עברתי לפלייליסט שלי. מיק ג'אגר והרולינג סטונס בהופעה חיה עם "sympathy for the devil" - יופי של שמונה דקות כדי להסיח את דעתי. לרגעים קסומים הייתי בקונצרט ולא בדרך למיון.
אבל דברים טובים מסתיימים מהר. הגעתי למיון, במיטה ראיתי את המנח של אמא ואת אחותי בכיסא לידה. אז הפנמתי שאם אני לא מגיע לשירותים, אני מקיא להם פה על הרצפה. איכשהו התארגנתי על עצמי וחזרתי אליהן. אורלי צחקה. אמא שלי אמרה: "מאז שהוא ילד, הוא לא מסתדר עם בתי חולים".
נפנפתי אותה מהנוסטלגיה וגערתי בה. "מה יהיה איתך, אמא? מצאת זמן לשרוק לסיום, דווקא היום?" אורלי עדכנה אותי שהיא קיבלה אנטיביוטיקה, אבל כמעט נחנקה. "אמא אלרגית לפניצילין, לא הזהרת את הצוות?" היא אחותי, אז היא דומה לי קצת בתגובות, בדרך שבה היא מתיזה את המילים כשהיא כועסת. "מה, נראה לך שלא אמרתי? אז תירגע, כי אמרתי. אבל הרופא אמר שהוא נתן לה משהו מהמשפחה של הכדור או משהו כזה".
לאחרונה נחשפתי לסטארט־אפ רפואי על אבחון מדויק לתרופות של חברת שירן־לאבס בע"מ. מטרת האבחון באמצעות דגימת דם היא דיאגנוזה מדויקת, שמתאפשרת לכל מטופל. במצב כיום, לרופא יש 6־4 פרוטוקולים אפשריים לטיפול באמצעות כמוסה או נוזל לווריד. הרופא בוחר בניחוש מושכל באחד מהם. שירן־לאבס מזהה בדיוק מקסימלי את התרופה הנחוצה. אבל זה עדיין בשלב מחקרי, זה יהיה טיפול יקר, ובינתיים אמא שלי זרוקה כאן עם אנטיביוטיקה לווריד, שאין שום ודאות שהיא מתאימה לה. אבל לפחות אין בה פניצילין, אז יש סיכוי שהיא לא תסגור בתוך שעה.
אח חרדי, שעמד בסמוך וזיהה את המצוקה שלנו, אמר לי בשקט: "הייתה בעיה, פתרנו אותה. אמא תהיה בסדר". אמרתי לו "תודה" בשקט.
הלכתי לברר מה עושים איתה הלאה. הסבירו לי שמאשפזים אותה בפנימית, במחלקה הראשונה שתתפנה בה מיטה. יצאתי לעשן והתבוננתי בחניית האמבולנסים. הצוותים פורקים סחורה על אלונקות בדרך למיון בקצב גבוה הרבה יותר מחניון הפריקה וההעמסה אצל רמי לוי. אין רגע דל.
הרוב המוחלט של המטופלים באלונקות הם זקנים, מסיכות חמצן על הפנים. שקט מקפיא. שומעים רק את צוות האמבולנס. ניסיתי לחשוב מה עובר להם בראש. האם הם מעוניינים בעוד קרב נוראי על חייהם, או שהם ויתרו בדרך מביתם ומה שיהיה יהיה, כי נגמר להם הכוח להילחם.
בית חולים בכלל, מיון בפרט, זה סוג של בועה אטומה מול כל הטינופת בחוץ. לא חושבים שם על אגם הדרעק, שדייריו עוסקים רק בעצמם.
המצוקה האנושית של החולים, של בתי החולים, לא מעניינת אף אחד. במדינ'ע שלנו חשובים קשרים הרבה יותר מכישורים. גם אני מקושר, אז ביצעתי כמה שיחות טלפון ושיחות וואטסאפ, שבהן הודעתי שאני זקוק לסיוע לאמא. כולם היו אדיבים אליי, ביקשו שלא אדאג, הם על זה. חזרתי פנימה למיון. האזור נראה כמו אחרי אר"נ גדול. אין ספור אלונקות בכניסה. הגעתי לאמא, היא נמנמה. בחנתי את המסכים, את שקיות העירוי. פתאום היא פקחה עיניים.
