ויזה קרובה רחוקה
בשורה גדולה. אולי בקרוב מאוד ישראלים לא יצטרכו ויזה לארצות הברית. כולנו נוכל להיכנס לאמריקה ולאכול קניידלך בניו יורק בהצגת דרכון ישראלי בתוקף.
יופי, אבל מאיפה יהיה לישראלי דרכון ישראלי?
סביר שארצות הברית תבטל את הצורך בוויזה לישראלים, אבל לא סביר שישראלים יוכלו לקבל תור במשרד הפנים ולהוציא דרכון ישראלי או לחדש אותו.
העוול המספרי
כאשר אני נוסע בכבישי הארץ, אני תמיד מתמלא זעם על הפער. מדוע לאחרים יש ולי אין?
אני נוסע לי, אפוף מחשבות טובות על תקומת עם ישראל בארצו, ואז רואה לפניי מכוניות עם לוחית מספר שאין לי ואף פעם לא יהיה לי. מדובר בלוחיות מספר מופלאות כגון:
66-111-111.
וזה, בעוד מספר המכונית שלי מבולגן ולא כולל אפילו שני מספרים חוזרים. מה קורה פה?
הופ, הנה עוד מכונית לפניי. מספרה: 55-666-777.
אני מרגיש שהחיים של אחרים טובים משלי, ולא מוצא לכך הסבר הוגן. משהו מר מחלחל בי, וחוש הצדק האנושי מתקומם בלבי המתכווץ. בטח יש מאכער שיכול לסדר מספר כזה, אבל אני אפילו לא יודע את מי לשאול את מי שואלים איך מגיעים לאדם כזה. האם אזכה אי־ פעם למספר מכונית כזה? הופ, עוקפת אותי 33-000-333.
תחשבו כמה קל לאדם כזה לזכור מה להקיש כאשר בתחנת הדלק מבקשים את מספר המכונית, בעוד אחרים, כמוני למשל ולשנינה, מגרדים את ראשם ומרגישים את הרגש האיום של מבוכת חסרי הזיכרון, ובסוף מבלפים ומקישים מספר דמיוני כלשהו.
רגש הקיפוח הוא רגש שיכול לעורר אדם להצטרף למרד נגד השלטון. אני מתאפק בינתיים, אני אדם מרוסן, אבל אני לא בטוח שנוכל לשמור על הר הגעש מלפרוץ אם עוד אנשים יגלו את חוסר השוויון שהם חיים בו. לא יהיה אפשר לשמור על יציבות במדינה, כאשר אנשים יבינו שלאחרים יש משהו אשר להם אין סיכוי כלשהו לקבל.
הופ, הנה עוד מכונית. מספרה: 99-888-899. שיפור מה, אבל לפחות היו מחליפים 8 אחד או 9 אחד ב־4. לא. זה אולי לא נובע מהיגיון צרוף אלא בא מתהומות הנפש המיוסרת שלי, אבל הכי מרגיז אותי זה כשאני רואה מכונית שבמספר שלה יש 111. הקווים הישרים האלה ברצף אלגנטי רב־שלווה ועידון, כאשר המספר של המכונית שלי בבלגן גמור, מעוררים בי את אותו רגש קיפוח מציק ומכרסם השואל: למה? למה?
ממציאי הגבורה
זה שמישהו רוצה לראות את עצמו כאחד מאותם גיבורים שלחמו נגד הדיקטטורה, לא אומר שמותר לו לומר שדמוקרטיה היא דיקטטורה רק כדי שיהיה לו במה ללחום.
על האש בארצנו
נימוסי מנגל ישראליים הם נושא שלא נחקר מספיק, מחוסר תקציבים לחקר מסורות שחשוב באמת לחקור. אני בטוח, עם זאת, שיום אחד ייצא הספר המתאר את מנהגי וכללי המנגל הישראליים. לקראת הוצאה לאור עתידית של מחקר אנתרופולוגי חשוב זה על תרבות המנגל בישראל אני רוצה להוסיף עוד נוהג שנתקלתי בו בארצנו המובטחת.
