הייתי אחד מ־21 חברי הכנסת שהתנגדו לחוקי היסוד בהצבעה לאישורם ב־1992, מול 32 חברי הכנסת שרובם לא הבינו עבור מה הם מצביעים. לא כי הם היו "אהבלים", כפי שהגדיר אותם לאחרונה דן מרידור בקולו בטלוויזיה, אלא כי הם הולכו שולל בכוונת מכוון. השופט אהרן ברק וסייעניו ידעו היטב שלו היו מבינים, לא היו תומכים - ולכן דאגו שלא יבינו. האם היעדר חשד כי אישיות דגולה ולא פוליטית לכאורה, דוגמת אהרן ברק, מתחמנת את הכנסת, הופך אותך לאהבל? מציע להשאיר זאת ב"צריך עיון".
פשרה עם הממשלה בנושא הרפורמה? "המחנה הממלכתי" במסר חד משמעי
רוטמן: "מי שצר על המספרה אנרכיסט, ההפגנות - נגד נתניהו ולא הרפורמה"
על הרקע הזה, החוקים הללו היו ונותרו פגומים בעיניי. מכאן תמיכתי מלכתחילה בעמדותיהם של דרור חוטר ישי, דניאל פרידמן, חיים רמון, יעקב נאמן ואחרים, שהסתכנו בקריאת תיגר על המהפכה וחסידיה הקנאים והמאוד לא צמחונים - ושילמו את המחיר.
עם זאת, לצד תמיכתי המוחלטת במאבקם של יריב לוין, שמחה רוטמן וחבריהם לתקן את המעוות הלא דמוקרטי הזה, אני ער לעוצמתה ועומקה של התחושה האותנטית של ציבור גדול שהצדק שלי הוא הסיוט שלו. את הציבור הזה לא מעניינת ההיסטוריה. הוא שמע ממנהיגיו, שבהם הוא מאמין ושעבורם הוא הצביע בבחירות, כי לוין פועל בעצם בפקודת בנימין נתניהו, שמניעיו זרים, לסרס את מערכת המשפט. וברוח אמונה זו הוא מניף את דגל הלאום ומצטרף, לשיטתו, למאבק להצלת הדמוקרטיה. כך הוא שומע השכם והערב מכל משדר רענן, וכך הוא מאמין.
לכן לא רק שאין בלבי כעס על המפגינים (להבדיל ממי שנטע בלבם את האמונה השקרית ממניעים זרים), אלא שאני אפילו מבין לרוחם ומוקיר התגייסותם למה שבעיניהם הוא מאבק על נשמתה של הדמוקרטיה. יתרה מזאת, אם היה באמונתם ולו בדל של אמת, גם אני הייתי עם המוחים. מי שמאמין שקיימת סכנה אמיתית שימונו שופטים לא ראויים - אם מבחינת יכולתם המקצועית ואם מבחינת ניקיון כפיהם ומוסריותם - ולא עושה מעשה, מגלה אזרחות פחות טובה ממי שתורם זמן ומאמץ.
אבל מתוך ההנחה שהאמת בוויכוח הזה היא ברורה, הרי כמו רבים מחבריי האמנתי שזו רק שאלה של זמן עד שניתן יהיה לשכנע את המתנגדים שאין בסיס לחששותיהם. שלוין נקי דעת, שטוהר המידות יקר לו לא פחות מכפי שהוא יקר להם, ואולי אפילו יותר.
לכן עד מהרה יבינו הכל שמה שמניע אותנו הוא החשש שבית משפט המורכב בעיקרו מאגף אחד בפוליטיקה הישראלית ימנע מהמוסדות הנבחרים לפעול ברוח מדיניותו - כפי שקרה כאשר בית משפט עליון מנע מנתניהו ומעוזי לנדאו לסגור את האוריינט האוס ערב בחירות 1999, אך כעבור שנה וחצי אישר לאהוד ברק ושלמה בן עמי להציע ויתורים מפליגים ליאסר ערפאת בטאבה, חרף התנגדות של רוב עצום בכנסת. כל אחת משתי ההחלטות הנוגדות זו את זו ניתנות לעטיפה משפטית סבירה. שתיהן יחד הדיפו צחנת איפה ואיפה: החלטות לא משפטיות שכל כולן פוליטיקה של עמדות, ובמידה רבה גם של זהויות.
באמת ובעיקר בתמים, האמנתי שניתן לשכנע בשיח ישיר את אהרן ברק, אסתר חיות וחבריהם להסכים, לבסוף, לוועדה שתבטיח לעם היושב בציון בית משפט שיהיה מורכב ממשפטנים מלומדים, חכמים, יעילים והגונים, אבל שהרכבם הכולל ישקף את הרבדים השונים של החברה הישראלית ואת התפלגותה האידיאולוגית. עד מהרה למדתי שלקיתי בנאיביות מבישה. למדתי שלא מדובר בתרגיל דיבייט באוקספורד, אלא במשהו הדומה יותר לניסיון לשכנע את יושבי היציע המזרחי באצטדיון טדי שהשופט שאישר שער מנבדל נגד בית"ר ירושלים בדקה ה־90 טעה בתום לב - ולא משום שבתוך תוכו הוא שונא בית"ר ובוגר קרן וקסנר.