"רוני, תוציא אותי מכאן", לחשה, "רע לי נורא, אני לא יכולה להישאר פה". ביקשתי ממנה שתנוח, עוד מעט נעלה למחלקה, הכל יהיה טוב יותר. בראש חלפה לי המחשבה של איך נוציא בדיוק. היא לא מסוגלת לשבת, בטח לא ללכת, והיא מונשמת. לא חייבים להיות רופא כדי להבין שהמצב לא טוב. אורלי רק הביטה בה ודמעה.
שוב ניגשתי לדסק כדי לברר מה קורה, כי אמא כבר שמונה שעות במיון. קולות ממיטות סמוכות, בין השאר של החייאה, לא עושים טוב לבריאים, אז מה מרגישים החולים שעוד ערניים לסביבה? האחות הראשית הסבירה לי שעדיין אין מיטה וכמובן יש סדר עדיפויות. "אבל קיבלתי מסר מהמנהלה שהיא עולה לפנימית א'. אז למה היא כאן?", שאלתי. היא הייתה סבלנית כלפיי. "נכון, המסר אומר שהיא נקלטה במערכת ולשם היא מיועדת, אבל אין עדיין מיטה".
ברקע רבו בני משפחה של חולים עם הצוות. זה באמת אירוע מיותר שאינו תורם כלום, זולת תסכול עצום. אבל טוב שיש תחנת משטרה במקום. מגיעים שוטרים ומרחיקים את המתפרעים.
כיפוש התקשרה. מהבוקר היא ביקשה עדכונים בוואטסאפ, אבל עכשיו היא התקשרה, אז עדכנתי. "ואיך אתה?", היא דרשה לדעת, "כמה סיגריות כבר עישנת מהבוקר?". עניתי לה שאני בסדר, אבל חסר אונים מול השיטה. זה מה שיש. "טוב, אני בדרך, מאמי. תשתדל לשלוט בעצמך עד שאגיע. תזכור שאתה אדם מוכר, אל תרים את הקול, שמור על נימוס ואדיבות, אני מבקשת ממך. אני יוצאת עכשיו".
שוב נכנסתי פנימה. זוג קשישים הגיע לדלפק הכניסה. האישה לא חשה בטוב. איתה הוא דיבר ברוסית או אוקראינית, איני מבדיל. עם הפקידה הוא דיבר באנגלית במבטא כבד מאוד. היא לא הבינה מה הוא רוצה. ניגשתי אליהם, ביקשתי ממנו שידבר אליי, אני אתרגם בשבילו. הוא התרגש ודיבר בבליל של רוסית, יידיש ואנגלית. הבנתי רק שלוש מילים: דיאביטיס, לואו־שוגר־לבל, אפטיה. הסברתי לפקידה שהגברת סוכרתית, עם סוכר נמוך, לא תפקודית ולא מגיבה לעניין. היא הזעיקה סניטר שיוביל אותה למיון. הודיתי לפקידה, הגבר הודה לי, חיבק אותי בחוזקה ונישק אותי.
הסמקתי ממבוכה וברחתי משם מהר, עם מחשבה על מדוע אני לא יכול לסייע לאמא שלי רק באמצעות תרגום. אחר הצהריים העלו אותה לפנימית ד'. כיפוש כבר הגיעה, שלחה אותי לקפה של דני לעיצוב האישיות ואת אורלי הביתה. חזרתי בערב, כדי לוודא שאמא לא מסירה את מסיכת החמצן. הסטורציה כבר עלתה ל־92. אין מספיק כוח אדם במחלקה. יש רופאה תורנית, שגם מוזעקת למיון מדי פעם, ותפקידה, לדבריה: "אני רק עסוקה בהצלת חיים, שאף אחד לא ימות", צודקת.
אח ואחות זה משמרת הלילה. אז אם בני משפחה לא משגיחים על החולים, הם מתפגרים ואף אחד לא יידע, כי הם לא יכולים לצעוק. הם זקנים חסרי אנרגיה מינימלית. בבוקר הורידו אותה לבדיקת אקו לב. אורלי הייתה איתה, הבדיקה הופסקה באמצע, כי אמא לא הרגישה טוב. היא הוחזרה לחדרה ופתאום הדופק עלה ל־200 פעימות. אורלי התקשרה אליי ואמרה לי: "תגיע מיד, אמא בהחייאה. יש עליה חמישה רופאים והוציאו אותי מהחדר".