רצינו לעשות מנגל באיזה אתר לאומי נאה. ניגשנו עם כל הציוד והגריל שלנו אל אזור המנגל. כבר הוצאנו את שקית הגחלים, ואז אנשים שהיו ליד אמרו לנו: “רגע רגע, למה שלא תשתמשו במנגל שלנו? אנחנו גמרנו לעשות על האש, והוא עוד חם ומלא בגחלים בוערות".
יפה, לא? ככה עשינו, יצא טעים אש. ועל העם הזה עוד מלעיזים ואומרים שהוא אנוכי, וכל אחד חושב רק על עצמו.
מגילת עצמאותנו
אם אין לכם משהו אחר לעשות, אבקשכם להקדיש כמה שניות למחשבה על מגילת העצמאות. אנחנו רגילים לשמוע כמה היא נוצצת כמסמך העליון של הדמוקרטיה, אף על פי שכידוע המילה דמוקרטיה לא מופיעה בה. למה שתופיע המילה דמוקרטיה, כאשר באותה תקופה היו כאלה שחשבו שקומוניזם צודק יותר מדמוקרטיה? למה שתופיע המילה דמוקרטיה, אם הרצל טען שישראל צריכה להיות מלוכה? למה צריכה להופיע המילה דמוקרטיה, אם אולי בעתיד יתגלה משטר טוב מדמוקרטיה?
ובכן, הבה נשאל את עצמנו: מי שכתב את מגילת העצמאות וחתם עליה, מה הוא עצמו עשה, בעצם, מיד אחרי שהוא כתב את המגילה וחתם עליה?
תשובה: הוא כבש שטחים נרחבים ומבורכים מארץ ישראל ופינה מהם את אוכלוסיית האויב, כמעט כמו שעשו הבריטים לטמפלרים. שטחים שבית משפט ישראלי של היום היה פוסל את כיבושם מיד. הוא הקים והפעיל ממשל צבאי בכל הכפרים הערביים. הוא הנהיג פנקס אדום שהקנה זכויות מועדפות למי שנשא אותו בכיסו, כהוכחה לכך שהוא שייך למחנה הפוליטי הראוי ליחס מועדף.
חותמי מגילת העצמאות גם קיימו במשך כ־20 שנה בחדווה ובתקיפות מועצה לסרטים ומחזות שפסלה מחזה אחרי מחזה, ביניהם פסלו מחזה על בית המשפט.
אני מבקש עוד רגע מזמנכם כדי להודיעכם דבר מדהים: המועצה דווקא סירבה לפסול את המחזה הזה, אבל היועץ המשפטי פנה לבג"ץ כדי שבג"ץ יפעל מיד נגד חופש הביטוי ויורה לפסול את המחזה, ובג"ץ, כן בג"ץ, אכן פסק כי המועצה חייבת לפסול את המחזה. זה היה בשנת 1966 (מחזה של יגאל לב בשם “זעקת השתיקה" על שחיתות במערכת המשפט). עוד הרבה דברים כאלה ודומים לאלה עשו כותבי וחותמי מגילת העצמאות. עד כאן חשבנו על כותבי מגילת העצמאות, ומכאן ואילך נחזור להשתחוות בפניה כמסמך שנכתב על ידי מלאכי עליון.
פינת השלולית
- צפרדע יקר, להלן שיעור ראשון כדי לצאת מן השלולית: לא משנה מה תגיד לנסיכה במשפט הפתיחה, העיקר שתאמר את זה בביטחון. זאת אומרת: “קווה קווה קווה!" זה בסדר, אבל "אה… אה…אה…" או: "המממ… המממ…" זה לא בסדר.
- תודה, המורה.
- רגע, רגע. זה הכלל, אבל כמו בכל כלל יש כאלה שזוכים דווקא מן המקרים היוצאים מן הכלל. הכוונה היא שיש נסיכות שדווקא נרתעות מצפרדעים יותר מדי תקיפים, ולכן מוטב לעשות את הדברים בחוכמה, ולכחכח “הממ...", וגם “אה...", ורק אחר כך אולי לקרקר “קווה, קווה, קווה!" בהחלטיות סמכותית.