הה, איך לא אכלת את הקרואסון של סדריק גרולה, אמרה לי חברה חובבת קולינריה אחרי שחזרתי בפעם הקודמת מפריז. נימה של אכזבה הייתה בקולה, לא בגלל הפספוס שלי כמו מהזלזול שהבעתי בהמלצה למאפיית הבוטיק המדוברת בעיר. רצה הגורל והגעתי לפריז שוב, והפעם הבטחתי לה שאנסה את הקרואסון המדובר.
שלא תטעו, אינני חובבת קרואסונים בכלל. אבל אתם יודעים איך זה כשמתאהבים במישהו ופתאום מתחילים לאהוב דברים שמעולם לא חשבתם שתאהבו. ככה היה לי עם פריז, ככה היה לי עם המאפה ששנאתי בעיקר כי הוא גוזל 500 קלוריות מהתפריט היומי שלי. ככה היה לי עם האהבה הראשונה שלי. ככה אני בחיים: שונאת משהו ואז מבינה שאני מאוהבת בו. בקיצור, אידיוטית.
התור אצל סדריק גרולה היה ארוך ומסודר. כמו התורים המופתיים באצטדיון הכדורגל, כך גם בקרב אנשים שרעבים לפחמימה. רובם תיירים. כמעט לא היה ניתן לשמוע רחש אנושי.
“אין מצב שאני עומדת בתור לאוכל", הודעתי לזה שבא איתי. אני דור שלישי לטראומה. יש לי תמיד אוכל בתיק, אני לא אשאר רעבה ובוודאי לא אחכה לאוכל. לא לבתי קפה, לא למסעדות ובטח לא למאפיות. ובכל זאת, משהו בהתלהבות שעמדה באוויר ביום מושלם באמצע החורף גרם לי להשתכנע. גרולה, שף־קונדיטור או כמו שקוראים לזה בצרפתית בשם החמוד: פטיסייה, הוא צעיר, חתיך, נחשב לטוב בעולם ומסמל את פריז החדשה בתחום הקונדיטאות. בסדר, אני אמתין.
על פניו היה נדמה שיש בערך 40 איש לפנינו, אם היה לי איזשהו חוש מתמטי, יכולתי לנחש שבממוצע אנשים נכנסים ויוצאים בכל 3־4 דקות בחיוך כאילו אין מלחמות בעולם, ועם שקית שמכילה מזור חשוב לנפש. אבל אין לי חוש כזה. התנחמתי בחוסר סבלנותו של זה שלצדי, שטען שחייבים דד־ליין לציפייה. גג 25 דקות, ואז הולכים. ואז הוסיף: “בואי, זו פריז, לא חסרים פה קרואסונים".
התקדמנו בעצלתיים. אומנם חבשתי ברט אבל בכל זאת ישראלית. התחלתי לשוחח עם האנשים שעמדו איתנו בתור. קיבוץ גלויות של תיירים מכל העולם שמקריבים שעה וחצי מהחופשה שלהם רק כדי שיוכלו לתייג את הלוקיישן באינסטגרם. לחצות את הקרואסון לשניים ולצלם את החמאה הנימוחה בפנים. ליהנות מהביס ולא פחות מזה - מהלייקים אחר כך. אחת מהן אפילו סיפרה לי שזו הפעם השנייה שהיא מגיעה לכאן. בפעם הקודמת היא נשברה אחרי 45 דקות ולא סלחה לעצמה.
רבע שעה נוספת חלפה, נדמה שיש עדיין תור ארוך שמשתרך לפנינו. אוטוטו מגיעים. אלא שמה שחשבתי שנראה כמו 40 איש התברר כטעות. התור נמשך אל מעבר לפינת הרחוב והתברר שיש לנו חצי שעה עד הקרואסון הנחשק.
אין מצב שאני מחכה לחתיכת בצק עם חמאה, אמרתי שוב. זו פריז. גם הקרואסון הסגור בניילון שהגישו בטיסה היה טעים. ופתאום זה הכה בי. אני מיינסטרים. איזה אסון. אני, שתמיד עושה דווקא, שיוצאת נגד, שלא הולכת לאן שכולם הולכים, שמטילה ספק, דוגלת בחשיבה חופשית ושונאת עדריות - עומדת בתור עם עשרות תיירים לקרואסון. איך נפלו גיבורות?
40 דקות חלפו. כמעט הגענו, את הדלת כבר ראינו. פתאום התחלנו לפקפק בכך שאנחנו רוצים קרואסון, אולי נלך על מאפה אחר, תהיתי? אבל בשביל זה עמדנו בתור, לא? לא היה לי נעים מעצמי. אלא שאז יצאה מהמאפייה בחורה צרפתייה מלאת שיק בפרצוף מתנצל. זה נגמר, אנחנו מתנצלים, אולי תבואו מחר. אני מניחה שאת הלקח שהיה צריך ללמוד מהסיפור הזה ידעתי עוד קודם.
בדרך חזרה למלון הלכנו לאיבוד באחת הסמטאות ליד כיכר הרפובליקה, זו שהיום יש בה בעיקר נערים על רולרסקייטים ובעבר ידעה גם ימים סוערים והפגנות של אלפים. פתאום ראינו מאפייה קטנה. הצצתי פנימה ובעיניים מזוגגות וקול רועד אמרתי: “תראה! יש פה רק צרפתים".
עמד שם גבר מבוגר מאוד שהתחיל לדבר איתי בשטף צרפתית, וניכר שהבלבול שלי גרם לו להיות קצת נרגן. הוא הפציר בי לבחור כי יש הרבה אנשים וזו שעת עומס, מרוב לחץ לקחתי את הקרואסון הראשון שראיתי. אמא'לה, טעים. ללא האשטאג.
אני לא יודעת עד כמה אלוהי הקרואסון של גרולה. ואני מניחה שהוא אלוהי וטעים מאוד. אבל ממרומי גילי הבנתי שגם אם כל העולם אומר משהו זה עדיין לא אומר שזו האמת לאמיתה. אף פעם אין אמת אחת, וכדאי תמיד להטיל ספק, לחקור, לפתוח את הראש ובעיקר לא לקבל המלצות של מומחים כדבר מובן מאליו. גם לא את ההמלצה שלי שאומרת לחפש תמיד מאפיות ומעדניות צדדיות. אם כי במקרה הזה אני אומרת לכם: באוכל, אני תמיד צודקת.