פגשתי ערבי שעשה עלייה. כך הוא מגדיר את שובו ארצה לאחת משכונות ירושלים, אחרי גלות בת למעלה מ–50 שנה בדובאי, שם עבד כמנהל משאבי אנוש בחברת קייטרינג גדולה בסדר גודל דובאיסטי. נסיבות חייו הביאו אותו לעזוב הכל ולחזור לבית ילדותו, לסעוד את אמו הקשישה ולישון במיטת נוער. עכשיו הוא נוהג במונית.

“אז מה? בגיל 60 אתה גר עם אמא?", “היא לא יכולה לבד", הסביר. “בית אבות? דיור מוגן?", שאלתי, והוא הגניב אליי מבט מהפקק המתפתל. “לא, זו אמא שלי", אמר. “האחים לא יכולים לטפל בה, אז אני איתה". “תאמין לי, אתה בית ספר לכיבוד אב ואם", אמרתי לו בידענות ושלפתי את הדיבר החמישי. “אצלנו, ביהדות, זה ציווי בסיסי".

“מה זה עשרת הדיברות?", שאל, “סלחי לי בבקשה. לא מזמן סיימתי את לימודיי באולפן". לחצתי אלט שיפט בראש ועברתי לאנגלית שנשמעה קצת כמו גוגל טרנסלייט. “אה, גם אצלנו זה ככה", אמר וציטט כמה סורות מהקוראן עם הסברים באנגלית רהוטה. 

מכל הסורות עולים שני דברים: עבודת האלוהים וכבוד וחסד להורים. בחלקן כיבוד הורים הוא הבטחה להצלחה בעולם הזה וכרטיס כניסה לגן עדן בעולם הבא. האדונית שבי, זו שבה בחר מכל העמים, נתקפה דחף לומר שהנה, האסלאם למד דבר או שניים מהאמא הגדולה, היהדות.

ומה עם קדושת החיים, התעניינתי, והוא ציטט: “הנביא מוחמד עליו השלום אמר שהאדם לא יגיע למימושה ותכליתה של האמונה עד שהוא יאהב את בני האדם באשר הם, כמו שהוא אוהב את עצמו". “זה כמו ‘ואהבת לרעך כמוך' אצלנו, מספר ויקרא. אם אתה אוהב את רעך כמו את עצמך, אין סיכוי שתפגע בו. אלא אם אתה מקרה קליני". 

הרגל שלי התחילה לקפץ בעצבנות. גם את זה לקחו לנו. חוץ מזה הפקק מגיע אל קצו והנה הנסיעה חלקה למשך שלוש דקות שלמות. זה מה שנותר כדי לדבר. לדבר באמת. לשאול שאלות, להקשיב לתשובות ולהבין את המילים. אז בעצם, איך אתה קורא לחזרה שלך לכאן? שאלתי, “עלייה", השיב וסיפר שוויתר על הדרכון הירדני שלו בשביל לקבל אזרחות ישראלית. עכשיו הוא פרסונה נון גראטה שם. 

“עליתי לבית של אמא ואבא שלי. חזרתי למקום שלי", אמר. שוב האדונית הנסתרת שבי הרגישה צורך עז לשאול, “כן, אבל מאיפה המשפחה שלך ב־מ־ק־ו־ר?". “מירושלים", ענה. “"ולפני?", “מירושלים", דבק בתשובתו. בדורות האחרונים בהר הזיתים. “יופי, עכשיו אתה שכן של סבא וסבתא הגדולים שלי", חייכתי. “גם אנחנו שם כבר כמה דורות". “באמת? גרו שם?", שאל. והאדונית שבי, שיודעת שמתישהו יבוא היום של כולנו, חייכה ואמרה לו: “כן, בבית הקברות". 

כשירדתי מהמונית, נכנסתי לחדר ההמתנה של רופא העיניים. המרפאה הייתה הומה. כולם חוץ ממני מהמגזר החרדי. נשים עם טורבנים ומטפחות לראשיהן, ילדים עם ציציות. מי באיזו שעה, הגיחוך שבהקצאת חמש דקות לפציינט, מה זה אומר על היחס לבריאות שלנו ולחיי אדם בכלל, כמה מסכנים הרופאות והרופאים שהעומס הזה מוטל על כתפיהם, יוקר המחיה, עד כמה המשכורת לא מספיקה לשום דבר וכמובן, עד כמה לא סופרים אותנו פה. 

בער בי להגיד: איפה אתם חיים, אנשים, הרי מערכת הבריאות הוזנחה 12 שנה. עברה ריסוק על ידי מישהו משלכם! התאפקתי. אמרתי רק את החלק הראשון של המשפט. אחת הנוכחות בחדר ההמתנה הבינה היטב את החלק החסר שהשמטתי. היא אמרה: יש פוליטיקה גדולה ויש פוליטיקה קטנה. לא כל מי שהוא חלק מהסקטור שלנו באמת דואג לאינטרסים שלנו כציבור. לפעמים להפך. חוץ מזה, הייתי שמחה אם היו דואגים פה לכולם. ואחת אחרת הוסיפה: אולי לא הייתה פה כזאת שנאה ואולי לא היו פיגועים. 

כשיצאתי מהבדיקה אחרי טיפות להרחבת אישונים ופרצוף של חתול צ'שייר שנתקע על טריפ, הערב כבר ירד. ברגליים שלוחות קדימה גיששתי את דרכי. “סליחה?", נופפתי בידי באפלה, “סליחה?", באמת לא ראיתי כלום. “אפשר לעזור לך?", שמעתי קול מתוק מאחוריי. “אפשר, תודה. את יכולה בבקשה להזמין מונית מהנייד שלי? אני אחרי בדיקת ראייה", “איזה אישונים מצחיקים יש לך", צחקה. נתתי לה את הנייד וחיכינו יחד.    

בנסיעה בחזרה הנהג הקשיב לחדשות. שר אחד קילל וחברו צולם במחיצת שקיות של לואי ויטון. שרה חדשה אחרת דיברה על יהודים ישראלים תוך טענה שהם יוצאים להפגין במימון אנטישמי. עיתונאי אחד צוטט עם עוד אמירה שנועדה להצית אש בין קבוצות שונות. חברת כנסת אחרת גידפה במהלך ישיבה בכנסת. פוליטיקה רעה מול החיים עצמם על הקרקע, שפשוט רוצים לחיות.