להאזנה לטור המלא:
האדמה התחילה לרעוד תחת רגלינו כבר לפני כמה שבועות, אבל השבוע החלו גם להתגשם מעלינו ענני סופת החקיקה הקודרים. מי שעוד לא התעורר מהרעש הקשה שפקד אותנו, כנראה כבר לא יתעורר גם כשהבית יקרוס עליו.
איש יש עתיד מזהיר: "הקרקע בוערת, הסיפור הציוני הולך להיגמר"
ישראל, שכבר כמה עשורים נהנית מרווחה אסטרטגית ונטולת איום קיומי מבחוץ, ניצבת היום מול איום קיומי, ממשי ומיידי מבפנים. לא איראן, לא הפלסטינים וגם לא חיזבאללה מסוגלים להמיט עלינו את מה שעומד להתחולל. חזון ישעיהו עומד להתממש עלינו, כשמהרסינו ומחריבינו מאיתנו יוצאים.
בעולם שאחרי מלחמת העולם השנייה היה מקובל לחשוב שדמוקרטיות מתות בחשיכה (כמו הססמה שאימץ ה"וושינגטון פוסט" לפני שש שנים), ואם זה קורה באור – זה קורה לאט. הן גוועות לאטן, צעד אחרי צעד. כך היה בפולין, בהונגריה ובטורקיה. אבל עכשיו אנחנו צופים בשידור חי בהוצאה להורג של דמוקרטיה באבחת סכין מהירה אחת. זה כבר קרה בעבר, אבל נניח שעדיין אסור להשוות.
מחזה האימים של סתימת פיות שיטתית המתנהל יום־יום בכנסת, בחדר שבכניסה אליו מתנוסס השלט: "ועדת החוקה, חוק ומשפט", מבהיר יותר מכל דבר אחר שתכף לא יהיו פה לא חוקה, לא חוק וגם לא משפט. הורדתו הכוחנית מדוכן המליאה של ח"כ שהעז להשמיע את המילים (הלגיטימיות) "מרי אזרחי", כשברקע ח"כ אחר מגרגר בהנאה כרועה בהמות, מבהירה שכדרכן של דיקטטורות, גם זו שלנו תפעל נגד כל מי שלא בא לה טוב בעין.
ברגעים האלה אנשים נוטים להתכנס בדל"ת אמותיהם. רוצים להאמין שאם רק ירכינו ראש, לא ישמעו חדשות, יסתמו את הפה ולא יתבטאו ברשת – הכל יהיה בסדר; יוכלו ליהנות מחייהם וממשפחתם ולא יאונה להם כל רע. היו לי הרבה חברים טורקים שחשבו ככה. חלקם סיימו בכלא. כל מה שנדרש היה שכן או עמית לעבודה שהסתכסכו איתו והלשין עליהם שהם "תומכי טרור" או "אויבי המדינה". המרחק בין סתימת פיות בכנסת לבין דפיקה על דלתו של אזרח – ממש לא גדול.
בהיסטוריה הקצרה של הדמוקרטיות, המאזן לא נוטה לצדן של אלה שבחרו בשלטון שהחליט לנצל את המנדט שניתן לו כדי לסיים את הדמוקרטיה. רובן נכנעו לעריצות. אבל יש דוגמאות להצלחה: בקוריאה הדרומית הצליחו האזרחים ב־70 השנים האחרונות לבלום שורה של הפיכות וניסיונות להחיל משטר צבאי ולבסס דמוקרטיה יציבה יחסית, אחרי שורת שינויים של החוקה. גרמניה מצליחה כבר לא מעט שנים לבלום, באמצעות חוקה נוקשה, עלייה של כוחות ניאו־נאציים משמעותיים. גם ארגנטינה הצליחה, אחרי מאבקים ממושכים, להסיר מעליה משטרים דיקטטוריים. המשותף לכולן היה קיומה של חברה אזרחית חזקה.
ישראל התברכה בחברה כזאת. כמות הישראלים המעורבים בפעילות של ארגוני חברה אזרחית גבוהה משמעותית מרוב המדינות במערב. החברה הישראלית גם הוכיחה, מאז לידתה, יכולת לייצר מחאה עוצמתית: ממרד הימאים ב־1951, דרך הפנתרים השחורים, המחאות על מחדלי מלחמת יום הכיפורים ועל מלחמת לבנון, ועד למחאה הכלכלית של 2011 ומפגיני בלפור. המחאה לא תמיד השיגה תוצאה מיידית, אבל הפגינה את העוצמה הגלומה בחברה הישראלית ובמעורבות של חבריה.
עדיף מאבק
עכשיו ניצבת החברה הישראלית אל מול אתגר גדול יותר מאי־פעם. זו לא מחאה על מחדל של השלטון או על מדיניות קלוקלת – זו מחאה אל מול שלטון שמצהיר בגלוי שהוא עומד לשלול את המשך קיומה כחברה חופשית ודמוקרטית. ההפגנות הן מרשימות: הפגנה של 120 אלף ישראלים היא שוות ערך להפגנה של 4 מיליון אמריקאים. ועדיין, אל מול הנחישות והנחרצות של השלטון לבטל כל איזון או בלם לכוחו – יידרש יותר.
קודם כל הנהגה: יציאה למערכה כזאת ללא מצביא או הנהגה מוסכמת שתדע לתאם את כלל פעולות המחאה והיבטיה, לא תוכל להיות אפקטיבית. אל המחאה מצטרף גם לחץ כלכלי גובר, שרובו דווקא לא מדווח במהדורות החדשות. הרבה מאוד כסף עוזב את ישראל בשבועות האחרונים, רובו בשקט, אבל לא ירחק היום שבו כל ישראלי ירגיש את זה: בפיחות השקל, בעליית מחירים, בריביות גבוהות ובאבטלה שתעלה עם הירידה בהשקעות.
אבל לא המחאה ולא הלחץ הכלכלי יבלמו את האמוק של מחוללי ההפיכה המשטרית שמתכוונים להעביר אותה כבר בשבועות הקרובים. הם כן ייתנו רוח גבית לבית המשפט העליון, שנמצא עכשיו בחזית. כשהחרב לא רק מונפת, אלא כבר מונחת על הצוואר, בית המשפט יהיה חייב לוותר כליל על הגישה הכנועה והפשרנית שהציג בשנים האחרונות - ולהילחם על חייו, על חיינו.
זה אומר פסילה של כל חוק שנועד לשנות את שיטת המשטר בישראל, ודיון רציני בשאלת הנבצרות של ראש הממשלה. כן, זה יוביל למאבק וקרוב לוודאי גם למשבר חוקתי ולכאוס שלטוני, אבל זוהי מהותה של הציונות מראשית ימיה: עדיף מאבק על כניעה.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13