שני אנשים עוררו את חמתם של הביביסטים השבוע. ראשון היה יזם ההייטק המצליח תום ליבנה, שהודיע שהוא מוציא את ה"יוניקורן" (חברת סטארט־אפ ששווה למעלה ממיליארד דולר) שלו מישראל, עוזב את הארץ ומפסיק לשלם בה מסים. השני היה עו"ד צמרת, דוד חודק, שדיבר על "לאחוז בנשק" אם אכן תוקם כאן דיקטטורה.

השניים חוו התנפלות רבתי. במקרה של חודק, יש לזה הצדקה מסוימת. זה נכון שהציבור הישראלי הפטריוטי, הציוני, הליברלי, שנלחם על המדינה הזו בשדות הקרב 75 שנה, יהיה מוכן להילחם עליה גם בשדות קרב פנימיים. מכאן ועד נשק חם ודיבורים על מלחמת אחים, הדרך ארוכה. חודק הפגין עקשנות כשסירב לחזור בו והבהיר ש"זה יקרה רק אם יגררו אותנו לשם בכוח". הוא הבקיע שער עצמי. חבל.

תום ליבנה פגש ביום חמישי את שר האוצר בצלאל סמוטריץ', שאפילו ייחד לו פוסט נוטף דבש שבו קרא לו "אחי" וביקש ממנו לא להעניש את המדינה בגלל פוליטיקה (אלה מילים שלי). ככל שהבנתי מגעת, ליבנה לא מתכוון לחזור בו. ככל שאני מבין, הוא לא לבד. ככל שמכונת ההרס והרעל הביביסטית תמשיך להתקדם בין הריסות הדמוקרטיה, כך יצטרפו לליבנה יותר ויותר ישראלים שיבינו, בצער עמוק, שזו כבר לא המדינה שלהם.

אני לעולם לא אעזוב פה. לעולם. אני חייב את זה לאבות הציונות, להרצל, לז'בוטינסקי, לחלוצים, לעולים החדשים מכל קצוות תבל שהגיעו להגשים את הנס הלא ייאמן הזה בתנאים לא תנאים. אני חייב את זה לאבא שלי, שלחם בפלמ"ח ובצבא הבריטי וחזה בקוממיות ישראל. לאחיו ישראל, שנפל בקרב האחרון של גבעתי בחזית הדרום. לאח הנוסף מתי כספית, טייס הקרב הראשון מטבריה. לחברים שהשארתי בשדות הקרב במלחמות השונות. לכל אחד מאיתנו יש רשימת בעלי חוב כזאת. זה הקטע במקום הזה. לא תמיד אנחנו מרוצים מהמדינה, אבל תמיד נהיה שייכים לפלוגה (זכויות יוצרים ליהונתן גפן). לחלום שהתגשם, כנגד כל הסיכויים.

ישראל היא נס חד־פעמי. זה לא יכול לקרות שוב. זה עכשיו או לעולם לא. אין לנו הפריבילגיה לוותר עליה ללא קרב (אבל בלי "נשק", חודק). ההיסטוריה לא תסלח לנו אם זה יקרה, וגם הילדים והנכדים שלנו לא. אבל מצד שני, אני לגמרי מסוגל להבין את אלה שמגיעים למסקנה שישראל איננה עוד. שהציונות המקורית נפחה את נשמתה.

הם נמנים עם הציבור היצרני ביותר במדינה. ההייטק, למשל, מכניס קרוב למחצית מהיצוא. הם נמנים עם הציבור העובד, הלומד, התורם לכלכלה, לפריון, לאקדמיה, למדע, לרפואה. הם הפכו לחוטבי העצים ושואבי המים של סקטורים שמשתלטים עכשיו על הציונות ומגייסים אותה לצורכיהם המגזריים. כן, אני מבין שיש אנשים שפשוט לא מוכנים להשתתף בזה יותר. שנמאס להם להיות פראיירים.

תהליכים כאלה קרו במדינות שבהן אירעו מאורעות דומים. הדוגמה הכי קרובה היא לבנון, שנוצריה נדחקו החוצה על ידי השיעים והסונים ועכשיו היא בפשיטת רגל. הונגריה. פולין. טורקיה. כל מדינה שמאבדת סממנים דמוקרטיים, שגולשת לשלטון כוחני, דיקטטורי, שבנוי על נאמנויות אישיות למנהיג ועל שחיתות ממארת, מגיעה לאותו מבוי סתום. אנחנו בדרך לשם. השבוע התפרסם שבשנה וחצי של ממשלת השינוי עלתה ישראל מהמקום ה־36 למקום ה־31 במדד השחיתות העולמי. עלייה של חמישה מקומות (לחיוב) בתוך שנה, כמעט חסר תקדים. מעניין כמה מקומות כבר הספקנו לרדת, בחודש החולף.

אז מה עושים? לא שולחים ידנו אל הנשק, כמובן. זה צריך לרדת מסדר היום. צריך להגביר את המחאה. צריך להציף את הרחובות. צריך לצאת מאזור הנוחות, להתרומם מהכורסה ולהיות מוכנים גם למעשים פחות נוחים מהפגנה שלווה ברחוב קפלן בתל אביב.

בימי ההתנתקות היו כאלה שקראו למרי אזרחי, וגם נטלו בו חלק. האידיאולוג המנומק ביותר של התופעה היה חברי פרופ' אריה אלדד. מרי אזרחי הוא כלי מוכר בדמוקרטיות. הוא לא כולל אלימות, כמובן. הוא כן כולל הפרה של כללים וחוקים, השבתה, חסימה וכו', והבנה של אלה שיבחרו במרי אזרחי כי הם עלולים לעמוד לדין ולשאת באחריות על מעשיהם. ההיסטוריה מלאה באישים מפורסמים שנקטו צעדים הנתפסים כמרי אזרחי, בצורה כזו או אחרת: מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה, מהטמה גנדי ואחרים. המאבקים הללו בדרך כלל מנצחים ומכריעים משטרים כוחניים ושתלטניים שביקשו לדכא את רוח האדם ואת זכויותיו. זו הדרך, אין בלתה.