הכותרות המלוות את המאבק על המהפכה השמרנית של יריב לוין ממחישות בצורה טובה את האמירה "העיתונות היא המהדורה הראשונה של ההיסטוריה". אבל כדי לדעת אם יוזמת הנשיא יצחק הרצוג מובילה להסכמה לאומית, או תישכח כאפיזודה לא חשובה בדרך לעימות הגדול, נצטרך לחכות למהדורה השנייה.
מה שגרם לנאום הנשיא בתחילת השבוע להתקבל כנאום נשיאותי ראוי היה נימתו יותר מאשר תוכנו. בדבריו ניכרה הפנמה של טיעוני הצדדים ומצוקותיהם, ובעיקר המאמץ להנגיש את טיעוניו של כל צד לאוזניו האטומות של הצד השני. אפשר להסכים עם מרבית הצעותיו של הנשיא, חלקן או מיעוטן, אבל במבט כולל מדובר במתווה הוגן. השאלה היא אם יצליח להתניע דו־שיח במקום החד־שיח שכל צד מנהל בעיקר עם עצמו
מצד אחד ניצבים הרבה עשרות אלפי מפגינים המתגייסים בלבותיהם, ברגליהם וברכבם להדוף מה שהם משוכנעים שהוא איום של ממש על הדמוקרטיה, אטומים לכל הסבר הגיוני הבא לשכנע אותם שלתחושותיהם אין שחר. הם דבקים בחירשותם לכל טיעון סותר, אף שהם לא מצליחים להשמיע נימוק סביר אחד, או דוגמה של ממש ולו למרכיב בודד כלשהו ברפורמה השמרנית של לוין, הפוגע בדמוקרטיה שלמען הצלתה יצאו להפגין בלב רוגש.
ומצדו השני של מתרס החירשות - מצדדי הרפורמה שמתקשים להפנים שהתגבש ציבור גדול מאוד של אזרחים מן השורה ששוכנע, כך או אחרת, שהוא נלחם למען ערכי יסוד חוקתיים. ולכן, גם אם לידתו של הציבור הגדול הזה בחטא ובשטיפת מוח רצופת שקרים ושברי אמיתות, אי אפשר להתעלם מכך שמדובר באנשים שהמדינה יקרה להם ואכפת להם - ולכן יש להידבר עמם. רק שיח ציבורי פתוח שיתלווה לשיח אמיתי בוועדת החוקה, על פי כללי דיון מוסכמים, יוכל להוליד הקשבה הדדית.
בדמותם ובצלמם
הציר המרכזי במתווה הנשיא הוא חוק יסוד "החקיקה", המבוסס על פשרות והסכמה רחבה. זהו הליך שכדי לקיימו כראוי יידרשו חודשים רבים. לגבי ארבעה מחמשת חלקי מתווה הנשיא – די בהסכמה על עיקרי המצע שבמתווה כדי להתניע אותו. בפרטיו ניתן לדון בלי תנאים מוקדמים ותוך מאמץ להיפגש באמצע הדרך. החריג האחד הוא הפרק הרביעי בהצעת הנשיא, שאינו יכול להמתין לסיומו של הבירור בעניין חוק יסוד "החקיקה".
זהו הפרק העוסק בהרכב הוועדה לבחירת שופטים, שאינו סובל דיחוי: קיימים תקני שיפוט פנויים בבתי משפט השלום וגם במחוזיים. תת־איוש זה פוגע קשות באזרחים הסובלים עינויי דין קשים. אין הצדקה לדחיית מינוי השופטים החסרים, ולצדם תגבור משמעותי בשופטים נוספים. הנשיא הרצוג לא הותיר קצוות פתוחים בעניין זה. הוא הגיש לצדדים נוסחה שקולה ומדויקת מטעמו, שניכר בה שנצרפה בשיח עם כל הגורמים. לכן, ניתן לקבלה על כרעיה, ועניינית - היא אמורה להיות הפתיח לתהליך.
