שלשום בשכם קיבלנו המחשה למלכוד שבו נמצאים אנחנו והפלסטינים גם יחד. כוח מסתערב של הימ"מ וצה"ל נשלח לעצור שלושה מבוקשים. אש הומטרה על הכוח מכל כיוון, והלוחמים עשו מה שלימדו אותם לעשות. ביד אחת המשיכו לפעול, בידם השנייה השיבו למקורות הירי.
הפשיטה המסוערבת הותירה 11 הרוגים פלסטינים, בהם שלושת המבוקשים. אחד מהם לפחות, חוסאם אסלים, ידיו מגואלות בדם. הוא שלח את רוצחיו של החייל עידו ברוך למשימתם. ברוך נורה למוות באוקטובר 2022 ליד שבי שומרון, בעת שניצב על משמרתו בצומת גנות. השניים האחרים השתתפו במתקפות ירי על חיילים ואזרחים, ומן הסתם לא היו נוצרים את האש בקרוב.
זה היה מבצע מתועד, יחסית לזמן הקצר שנמשך: ארבע וחצי שעות. תיעוד שכולו חומר בעירה עבור צעירים פלסטינים. שניים מן המבוקשים הקליטו בקולם צוואות דקות לפני שנהרגו. "מפאת כבודכם, אל תוותרו על הרובה", אמר המבוקש אסלים, והצהיר כי הוא וחברו לא הסגירו את עצמם. "אני רוצה הרבה גברים אחרי לכתי".
גופות המבוקשים הוצאו מן המבנה בעיר העתיקה של שכם, וצולמו ממרחק אפס, לקול צרחות חבריהם. בין ההרוגים גם גבר בן 72, שנורה למוות בטעות, ובן 66, ששאף גז מדמיע. עשרות נפצעו, בהם אישה מבוגרת, שצולמה מבקשת סיוע רפואי כשהיא שרועה על הקרקע. תמהיל שאינו מבטיח שלום ולא ביטחון. לפחות בימים הקרובים.
לא מזמן, לפני ארבעה שבועות בסך הכל, יצאו הכוחות לסכל פיגוע דומה בג'נין. הם הרגו עשרה פלסטינים בנסיבות דומות. למחרת יצא חיירי עלקם, פלסטיני בן 21, לפיגוע דמים בשכונת נווה יעקב בירושלים. הוא רצח בזה אחר זה שבעה ישראלים. אין הוכחה ישירה לכך שעלקם פעל כנקמה על הרוגי ג'נין. הוא לא הותיר צוואה שבה הצביע על אירועי ג'נין כמניע. אבל באותה יממה, המתיחות בזירה הפלסטינית הייתה בשיאה.
שלשום שאל אותי אחד ממגישי התוכניות בגלי צה"ל, במהלך שידור חי, כיצד מגיבה הרשות הפלסטינית על אירועי הדמים בשכם. הרשות פרסמה סדרה של הודעות זעם, בהן האשימה את ישראל בטבח ובאימוץ מדיניות של טרור. אפילו הכריזה כי בכוונתה לפנות למועצת הביטחון של האו"ם.
אכן תגובה נזעמת, אבל לא באמת חשוב כיצד מגיבה הרשות. אבו מאזן ואנשיו כבר מזמן איבדו את ההשפעה על הדור הצעיר. חמושים כמו אלה שאותם הרגו המסתערבים בשכם אינם פועלים בהוראת הרשות, ולא יקשיבו לה אם תורה להם לשבת בבית.
כמו כן, גם לצמרת חמאס, למרות מאמציה, אין יכולת השפעה רצינית במוקדים מסוימים. במזרח ירושלים, למשל. נוסף על כך, גם לאבי המשפחה כבר אין סמכות על בנו. וגם לא למבוגר אחר. זהו דור נטוש, וכמוהו כעדר ללא רועה.
אגב חמאס. אחת הדמויות החשובות בראש התנועה הוא האיש מספר 2, סלאח אל־עארורי. בכיר בזרוע הצבאית לשעבר, יליד כפר ליד רמאללה, שריצה כ־15 תקופות מאסר בכלא הישראלי. הוא דובר עברית, מכיר את הפוליטיקה הישראלית, ומצוי בקשר הדוק עם דובר עברית אחר, יחיא סנוואר בעזה. בשנים האחרונות התגורר אל־עארורי באיסטנבול והנהיג בפועל את צמרת חמאס בחו"ל.
