אחד החלומות הגדולים ביותר של כל אוהד כדורגל הוא שיתפוס אותו מראיין מהצד השני של המגרש, וגם הוא יזכה בכמה דקות של תהילה בעבור פרשנות על המשחק של הקבוצה האהובה שלו. לי זה קרה בשבוע שעבר, אבל לצערי לא היו לי מילים. בעבר כתבתי כאן שפקדתי רק משחק אחד באצטדיון ישראלי בשנים האחרונות, בעיקר מכיוון שהחוויה הפכה להיות מאוד אלימה ולא נעימה. מי היה מאמין אז שאלימות במגרשים תהיה הבעיה האחרונה שלנו.
והנה, רצה הגורל והייתי באירופה בדיוק ביום שבו אחת הקבוצות החביבות עליי, פ.ס.ז', שיחקה בשמינית הגמר של ליגת האלופות מול באיירן מינכן. המון ישראלים היו במגרש, אוהדי קבוצות שונות, ולא יכולתי שלא לתהות אם החוויה המתורבתת הזאת גורמת להם להבין שקורה פה אצלנו משהו מאוד לא בסדר.
לכל קבוצה יש האולטראס שלה, השרופים והמשוגעים, שירי הבוז, ואף אחד לא המציא את הגלגל, אבל השורות הישרות מדי בכניסה לאצטדיון, של אוהדי מינכן ופריז ועוד אסופת תיירים שבאו לראות משחק כדורגל, הטרידו את מנוחתי. מעולם לא ראיתי תור כל כך ישר. גם כשהאוטובוס של באיירן מינכן עם שחקני הקבוצה נכנס לאזור האצטדיון לקול קריאות הבוז של הקהל, עדיין נשמר שם הסדר. אפילו בדיקות הביטחון לא היו מטרידות עד אימה. אומנם מיששו אותי בעדינות ובנימוס, אבל הנחמדות שלהם גרמה לי לרצות לשתף איתם פעולה, כי בסוף זה באמת לטובת כולנו. אפשר לסכם ולומר שהחוויה הייתה כמעט דומה לחוויית קונצרט, עד כדי כך שהרגשתי בטוחה מספיק לחשוב על לקחת את האחיין שלי למשחק כזה, מה שבארץ בחיים לא יקרה. בטח שלא בשנים הקרובות.
הגעתי לשם על תקן אוהדת של צרפת, שהפסידה בבית של עצמה, וכשיצאתי עם הצעיף על הצוואר, ללא דחיפות, ללא צעקות, בסדר מופתי, רדף אחריי בקריאות “מדאם" צוות טלוויזיה צרפתי כדי לראיין אותי. לצערי הרב, החודש וחצי שבהם אני שוקדת על לימודי צרפתית עדיין לא קידמו אותי מעבר ל"ז'ה מפל טליה", “בונז'ור" ופה ושם משפטים משירים ידועים שהשתיקה יפה להם. “אני יכולה באנגלית", התעקשתי, אבל הצוות נאלץ לעבור לצרפתי המנומס שעמד מאחוריי. ככה חלפה לה תהילת עולם רגעית, שאולי הייתה מוציאה אותי מהביצה הישראלית והופכת אותי לכוכבת צרפתייה.
ישנם הישראלים האלה, שכשהם נוסעים למדינה אחרת, הם מיד נכנסים לסופר ומצלמים את פערי המחירים הבלתי נתפסים. אני לא מהמסתובבים בסופרמרקטים (אף על פי שזו חוויה בפני עצמה), אלא נתפסת בעיקר להבדלים התהומיים במנטליות ובאורח החיים. באמסטרדם, למשל, אי אפשר להתעלם מכך שברחובות המרכזיים של העיר הגדולה כמעט לא נוסעות מכוניות. גם בשעות העומס, ההמולה היחידה היא המולת האופניים, שמדגישה בעיקר את השקט או לחלופין את הרעש שמגיע אבל לא מאגזוזים. בתל אביב יש ניסיון להוציא את כלי הרכב ממרכז העיר, אבל עם כל הכבוד לניסיונות לצמצם את הפקקים, כל עוד אין תחבורה שמספקת מענה הולם, גם לא מספיק בשבת, זה לא ישים.
אי אפשר שלא להעריץ את ההולנדים, שרוכבים בשיא החורף, בקור מקפיא ולפעמים גם בשלג, במשך 45־50 דקות לעבודה הלוך ושוב, בזמן שאצלנו אני חושבת פעמיים אם לצאת לשיעור יוגה כשקצת מטפטף, כי אין מוניות והכל פקוק. אי אפשר שלא להעריך עם שביום שני (המקבילה לראשון שלנו) פותח את רוב החנויות בצהריים, כי בכל זאת צריך לנוח מהסופ"ש. שלא לדבר על מדינות שעדיין מקדשות את הסייסטה.
מספיקים כמה ימים בודדים בשתי מדינות שונות באירופה, שבהן צפיתי מרחוק על הסערות בישראל, כדי להבין עד כמה התרבות שלנו אלימה ועד כמה איכות החיים ירודה. זו לא רק ההתנהגות האלימה. כי אלימות יש בכל מקום, וגם בפריז יש פקקים בלתי נסבלים בתוך העיר, וגם מהומות וצפירות. אני מניחה שתרבות אלימה מתחילה קודם כל ביחס שלנו לעצמנו. תראו את תרבות העבודה שלנו פה, שהופכת להיות אלימה עד כדי חרדה. גם מבחינת שעות וגם מבחינת גבולות שלא קיימים. אנחנו משועבדים לעבודה, לא שהמחירים פה מותירים לנו ברירה אחרת.
אז הקלישאה שלפיה באירופה אין את המצב הביטחוני שיש אצלנו ולכן הם רגועים, כבר לא נכונה, כי המלחמות הן גלובליות, ובעיות הטרור לא נתחמות בגבולות המזרח התיכון. אז אין תירוץ. אני מניחה שהם אוהבים את עצמם קצת יותר ממה שאנחנו אוהבים את עצמנו. הם אוהבים כסף, אבל לא הופכים עבדים שלו, ובעיקר יש איזו נחת רוח ושלווה מסוימת שלפחות בשעות המוקדמות של הבוקר לא תוקפנית אליך.
אם יש משהו שמסכם את ההבדל בין הלך הרוח שלי באירופה לזה שבישראל, הוא כשבפריז קוראים לי מדאם, אני נמסה לתוך זרועותיו של מאן דהוא, אפילו אם הוא פועל הניקיון שרק מבקש ממני בנימוס שאזוז; ובעברית? כל “סליחה, גברת" מוציאה ממני את אוהדת הפועל שאני.