והנמשל הוא שכשם שבלתי אפשרי לשכנע אוהד הפועל להפוך לאוהד מכבי, ההיגיון אינו פקטור בלעדי בוויכוח על השינויים במערכת המשפט. הוויכוח הציבורי הגיע לנקודה שבה הדיאלוג הציבורי מורכב מדו־מונולוג, שבו כל צד שוקע בהתחפרות בצדקתו ובכעס על הצד השני, המדקלם, לשיטתו, מנטרות ריקות וחסרות היגיון והקשר לסוגיה שבמחלוקת, מצד אחד.
ומצד שני - נימוקים הגיוניים שקשה להתווכח עמם, אבל ברור הרי שהם מסך עשן, שכל מה שעומד מאחוריו באמת הוא הרצון לחסל את מערכת המשפט בשליחותם של דון נתניהו וסנשו דרעי.
אפשר לראות את הדיכוטומיה הזו כקרע שאינו בר־גישור, אבל אם מאוד רוצים, אפשר למצוא מכנה משותף: כולם נשבעים בשמה של הדמוקרטיה. כולם רואים בה ערך עליון. המילון תומך דווקא באפשרות השנייה. אומנם השימוש הרווח במילה דיכוטומיה הוא להעצמת ניגודיות בין שתי קבוצות, אך בהגדרה המילונית דיכוטומיה היא: "חלוקה ממצה ומוציאה של קבוצה לשתי קבוצות משלימות". כך במילון. השאלה היא איך מתרגמים את ה"משלימות" לשפת המעשה.
רבים בשני הצדדים לוויכוח מוצאים עצמם על פרשת דרכים, בנקודה שבה או שנולדות טרגדיות או שעוצרים את הסוסים הדוהרים. אנחנו, במחנה הלאומי, גדלנו על המיתוס של מנחם בגין, שידע להתעלות ברגע גורלי. בעוד חיילים בגדודי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל) בצה"ל ועריקים מיחידות מעורבות נוהרים לחוף תל אביב לנקום את דמם של אחיהם שנקצרו במים לאחר הטבעתה של האלטלנה, הוא הורה להם בשידור היסטורי בתחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי לשוב על עקבותיהם. "לא תהיה מלחמת אחים", אמר.
בגין הבין באותו רגע גורלי שהצדק של האצ"ל בוויכוח פחות חשוב מהצדק של ההיסטוריה היהודית במבחן גורלי. הנשק הרב והתחמושת כבר אבדו במצולות, והפרכת העלילה כאילו האצ"ל תכנן מרד יכולה, עם כל הכאב, לחכות. לכן החליט לאמץ את גישתה של האם האמיתית במשפט שלמה, שהעדיפה לוותר על בנה ובלבד שיחיה. ובמקום שבגין החליט ללכת נגד הזרם, כל ההנהגה התיישרה. כולל מפקד האלטלנה אליהו לנקין, דודו של יריב לוין.
אבל כאן הנמשל אינו סימטרי למשל, כי בתוקף הנסיבות ההודעה הדרמטית של נתניהו צריכה להיות שבמקרה הזה הוא מנתק עצמו הרמטית מכל התבטאות, דיווח ועיסוק בסוגיה המשפטית. ובעניין זה המילה האחרונה והבלעדית היא של קברניט הספינה יריב לוין. כמו בנאמנות עיוורת. לוין יוביל, לוין ינווט, לוין יחליט.
נתניהו רק יטיל את מלוא כובד משקלו לגבות כל החלטה שלו. הודעה כזו תשחרר את נתניהו לעיסוק ולחשיבה בנושאים "שוליים" כמו איראן, כלכלה, המשך תהליך השלום עם העולם הערבי והכנה לעידן שאחרי אבו מאזן ברשות הפלסטינית - וגם תנקה מהשולחן את הבלי הנבצרות למיניהם.
לוין מצדו ראוי שיושיט יד לבניית מערכת משפט על יסודות בריאים וחיוביים בהסכמה עם כל הכוחות באופוזיציה שגישתם ממלכתית - ויש כאלה. במסגרת זו יודיע שהצעתו אינה כזה "ראה וקדש", ובלבד שיישמר העיקרון של שיקוף כל מרכיבי הציבור בחבר השופטים, במטרה שהציבור כולו יוכל לתת אמון בבית המשפט.
לא מחצית אחת על חשבון האחרת כפי שמשוכנעים המפגינים בטעות, אלא שתי המחציות גם יחד. הפתרון במקרה שלנו הוא לא לחתוך את התינוק לשניים, אלא משמורת משותפת. סימטריה מעשית. לוין יכול לגלות נדיבות ולפרגן לאופוזיציה בהשפעה על מינוי השופטים בקדנציה הנוכחית, ובלבד שתימצא הדרך להעניק לימין את אותה השפעה בדיוק כאשר יהיה באופוזיציה - והדרך הזו תעוגן בחקיקה בלתי הפיכה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]