מדי פעם אני משחקת ברעיון לצאת לטיול אחרי צבא. אז מה אם אני כל כך הרבה אחרי צבא, שבתקופתי היו פרשים ובליסטראות. את המשחק הזה, שמתחיל אחרי שריקת פתיחה אצלי בראש, גודעים באבו השופטת הפנימית והשופטים החיצוניים. כן, רק את תהיי מוצ'ילרית והרפתקנית, הם אומרים. רואה קצת לכלוך ואומללות ומתחילה להתגרד. מה שנכון נכון, ולא נותר לי אלא להסתכל מהצד ולהתפעל.
נזכרתי כי חברת נפש שלי סיפרה שאחותה מתכננת לטוס במסגרת משלחת לטנזניה כדי להתנדב בבית ספר מקומי באחד הכפרים בעבודות שיפוצים והעברת תכנים לתלמידים. אני כבר מדמיינת את הקולות ששואלים: עם כל הכבוד לחמודים שם, עם החיוך הלבן הרחב, חסרות לנו צרות משלנו? חסרים פה מסכנים שצריכים עזרה? “אני מכירה את השאלה הזאת", אומרת לי נועה לוזון, ראש המשלחת לטנזניה. “בואי נתחיל מזה שההתנדבות הזאת היא לא במקום התנדבות בארץ. היא בנוסף".
המילה “משלחת" נקשרת אולי לחליפה מסודרת ותנאי קבלה, אבל פה תנאי הקבלה הם רצון טוב. לוזון, שמגיעה מרקע של הנדסת חומרים וחינוך, פרשה לפנסיה מוקדמת בגיל 55 אחרי שניהלה בית ספר יסודי, והחליטה ללכת בעקבות החלום שלה. בטיול לאפריקה פגשה את היזם אלון חובב, שחי שם. כך נולדה “אימג'ן ישראל אפריקה", עמותה שמתנדביה מגיעים לאורך שנים לאותה קהילה אפריקאית. המשלחת הנוכחית מונה מורים, אחיות, הייטקיסטים, מטפלים מתחומים שונים, חיילים משוחררים, סטודנטים וגם צעירים בשנת שירות. בדואים, נוצרים, מוסלמים, דתיים, חילונים, אין גיל.
ישראל היפה עולה על טיסה, נוחתת אחרי 5,800 קילומטר בג'ונגלים ומביאה את הטוב שבה לאפריקה. בדרך היא פוגשת 120 שבטים, שהגדול שבהם הוא שבט המסאי, ואסלאם ונצרות שחיים זה עם זה בשלום בלי להתעקש לתפוס מקום מעצב. בבית הספר סימבלו בכפר משאטי לומדים ילדי המשפחות העניות ביותר בקהילה. האחרים נשלחים לבתי ספר פרטיים. דווקא משום כך בחרו בבית הספר הזה. הם הכי רחוקים מהצלחת ומהרשויות. המתנדבים נחושים בדעתם לעשות הכל כך שבית הספר הזה יהיה בין הטובים בטנזניה. בינתיים זה עובד: בינואר השנה הצטרפו מבחירה 40 תלמידים חדשים.
אלו לומדים את התרבות מאלו. זה לא שהאדם המערבי בא לגאול את האדם הנחשל. יש לנו, מסתבר, הרבה מה ללמוד: כבוד למבוגרים, סבלנות, צמא לידע. “אנחנו מאפשרים לדור הצעיר לעשות שינוי כדי שיהיו לו חיים טובים יותר באמצעות כישורים ומיומנויות. אין סיבה שהתמותה תהיה בגיל 40", אומרת לי לוזון.
חברות וחברי המשלחת מלמדים אותם הכל מהכל: זהירות בדרכים למניעת פציעות, התקנה של ברזי מים כדי לחסוך הליכה של קילומטרים, לתפוס כדור בשתי ידיים וגם התנהלות כלכלית. הנעליים, הבגדים והבובות שהמשלחת מביאה איתה מהארץ, נמכרים בבזאר מקומי, והילדים לומדים לקנות לעצמם באמצעות ואוצ'רים. הכסף חוזר לקהילה. 12 מד"צים, כלומר צעירים מקומיים שצמודים למשלחת ודוברי אנגלית טובה, יקבלו מלגה לאוניברסיטה בתנאי כמובן שיחזרו לכפר. התופרות המקומיות קיבלו מהמשלחת בדים שנתפרו לסינרים שנמכרו בארץ.
הכסף הועבר להזנת ילדים. הזנה לילד בשנה עולה 100 שקלים. 1,000 שילינג טנזני שווים שקל וחצי, מחיר בקבוק קולה, אבל מי בכלל קונה בקבוק קולה. בכל משלחת נולדת יזמות חברתית של מישהו שמגיע עם עין רעננה. הכסף חוזר לקהילה, לעוד שיפוץ, לעוד שדרוג. מינימלי ומציל חיים. מעקות בבית הספר, מגרש משחקים, קירות פרספקס בכיתות החשוכות, נקודות חשמל ועוד.
טל בלפר באשר, מטפלת גוף־נפש מתל אביב, אומרת שפשטות היא שם המשחק. “כשאני רואה כמה מעט צריך בשביל לשרוד, אני מבינה שהרדיפה שלנו אחרי החומר מוגזמת. יצאנו למשלחת עם המון צעירים שפתאום מבינים מה באמת חשוב. להיות פחות בטלפון, לנהל חיי קהילה, לא להיות במרוץ אחרי הזמן. הפערים בינינו לבינם כל כך גדולים, שזה בלתי נתפס. מביקור בקהילה אפשר לראות את העוני הקיצוני שחלקם הגדול חי בו. בתים מבוץ, חדרים קטנים ביחד בתוך הג'ונגל, כמעט ללא תאורה ומים.
בכל יום אנחנו הולכים בג'ונגל לבית הספר ורואים את אנשי הכפר בעבודתם, בעיקר נשים שעובדות סופר־קשה בשדות, שסוחבות דליים עצומים על הראש, מלאים בתבואה, מנגו, בננות ועוד. הפשטות שבה מברכים אותנו בשבילי הכפר לשלום, רק מעצם היותנו בני אדם, מרגשת. אפריקה מאפשרת פרספקטיבה על החיים שלנו במערב".
אני לא יודעת אם יום אחד אקח תרמיל ואסע לטנזניה. אני רק יודעת שאולי זו דרך טובה להוציא את הראש מתוך הקלחת המקומית. אולי ניזכר גם אנחנו לברך לשלום ברחוב, רק מעצם היותנו בנות ובני אדם.