הבעיה היא שמדובר בדיוק בנושא שהפך לסמל העימות הציבורי סביב הרפורמה. השמאל מציג אותו לציבור, במידה רבה של הצלחה, כפוליטיזציה של מערכת המשפט. ההצלחה הזו היא בדיוק מה שמקומם את הימין. הוא רואה בה תולדה של מלאכת שטיפת מוח של אלה שלא מכבדים את הכרעת הבוחר, ומנצלים את תמיכתה המוחלטת של התקשורת המאפשרת לאופוזיציה לזרות חול בעיני הציבור. והתקשורת אכן יותר מלבה את ההפגנות מאשר מלווה אותן.
בוויכוח העכשווי משווק השמאל את סוגיית מינוי שופטים בידי הממשלה כאבי אבות הטומאה, תופעה פסולה ולא דמוקרטית. אבל למעשה הוא מתכוון רק למינוי שנעשה בידי ממשלת ימין, שהרי בית המשפט מונה מאז ומעולם, בארץ כמו במרבית מדינות העולם, על ידי פוליטיקאים. רק שבמקרה שלנו היו אלה תמיד פוליטיקאים מן השמאל. הם מינו שופטים ראויים, אבל כאלה שכמו כל אדם חושב הייתה להם השקפת עולם, אידיאולוגיה וניתן להניח שאפילו השקפה פוליטית. בהמשך, מינו השופטים הללו, יחד עם הפוליטיקאים - החולקים עמם השקפת עולם דומה וגם רקע תרבותי פוליטי זהה - שופטים שהם ברובם המכריע בדמותם ובצלמם. זאת לאחר שמשלחות ששלח אהרן ברק לחיפוש יהודים ממוצא מרוקאי בעלי כושר שיפוט, חזרו מרחבי רחביה בידיים ריקות.
האמת שערוצי הממסד השליט מסתירים מהמפגינים למען הדמוקרטיה היא שבארצות הברית, החשוכה והלא דמוקרטית, מונו השופטים מאז ומעולם על ידי פוליטיקאים – ועל ידי פוליטיקאים בלבד. יתרה מזו, בקדנציה הנוכחית בארה"ב כל השופטים שימונו לבית המשפט העליון יהיו מהמפלגה הדמוקרטית. זאת כתוצאה מכך שגם הנשיא הממנה את השופטים נמנה עם שורותיה, והיא שולטת גם בסנאט המאשר אותם. באורח פלא, חרף הכוח הזה הנתון בידי פוליטיקאים מהשמאל, אפילו טראמפ מקבל מציאות זו בהכנעה ובהשלמה ולא מסית רבבות רפובליקנים לחסום את התנועה בוושינגטון ולהסתער על הקונגרס לקול קריאות "דמוקרטיה". זאת אף שהוא יודע שדי בחילופי שני שופטים מהרוב הרפובליקני כדי לחולל מהפך - ולהשיב את הרוב בבית המשפט העליון לדמוקרטים.
רק לשם המחשה: לו היו מאמצים היום בארה"ב את שיטת מינוי השופטים שהייתה נהוגה בישראל עד היום - שלושה שופטים שמרנים בוועדה המצביעים כמקשה אחת (כפי שנהוג אצלנו בישראל) - היו מנציחים את הרוב הימני. לכן דווקא הדמוקרטים היו עולים על בריקדות, לו היה מוצע בארה"ב לאמץ את השיטה הישראלית המופלאה "שכל העולם גומר עליה הלל". שהרי לב השיטה הישראלית אצלנו הוא פשוט מאוד: כל עוד יש זהות אידיאולוגית בין נציגות השופטים לנציגי השמאל בוועדה למינוי שופטים, היא לעולם לא תהיה מאוזנת.
