אנחנו מבקשים לחולל מהפכה בארצנו שהכותרת שלה תהיה: הנגשת התחבורה הציבורית לכל. הגיעה השעה לשנות את כל הרגלי הנסיעה והנהיגה בארצנו הקטנה והדחוסה. הכבישים בארצנו שוקקים ועמוסים לעייפה. כל מבוגר ומבוגרת המחזיקים ברישיון נהיגה גודשים את כבישי ארצנו. הם אינם מסתייעים ברובם בתחבורה ציבורית. אולי נוח להם לשבת ברכבם, לנוע באטיות בין פקק תנועה אחד למשנהו ולחפש ללא הרף פינת חניה נטולת קנס. אילו היו בארצנו תשתיות תחבורה ציבורית נגישות ומסועפות יותר, אולי היינו מסכימים להיפרד מהרכב הפרטי. טרם הורגלנו לנסיעה ציבורית וחבל. היינו מחנים בנחת את המכונית הפרטית ליד ביתנו, וממתינים שעה קלה בתחנת אוטובוס או רכבת עילית או תחתית. אבל אנחנו ברובנו עדיין דבקים ברכב הפרטי, שהוא נטל כבד והולך. מלבד הפקקים, אנחנו מתמודדים עם צפירות עצבניות מכל עבר ועצבים רופפים, וכל נסיעה, אפילו למטרות הנאה כמו קולנוע או מסעדה, מלווה באי־נחת וצמרמורת.
הבה נשנה בתכלית את הרגלינו: נניח לרכבנו לחנות ליד ביתנו ונסתייע בתחבורה ציבורית לכל אשר נפנה, להוציא נסיעות לעת ערב או לילה ליעדים מרוחקים. הבה נתגבר על הדחף הבלתי נלאה לאחוז בהגה הפרטי שלנו בכל אשר נפנה. הרי הצער, הסבל והעצבנות מלווים אותנו השכם והערב לכל אשר נפנה. כיצד נוכל להתרווח במכוניתנו כאשר זו נעה באטיות בינות לצפירות?
אנחנו פונים לנציגינו בכנסת, בממשלה ולכל פקידי הציבור: אנא מכם, לצד שאר האתגרים הפוליטיים שאתם נאלצים להתמודד עמם בימים אלה, התכנסו לישיבת חירום והפכו את תשתיות התחבורה הציבורית לזמינות עבור כולנו, כך שכל נקודה בארצנו תהיה נגישה, ואנו ננוע בקלות רבה יותר לכל פינה במולדתנו. כך גם לא נזדקק למוסך או לדמי חניה ולא נשלם קנסות.
אין מדובר בחלומות באספמיה: זה מה שקורה כיום בערים גדולות בעולם, שבהן אנחנו מבקרים מעת לעת. כמה דוחק עוד צריך להיווצר על מנת שנמצא פתרון מהותי ואפקטיבי לבעיית הפקקים?