בשנה האחרונה, משיקוליו, החליט ארדואן להתקרב בהדרגה לישראל, ועל כן נתבקש אל־עארורי בנימוס להעתיק את מקום מגוריו למדינה אחרת. הוא ניסה את ביירות, אבל הממסד הביטחוני שם, שאינו מאוהדי העניין הפלסטיני, החמיץ לו פנים.
בלית ברירה הרחיק לדוחא, ומשם הוא פועל בחודשים שחלפו. כל השנים האחרונות, בלי קשר למקום מושבו, פעל אל־עארורי לביצור היכולות הצבאיות של חמאס. הוא גייס כספים מתורמים פרטיים וממשלות, תיאם מהלכים עם סנוואר ואחרים, ובעיקר ניווט את האסטרטגיה על פי הנסיבות. מתי ללחוץ, היכן וכיצד יש לבצע.
ברנש כמותו מוכר היטב בישראל, ועבורו יש לה מחסן של פתרונות. אפשר לבלוש אחריו, לשתול סוכנים בסביבתו, להפעיל עליו קלפי לחץ דיפלומטיים, כמו שאכן נעשה, ואם הוא באמת מגזים, אפשר להעבירו לעולם הבא.
מי שמאתגרים במיוחד את מערכת הביטחון בימים אלה, למרבה הפליאה אף יותר מאל־עארורי, הם אלמונים כמו חיירי עלקם. רוצחים בשירות עצמי, עניים, רובם אובדי דרך, שאין מאחוריהם מנגנון, אך בכוחם לטלטל את העורף הישראלי ולקבוע לרגע סדר יום עבור מדינה שלמה.
מלכוד 23
אם חלילה תפרוץ התמרדות רחבת היקף בצד הפלסטיני, מין אינתיפאדה שלישית שכזו, היא תהיה שילוב של שתי קודמותיה. הראשונה הייתה התנגשות בין הרחוב הפלסטיני לממסד הביטחוני הישראלי. בשנייה פרץ עימות דמים בין שני ממסדים צבאיים. צה"ל, השב"כ ושאר גופי הביטחון נגד הפלגים הפלסטיניים בהנהגתו של יאסר ערפאת. העימות השלישי הוא המורכב מכולם. נשק חם בידי יחידים.
היכן הימים שבהם רדפנו אחר "חוליית טרור". המחבל של ימינו כבר אינו זקוק לשותפים. הוא צריך סכין, אקדח, רובה מאולתר או מכונית. נגד המפגעים הללו אין בשלב הזה לישראל תשובות משביעות רצון. הם אינם חולקים את מזימתם עם איש כדי שילך להלשין, אינם מגלים את כוונותיהם לחבר בטלפון כדי שאפשר יהיה להאזין לשיחה. ובכלל, אינם מבטאים את תוכניתם בקול. הכל בראש.
הם גם אינם מופעלים בידי "מהנדס". כפתורי ההפעלה שלהם אחרים: מסגד אל־אקצא, האסירים בכלא, הצוואה המוקלטת של החמוש מג'נין, הקשישה השרועה על הכביש בשכם. הם מחליטים מהר ומבצעים, מה שמותיר גם זמן מועט לסיכול אם בכל זאת דולף הסוד. התופעה הזאת כבר כאן, ואפשר לומר שהיא אפילו בראשיתה. היחיד הפלסטיני נגד מדינת ישראל.
עד שימציאו את קורא המחשבות, נותרו בידינו רק פתרונות צנועים. אפשר להטיל עליהם סגרים, לבנות חומות ולהציב שרשראות של שוטרים. ניתן גם לעקוב אחר חשבונותיהם ברשתות החברתיות ולשלוף אחד כזה ממיטתו באישון לילה, אם גילה מחשבות זדוניות. ואפשר, מצד שני, להניח להם לנפשם. כך חוזרים ומטיפים באוזנינו הירדנים, המצרים והרשות הפלסטינית. הלחץ הכבד, הם מסבירים כבר שנים, מוליד תגובת נגד חריפה.
אבל במידה רבה הגענו לנקודת האל־חזור, וכדי להשיב את הקטר לתחנה צריך הרבה השתדלות, תבונה, וגם רצון טוב מכל הצדדים, שעדיין איננו בנמצא. בשנתיים האחרונות נוצרו כיסי התנגדות באיו"ש שלא היו לפני כן. אם נרפה, עלולים החמושים לצאת ממקומות המסתור בנשקים שלופים. אם נכביד, ייוולדו, כמו שראינו, זאבים בודדים. זה המלכוד. מלכוד 23.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל