הראיון עם תום ליבנה, מייסד חברת ההייטק ורביט, שהודיע שהוא מתכנן לעזוב את הארץ ולהפסיק לשלם מסים בעקבות הרפורמה המשפטית של הממשלה החדשה, הותיר אותי המום וכועס במידה זהה. הנה לכם מודל חדש במדעי המדינה. אזרח מתנה את אזרחותו בכך שהמדינה תתנהל על פי רצונותיו ואמונותיו.

רציתי, אם כן, להצטרף ולהודיע שאם הרפורמה המשפטית תתקבל כלשונה וככתבה (נוסח שאני בהחלט מתנגד לרובו), אפסיק מרגע זה לכתוב טורים ל"מעריב", הצגות תיאטרון וסדרות דוקומנטריות. ואתם תפסידו את כל המסים שלי, כולם! - שיילכו לאיזה אי - שקר כלשהו - בלב האוקיינוס.

לא מפחיד, נכון? כי המסים שלי יממנו בקושי מאחזון לא חוקי אחד בשומרון. בעוד ליבנה, לדבריו, שילם כבר מאות מיליונים של מסים למדינה. וזהו, אם כן, ההבדל. ליבנה הוא אדם עשיר, ועל כן הוא יכול להרשות לעצמו לבוא בדרישות למדינה. ובמילותיו: “כשאנחנו, הקטר של הכלכלה, נדבר ככה ונעשה את הצעדים האלה, אני חושב שיבואו לשולחן וידברו איתנו קצת יותר בגובה העיניים". אבל מה שיש כאן, במובלע, הוא לא רק היכולת לאיים הודות לכסף הגדול, אלא תפיסת עולם שלמה שאומרת: הדעה של אנשים מצליחים/חשובים/עשירים משמעותית יותר מזו של “סתם אנשים". להלן, שלטון האריסטוקרטים באתונה, שהשליט את תפיסות העולם שלו על שכבות האוכלוסייה האחרות. ואגב, “אריסטוקרטיה" מקורה במילה “אריסטוי", שפירושה: הטובים ביותר. בדיוק כמו אנשי היוניקורנים דוגמת תום ליבנה.

אבל הוא לא לבד. אם בוחנים את המחאות של ארגונים מקצועיים כאלה ואחרים ביחס לרפורמה המשפטית, אפשר למצוא את מחאת ההייטקיסטים, מחאת הכלכלנים הבכירים, מחאת עורכי הדין (חלקם לפחות), מחאת טייסי אל־על שהייתה או לא הייתה, עצומות של קצינים בכירים במיל' ועוד. המשותף לכל אלה הוא שמדובר באליטות הנוכחיות של מדינת ישראל. ולמי שנמצא באליטה כזו - אני מדבר בהכללה כמובן - יש אינטרס ברור נגד שינויים מהותיים שמתחוללים במדינה.

כי משינויים כאלה הוא יכול, בעיקר, להפסיד. ולאבד מכוחו. ועל כן הוא מראש לא בדיוק גורם אובייקטיבי. תוסיפו לזה את היהירות המגולמת בתוך המחאה הזו, שבעצם ממצבת את המוחים כישראלים ה"נכונים" או ה"חשובים", ותבינו מדוע היא כה מקוממת בעיניי.

ספציפית להייטק, אגב, זה מרגיז עוד יותר. התפתחה פה שכבה שלמה של אנשים צעירים למדי שהתעשרו באופן חסר פרופורציה, מתנהלים בישראל כבמדינה בתוך מדינה ולא ממש תורמים לרווחת הכלל, שיכול רק לחלום - למשל - על רכישת דירה בתל אביב. או בכלל. בגלל מחירים שהאמירו ללא שיעור מאז הצלחת ההייטק.

ושוב, אני מדבר בהכללה. ברור שיש גם פילנתרופים בתחום, אבל הם במיעוט. וכן, הם משלמים הרבה מסים, מכיוון שהם מרוויחים הרבה כסף. והסיבה לכך שהם מרוויחים כל כך יפה היא שהם זכו לגדול בישראל. נהנו מהחינוך, מהאקדמיה, מההוויה שכולה סטארט־אפ, לא פעם גם מהשירות הצבאי שנתן להם בוסט באזרחות. לבוא עכשיו ולנפנף בכספי המסים האלה כסוג של “תחזיקו אותי" זו כפיות טובה לשמה.

אבל בואו נשים רגע את הדיון המוסרי בצד. גם ברמה הפרקטית, מדובר בגול עצמי מרהיב ביחס לאג'נדות שהם מבקשים לקדם. מה לדעתכם אמור לחשוב הישראלי הממוצע, הנאבק תמידית כדי לסגור ת'חודש, כשהוא תקוע בפקק באיילון בגלל מחאת ההייטקיסטים? האם הוא ייבהל עד עמקי נשמתו מהאפשרות שהם יעזבו את המדינה, ויזעק - “אוי לא, חייבים לבטל את פסקת ההתגברות!", או שמא ההפך, יקלל בסתר לבו את בני המזל האלה, שזנחו לשעה את עשרת סוגי הקורנפלקס שמוגשים להם בבוקר?

היות שכל הדיון בישראל הוא אמוציונלי, ומבוסס על פוליטיקת זהויות ועל נראות, הרבה יותר מאשר על עקרונות אמיתיים, כל מצעדי המחאה האליטיסטיים האלה גורמים להרבה יותר נזק מתועלת. הם נראים כמו חבורה של פריבילגים, שנבהלים כשמזיזים להם את הגבינה. מה שנכון, לגבי חלקם. אבל גם החלק שפועל מתוך אמונה ודאגה אמיתית (ומוצדקת) לגורל המדינה - זו לא הדרך. 

על הסכין

1. מנהלת הליגה בכדורגל קיימה במחזור האחרון טקס שבמסגרתו השחקנים לבשו חולצה שעליה לב בצבעי הגאווה. 9 מתוך 11 שחקני בני סכנין בחרו שלא ללבוש את החולצה. השניים הנותרים היו יהודים. אפשר להתווכח על עצם הדרישה, אבל כשמאשימים גורמים דתיים יהודיים בפגיעה בלהט"ב, צריך גם לזכור שעמדות דומות מצויות במגזר הערבי.

2. "ילדת השלג" (נטפליקס) הוא מותחן ספרדי על ילדה שנחטפה מהוריה, והחוטפים ממשיכים לשלוח תיעוד שלה להורים לאורך שנים, דרך עיתונאית המעורבת בסיפור בכמה וכמה אופנים. מה שמייחד את הסדרה, מעבר לבנייה יעילה של מתח ועניין, הוא גישה מאוד עניינית ונטולת קיטש או ריכוך לסיפור. מה שהופך אותו להרבה יותר חזק, וכמעט קשה לצפייה.

3. הפרק השלישי של “האחרונים מבינינו" (HBO) הוא לא פחות מאירוע טלוויזיוני. בלב סדרה העוסקת בעולם אפוקליפטי של זומבים ממוקם, כבר בתחילתה, פרק שלם שמהווה “סוגריים" בעלילה, וממוקד כולו ביחסים בין שני אנשים שהצליחו לשרוד את האפוקליפסה. באופן אטי, שקט ורגיש במיוחד. נדרש הרבה אומץ כדי לייצר אותו.