הרגשתי שאיני יכול יותר, אז נטשתי את הבית והלכתי לשבת באחד מבתי הקפה בנמל. לקראת השקיעה גברת קשישה אחת שאיני מכיר נעצרה על ידי והשיחה איתה גרמה לי להיזכר במה שאבא שלי היה אומר בימים שבהם מצבנו היה קשה
הראש מתפוצץ לי מכמות החדשות והאינפורמציה שאני מכניס אליו. אני קורא חמישה עיתונים ביום, שומע מהדורות חדשות ברדיו באדיקות, מזפזפ בין ערוצי הטלוויזיה, מפחד להפסיד משהו, כאילו יש מה להפסיד. אני מתחרפן.
יום אחד הרגשתי שאיני יכול יותר. נטשתי את הבית והלכתי לשבת באחד מבתי הקפה בנמל תל אביב, להביט על הים לקראת השקיעה ולנסות להירגע ולשכוח. ללא הצלחה. למרות המיית הגלים המופלאה והמראה המדהים של העננים וקרני השמש, אני רואה בעיני רוחי שורה של פרצופים שנשזרים בשורה של אירועים, ואני מרגיש חרדה נוראית ממה שקורה בארצנו הקטנטונת.
גברת קשישה אחת שאיני מכיר נעצרת על ידי, אוחזת רצועה של כלב קשיש שבקושי עומד על הרגליים. הגברת שואלת באדיבות בעברית של פעם, “אדון זהבי, האם תרשה לי להפריע לך למספר דקות בודדות?". אף שאני נחשב אדם עצבני ודי בוטה, ואף שחיפשתי קצת שקט ושלא יבלבלו לי את המוח, אני מציע לגברת לשבת, וללא כוונה אמיתית אני שואל אותה אם אפשר להזמין אותה לכוס תה או קפה או משקה קל. הגברת מחייכת ועונה לי, “מים, סתם מים, אסור להתרגל למותרות בגילי המופלג ובמצבי הכלכלי שאינו איי־איי־איי".
יושבת הגברת הקשישה, וכלבה הקשיש מחקה אותה ומתיישב מיד גם. אני מבחין בכך שהם די דומים, הגברת והכלב. “אתה יודע, אדון זהבי, אני הכרתי את אבא שלך לפני כ־60 שנה, אולי יותר, כאשר עבד בבית ברנר כשהיה ביקוש גדול לעבודה ומעט היצע. הודות לאביך הייתה לי הזכות לעבוד כאחות בקופת החולים במשך שנים ארוכות עד צאתי לפנסיה.
“הוא היה אדם הגון, צנוע ונדיב ואפילו נתן לי הלוואה של חצי לירה ישראלית, שהיה סכום נכבד, כאשר סיפרתי לו כשדמעות בעיניי על מצבי הכלכלי הקשה".
האישה הקשישה נאנחה אנחה גדולה, מיד אחריה פלט הכלב מין יבבה דומה, מה שגרם לי לחייך. העברית שלה הייתה צחה ונעימה לאוזן וגם הסיפור. סיפרתי לה שנזכרתי כמה דקות קודם באבי המנוח בגלל עניין העובדים הזרים. “את יודעת, אבי הגיע לארץ ב־1925, ומנמל חיפה שלחו אותו לפלוגת עין חרוד בגבעת השלושה, ומשם לעבודות מזדמנות בייבוש ביצות, סלילת כבישים וקטיף פרי הדר", אמרתי.
המלצרית הגיעה, הזמנתי וויסקי ולגברת כוס מים וביקשתי גם מים עבור הכלב. “בעניין העובדים הזרים", המשכתי, “לפני עשרות שנים הייתה בישראל בעיה למצוא עובדים לקטיף ההדרים. אבי, שהיה פנסיונר, קרא בעיתון שישנה הצעה להביא לקטיף פועלים זרים מפורטוגל, והדבר עורר את זעמו".
סיפרתי לגברת שאבי דרש ממני במפגיע למצוא לו פרדס לא רחוק מתל אביב, והוא ינסה לארגן עוד קשישים כדי לצאת לעבודות הקטיף בהתנדבות, רק שלא יביאו עובדים זרים. “הרי אנחנו נלחמנו על עבודה עברית עם מקלות קפ"פ (מקלות ששימשו לקרבות פנים אל פנים - נ"ז). זה לא ייתכן שלארץ ישראל יביאו עובדים זרים במקום עבודה עברית", אמר.
הגברת הקשישה הביטה בי והבחנתי בדמעה זולגת מעינה. הכלב שלא הסיר מבטו ממנה ייבב חרישית, המים לגברת ולכלב הגיעו, הוויסקי הגיע גם. “לחיים", אני אומר לגברת, והיא בקול מרוסק עונה לי, “הלוואי שהיה לי לחיי מה לשתות. בעלי נפטר, בני ובתי היגרו לפני שנים ארוכות לאמריקה ועושים טובה שפעם בשנה מרימים טלפון, ומצבי הכלכלי והבריאותי בקקט (“על הפנים" - נ"ז). אשתה לחייך. החיים שלי ושל ידידיי שווים כקליפת השום".
הגברת, אישה קטנה וצנומה, קמה בכבדות, וכלבה הקטן והצנום קם גם הוא. הבחנתי בכך שרגליו רועדות ולא יציבות. “היה לי עונג לשבת ולשוחח איתך. אטייל עוד קצת ונשוב לביתנו בטרם תרד החשיכה. למזלנו, עוד לא גובים מאיתנו כסף עבור טיול בטיילת ונשימת אוויר צח.
“החשיכה יורדת מוקדם בגלל השעון האווילי שסידרו לנו, ואני חוששת לצאת בחשיכה מהבית בשל הבריונים הסובבים ברחובות. נעם לי לשוחח איתך, התפוח לא נפל הרחק מהעץ", אמרה וחייכה חיוך גדול שגרם לי להסמיק. רציתי לשאול אותה אם אפשר לעזור לה במשהו, אבל ידעתי שהיא תאמר את מה שאבא שלי היה אומר בימים שמצבנו היה קשה: “צריך לדעת להסתפק במועט. יש אנשים שמצבם גרוע יותר".
כשהחלה לצעוד, קמתי ורצתי אחריה. “גברתי, אל תכעסי, אבל האם אפשר לעזור לך במשהו?". האישה חייכה בעצב ואמרה בקול שבא מהבטן, “אדון זהבי, צריך לדעת להסתפק במועט. יש אנשים שמצבם גרוע יותר". נשארתי המום לרגע וחזרתי לוויסקי.
נהג המונית שעצרתי כדי לנסוע הביתה מילא את החלונות האחוריים של המונית בסטיקרים: “נח נח נחמן", “אלוהים, אנחנו אוהבים אותך", “ארץ ישראל השלמה" ואחרים. בתוך המונית היו לו תמונות של באבות ופרקי תהילים. “כשראיתי שזה אתה, לא רציתי לעצור", אמר לי, “אבל רק בשביל להגיד לך בפנים שאתה שונא ישראל, מחלל שם שמיים והלוואי שתיצלה בגיהינום שווה לי לקחת אותך". ירדתי מהמונית והלכתי ברגל הביתה. פיזמתי את שירו של אריק “למה לי לקחת ללב", והרגשתי שלחץ הדם בגופי טס לשמיים.