הגעתי, ומצאתי אותה דומעת מחוץ לחדר. "מה קורה? למה את בוכה, את חושבת שבכי יעזור כאן?" היא ענתה לי, אבל לא שמעתי, כי אבא שלי השתלט לי על התודעה. "רוני, אנחנו לא בוכים, אנחנו נלחמים בכל דבר שפוגע בנו. לא מוותרים, אבל לא בוכים". הוא אמר לי את זה כשהייתי ילד קטן. אני מנסה להעביר את "המורשת" גם לגיאצ'ו הצדיק. למזלי, הוא לא סופר אותי ומקשיב לאמא שלו, שאומרת לו שזה בסדר לבכות, אפילו נדרש לפעמים. ולי היא מוסיפה באנגלית: "אל תתחיל איתי עם השטויות של משפחת קופמן".
נכנסתי לחדר המדרגות והצתי סיגריה. החיים רצו לי בקצב מהיר, תמונה אחרי תמונה. אני כבר בן 64 עוד שבועיים, ואמא שלי הייתה בסדר עד שהגיעה לכאן. איך יוצאים מזה? אחרי כמעט שעה צוות הרופאים הצליח לייצב אותה, היא הועברה להשגחה בטיפול מוגבר. אולם של 10 מיטות, אולי 12, כי לא ספרתי במדויק. כל המאושפזים נראים מתים לגמרי. כבר ראיתי גופות בחיי במצבים ממש לא סימפטיים, עם דימומים וכרותי גפיים בשטח, אבל זה אחרת. ממש אחרת.
אמא הסירה את המסיכה וביקשה ממני להביא לה רב, כדי שיסיר ממנה את הקללה. "את לא צריכה רבנים", עניתי לה, "הרופאים מטפלים בך, אל תציקי לי". אורלי אמרה לי בשקט: "תגיד לה: בסדר, שתביא לה. ממתי היא מדברת עם רבנים? היא בהזיות, עזוב אותה. רד למטה, תעשן, אני פה".
בפינת העישון מצאתי חברים. שולי, שבא לבקר את אמא שלו שמאושפזת גם בפנימית. "מצבה לא טוב. אני מקווה שהיא לא תוותר, גם אם ההסעה שלה למעלה, בדרך לתחנת האיסוף. אני אופטימי, קוף, חייבים להיות אופטימי". גם האחיות מירה ורוחל'ה היו שם. מירה עדכנה אותי: "אמא שלי בגיל של אמא שלך, אבל עם שברים בצלעות, יד וירך, כי היא נפלה, ואי אפשר לנתח אותה במצבה. אני כבר 12 יום כאן, מטפלת בה. אבל רוחל'ה, אחותי הדפוקה, חזרה עכשיו מעשרה ימים באירופה. אתה מבין מה זה פולנייה? היא טוענת שאמא פרגנה לה את הטיול כדי להירגע. העיקר שהסתומה הזו שלחה לי תמונות בכל יום".
רוחל'ה התפוצצה מצחוק. "עזוב אותה", אמרה, "אם היא לא מתלוננת, היא לא קיימת. מה היא רצתה שאעשה? שאחזיק לה את היד?"
חייכתי מהסיפורים של האחיות. ריכלנו על חצי עולם ואחותו, כי השתיים האלה הן סוכנות ידיעות. הן שולטות במידעים על אסונות ומצב רפואי של חצי תל אביב. הצחוקים עודדו אותי, וגם קיבלתי ימבה מידע לא רלוונטי בעליל.
חזרתי לאמא, שרק לפני כמה דקות ביקשה רב, אבל עכשיו הודיעה לי על שינוי במגמה: "רוני, אם אני כאן במצב שלי, אז אין אלוהים". עניתי שבאמת סבבה לי עם החשיבה שלה, שכוללת ויתור על רב להסרת הקללה. "עוד לא החלטתי, אני אעדכן אותך", אמרה, "מתי אתה מוציא אותי מפה?"
"אמא, אני לא רופא, אין לי מושג. לפני כמה שעות כמעט שרקת לסיום. השופט כבר היה עם המשרוקית בפה, אבל בתוספת זמן הצליחו להחיות אותך. לא נראה לי שישחררו אותך השבוע". "אוקיי, רוני, אז תלך להביא לי רב, עכשיו". התפוצצתי מצחוק על המהפכים, אבל אורלי התעצבנה. "אני מבקשת שתלך לטייל, אין לי סבלנות לשניכם. מספיק היא על הראש שלי, אתה בא עם הציניות שלך ומדליק אותה. היא לא במצב".
בתחילת השבוע, אחרי שהמדדים השתפרו, אמא שוחררה לביתה עם תנאים חמורים. יש לה אחות לילה שדואגת שתהיה מחוברת לחמצן בשנתה, והיא מתעבת את המציאות הזו. אמא שלי היא אישה עצמאית שלא אוהבת שמטפלים בה. אבל בתקופה הקרובה זה מה שיש. "רוני, אני יודעת שאתה ואורלי התחלתם לחפש לי מטפלת, תשכחו מזה. אני לא אצטרך מטפלת".
"אני לא שואל אותך, אנחנו מחליטים עכשיו", השבתי, "את אפילו לא לוקחת את התרופות, ומורידה את החמצן. הנה באתי ואת בלי ההנשמה".
"רוני, אני לא יכולה לחיות ככה. אף פעם לא טיפלו בי, תמיד דאגתי לעצמי, מאז שאבא שלך הלך. אתם לא תגידו לי מה לעשות. כבר אמרתי לשרית - זה שאתה מרים עליי את הקול, זה לא מרשים אותי. אני הרי מכירה אותך יותר טוב מכולם. אם משהו לא מסתדר כמו שאתה רוצה, אתה מיד מתעצבן. אני אומרת לך שאני לא רוצה פיליפינק'ה, אז אני לא רוצה. לא תוכל לכפות עליי, גם לא אורלי. עכשיו ספר לי מה עם גיא, איך הוא בבית הספר?".
לחצתי עליה בקשיחות, היא הסכימה שתהיה מטפלת לשעתיים. אין ברירה, נשלם לכל החודש. היא תהיה שעתיים במהלך היום ומהערב עד שמונה בבוקר. הבעיה בכתריאליבק'ה הרקובה היא בכלל להשיג מטפלת. המטפלות מראיינות את המטופלת, הן לא לוקחות כל קליינט. הן מאוגדות ביניהן ומעבירות מידעים על הלקוח/ה, מי מתאים ומי לא.
יש לאמא ביטוח סיעודי. אבל כשהתחלתי לברר מי נגד מי, התברר לי שאומנם קופת חולים מכבי גובה את הכסף כבר עשרות שנים, אבל הביטוח הוא של הפניקס. יש "פרוצדורה" עם מעריכים מטעמם שמעריכים את דרגת החומרה, ועד שהמבוטח לא מתפוצץ עליהם, הם גם לא עונים לפניות. אז צפויים לנו קרבות לא קלים.
ככה זה בכתריאליבק'ה. האדם משלם 6% מהכנסותיו כמס בריאות, אבל כאשר הוא מזדקן, המערכת מעדיפה שיתפגר ויפסיק לשלם, ובכך ייפסקו ההוצאות. ולזקנים בעשור העשירי לחייהם יש הרבה בעיות בריאות. בחברות ביטוח פרטיות אוהבים את הלקוח כל עוד הוא משלם מדי חודש, אבל לא זקוק לכיסוי ביטוחי. לדעתי, הן מעדיפות שהלקוח/ה ישרקו לסיום.
אז עכשיו אנחנו עם הטופסולוגיה. צריכים חוות דעת של רופא משפחה. אחרי זה תהיה חוות דעת של מומחה מטעם הפניקס. אבל בעשרות שנים, יותר מארבעה, הם לא פספסו בגביית התשלום החודשי, בלי חוות דעת. מלחמות עושות לי טוב, אני מרגיש חיוניות. רק באמת, קשה לי להילחם במתאמות של מכבי וחברת הביטוח שמשתכרות 6,800 שקל בחודש ברוטו. אני מעדיף לדבר עם "הבראס", עם המנהלים שמקבלים את השכר הגבוה והבונוסים. להתפוצץ עליהם עושה לי באמת טוף על הלב. בהצלחה לי.