האיזון שכותבי המאמרים מדברים עליו הוא תמיד בין הממשלה לשופטים: "לשני הצדדים יש וטו", הם אומרים תוך גלגול עיניים צדקני ומיתמם. אכן, הודות לחוק סער המחייב רוב של שבעה מתוך תשעה חברים למינוי שופטים לבית המשפט העליון, לקואליציה הנוכחית יהיה בלוק חוסם של שלושה חברים בוועדה. אבל זוהי הצגה חלקית ולכן כוזבת של המציאות. המצב האמיתי בכל הנוגע למינוי השופטים הוא כדלהלן: כשהימין בשלטון - ואז הוא לפחות נהנה מבלוק חוסם - שניים אוחזים בטלית וחולקים. אבל כשהשמאל בשלטון, רוב של שמונה חברים אומר כולה שלי, והימין נותר, לכל היותר, עם ייצוג סמלי הנובע מתקלות בתוך הרוב.
כוח האיזון
הנשיא הרצוג, שמבין שבלי פתרון בעיית מינוי השופטים לא יהיה הסכם, ערפל את הפתרון שהציע, המקנה לכאורה רוב לקואליציה. הקולות בליכוד שתומכים בהליכה לקראת מתווה הנשיא עושים חשבון פשוט: שלושה נציגי ממשלה, שניים מתוך שלושה נציגי הכנסת, ונציג אחד מבין שני הנציגים שימונו ביחד על ידי נשיאת בית המשפט העליון ושר המשפטים. איך אמר מנחם בגין בזמנו: גם רוב של קול אחד הוא רוב.
אלא שלצד השני מוצג הסבר שונה. הנשיאה ושר המשפטים יבחרו שני אנשים ניטרליים מוסכמים, ולכן בפועל ההכרעה תהיה בידיהם והלכה הסימטריה המעשית. שהרי כשהליכוד יהיה באופוזיציה, לשמאל יהיה רוב של 10 מתוך 11 חברי הוועדה. כדי לבוא לקראת הצעת הנשיא, הליכוד ייאלץ להסכים לקבל חוסר סימטריה קיצוני - הרוב שלו יהיה על חוט השערה, ואילו כאשר יהיה באופוזיציה הוא יהיה במיעוט בטל בשישים. אבל הוא לא יוכל לוותר על כך, שלמצער הרוב הזה יהיה ברור ולא נתון למניפולציות. לחלופין, אם השמאל לא יסכים להעניק לקואליציה יתרון, זעום ככל שיהיה, ניתן להגיע לאיזון דה־פקטו מן הכיוון ההפוך, על ידי מתן משקל של ממש לכל אופוזיציה.
שני מהלכי חקיקה המשלימים זה את זה יכולים לייצר זאת. על פי מתווה זה, ייקבע קודם כי נציג האופוזיציה ימונה על ידי ראש האופוזיציה, ובמקביל - ייקבע בחוק כי החלטות הוועדה יתקבלו פה אחד. אם האיחוד האירופי מאפשר וטו לכל אחת מ־27 החברות באיחוד, גם הוועדה למינוי שופטים יכולה לעשות כן. סעיף זה חייב להתקבל בכנסת בהסכמה רחבה וברוב משמעותי, כשלשינוי יידרש לפחות אותו רוב. זאת כדי למנוע מהקואליציה העתידית לשלול מנציג ראש האופוזיציה את כוח האיזון בוועדה.
לצד הקושי ביצירת הסכמה שתבטיח איזון ארוך טווח בבחירת השופטים, יש יתרון לא מבוטל שהיא צופנת בחובה: הסיכוי לאיזון פוטנציאלי יקהה עד מאוד את חודן של יתר המחלוקות. בבית משפט מאוזן אפשר להתפשר על הרוב המיוחס הנדרש לביטול חוקים, ועל הרוב הנדרש להתגברות על הביטול. גם ביטול עילת הסבירות בסכסוכים בין הרשויות לאזרחים - להבדיל מנושאים ציבוריים־פוליטיים – אינו רצוי גם בעיני רבים בקואליציה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד