כשאתם צריכים להתרכז או למצוא פתרון לבעיה שמציקה לכם, אתם יוצאים לטיול, הולכים במעגלים, או יושבים? אני בטוחה שרובכם תגידו לי שאתם נעים במקום או אפילו יוצאים לטיול, אבל משום מה - הנחת המוצא של מערכת החינוך וההשכלה הגבוהה שלנו היא שכאשר אנחנו לומדים או עוסקים בפתרון בעיות, אנחנו צריכים לשבת. אנו מבלים שני שלישים מיום העבודה שלנו בישיבה, ותלמידים מבלים את מרבית שעות היום כשהם יושבים במקום.
ד״ר ג׳ף פידלר הוא רדיולוג בעל קליניקה במינסוטה, ביום ממוצע הוא מנתח 15 אלף תצלומים המתקבלים ממכשירי ה־MRI, ותפקידו לפענח את המידע המופיע בתצלומים ולזהות את מצבו המדויק של הפציינט, כאשר כל ניואנס משמעותי במקרים אלו. כל חריגה, ולו המזערית ביותר, היא קריטית להצלחת הטיפול. ד״ר פידלר נהג לפענח את התמונות בישיבה במשרדו בקליניקה, אבל בשלב מסוים הרופא שלו אמר לו שכל עוד הוא לא עושה משהו עם בעיית המשקל, הוא מסכן את עצמו.
פידלר החליט לסדר מחדש את הקליניקה שלו והציב הליכון. הוא החל לפענח את התצלומים תוך כדי הליכה מתונה בהליכון. לאחר כחודשיים הוא שם לב שלא רק שהשיל כ־8 ק״ג ממשקל גופו - גם הרגיש שיכולת האבחון שלו עלתה.
ד"ר פידלר החליט לבחון את תחושת הבטן שלו בניסוי. הוא ביקש מקבוצה אחת של רדיולוגים לפענח את התצלומים בישיבה, כפי שעשו עד היום, ומהקבוצה השנייה של הרדיולוגים ביקש לעמוד בזמן שהם מנתחים את התצלומים. התוצאות היו לא פחות ממדהימות. אותם רדיולוגים שישבו הצליחו לאבחן 85% של חריגות, ואילו אלו שעמדו - 99%. כאשר אנחנו הולכים או עוסקים בפעילות גופנית, הראייה שלנו מתחדדת, בעיקר זו הפריפריאלית. מערכת הראייה שלנו הופכת לרגישה יותר, מה שמייצר דיוק רב יותר באבחון.
תוך כדי תנועה
משקל המוח שלנו הוא פי שלושה ממה שהוא אמור להיות בהתייחס לממדי גופנו. הקפיצה המשמעותית בגודל המוח התרחשה לפני שני מיליון שנה. מדענים הציעו סיבות שונות לגידול הזה. למשל, המורכבות שגדלה ביחסים הבינאישיים שלנו כשעברנו לחיות בקבוצות, או הצורך להסתגל לשינויים האקולוגיים בסביבתנו, אבל לאחרונה עלה הסבר נוסף. בתקופה שבה מוחנו החל את לשנות את גודלו, רמת הפעילות הגופנית של המין האנושי עלתה באופן משמעותי.
המעבר מחיים במקום אחד לאורח חיים של לקטים־ציידים, חייב את אבותינו הקדמונים לפעילות גופנית ממושכת. אורח חיים של לקטים־ציידים הוא תובעני מבחינה גופנית, אך גם מבחינה קוגניטיבית. ליקוט וציד לא רק מצריכים כושר גופני, אלא גם מחייבים קשב, זיכרון, יכולת ניווט מרחבית, שליטה מוטורית ותפקודים ניהוליים, כמו תכנון וקבלת החלטות.
תנאים אלו עיצבו במשך מיליוני שנים את התהליכים הגופניים והקוגניטיביים שלנו, ולכן עד היום פעילות גופנית וחדות מנטלית קשורות באופן הדוק זו בזו. הבעיה היא שהחיים המודרניים הביאו לכך שאנו לא נמצאים בתנועה רוב שעות היום. אם ניקח לדוגמה שבטים של לקטים־ציידים באפריקה, הם מבלים בממוצע 135 דקות בפעילות גופנית. מרבית האנשים במדינות המערביות, לעומת זאת, לא מסוגלים אפילו לעמוד בהמלצת הרופאים שעל פיה יש להתאמן לפחות שלוש פעמים בשבוע למשך 30 דקות.
הסיבה למיעוט בפעילות גופנית בתרבות המערבית נובעת מהחשיבות שאנו מייחסים ללימודים, ובעיקר – להנחות שלנו לגבי השאלה כיצד נכון ללמוד ולצבור ידע. הנחת המוצא שלנו היא שכאשר אנחנו לומדים או עוסקים בפתרון בעיות, אנחנו צריכים לשבת. הליכה, עמידה או תנועה בזמן לימוד או הקשבה נתפסות כבזבוז של אנרגיה. הנחות אלו משתקפות באופן שבו תלמידים, סטודנטים ועובדים מנצלים את הזמן שלהם. ילדים מבלים כ־50% מהזמן שלהם בגנים כשהם יושבים. יחס זה גדל משמעותית כשהם נכנסים לבית הספר. במהלך יום עבודה אנו יושבים יותר משני שלישים מזמן העבודה הממוצע ביום.
כאשר נערך ניסוי באחד מבתי הספר בארה״ב והתאפשר לילדים לזוז במרחב ככל שיחפצו, נמצא שהתלמידים היו קשובים יותר, והם גם הראו עניין רב יותר בחומר הנלמד. אנחנו נוהגים לקשר ישיבה שקטה במקום וחוסר תנועתיות עם רצינות ומחויבות. כאילו יש משהו אצילי ביכולת שלנו לשלוט בדחף שלנו לזוז. רק מה? היכולת לווסת את הדחפים שלנו היא מוגבלת. כאשר אנו עושים שימוש ביכולת המוגבלת הזאת כדי לשלוט בצורך הטבעי של גופנו בתזוזה, אז יש לנו פחות משאבים לפעולות אחרות.
חישוב מסלול מחדש
במחקר שנערך באוניברסיטת מינכן, סטודנטים התבקשו לבצע מספר חישובים מתמטיים בראשם, בעודם עומדים במקום ללא תזוזה. קבוצה נוספת הורשתה לנוע במקום או ללכת תוך כדי פתרון הבעיות. בזמן שהם ניסו למצוא פתרון לבעיות, נמדד העומס הקוגניטיבי של הנבדקים - מידת המאמץ שהם השקיעו בחישובים. התוצאות היו מפתיעות, העומס הקוגניטיבי של הנבדקים היה באופן משמעותי רב יותר כאשר הנבדקים התבקשו שלא לזוז.
ההוראה לעמוד במקום יצרה עומס מנטלי באזור במוח שבו נעשים החישובים המנטליים, אשר נקרא הקורטקס הפרה־פרונטלי. אזור זה אחראי על ביצוע פעולות כמו פתרון בעיות, תכנון וסימולציות, אבל אותו אזור בדיוק גם אחראי גם על ויסות הדחפים שלנו. הוא זה שדואג ש״נעמוד במקום״ ולא נזוז. לכן לקבוצה שעמדה במקום נרשמו ביצועים נמוכים יותר מאלה של הקבוצה שהורשתה לנוע. נראה שלשבת או לעמוד ללא תנועה זה לא בהכרח התנאי הטוב ביותר ללמידה.
התנועות הקטנות שאנחנו עושים בעמידה, כמו העברת משקל מרגל לרגל או הזזת הידיים בחופשיות, נחשבות לפעילות בעצימות נמוכה, אשר יש לה אפקט משמעותי על התפקוד הקוגניטיבי שלנו. אפקט זה משמעותי עוד יותר עבור ילדים ומבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז. מוחם של ילדים עם הפרעת קשב מצוי בעוררות מופחתת - under aroused. זו הסיבה שכאשר הם מתבקשים לבצע משימות מנטליות, הם עשויים לתופף באצבעותיהם, להזיז את הרגליים או לנוע בכיסא. התזוזה היא אמצעי להגברת העוררות, ממש כמו שתיית כוס קפה.
ואכן מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה מצא שפעילות גופנית אינטנסיבית הובילה לביצועים טובים יותר במשימות אצל ילדים עם הפרעות קשב וריכוז. ככל שהילדים זזו יותר, הם הצליחו לחשוב באופן יותר אפקטיבי. מספיקות תנועות קטנות בלבד כדי לעזור לנו לבצע משימות טוב יותר. כאשר אנשים שיחקו עם אובייקט או עשו תנועות בזמן שינון פריטים - הם זכרו 22 פריטים יותר בהשוואה לאלו שנמנע מהם לזוז.
לצערי, מורים והורים סבורים שהם צריכים למנוע מהילדים לזוז, כדי שיוכלו להתרכז ולהצליח במשימות, אך זה בדיוק הפוך. למעשה, גם ללא הפרעת קשב, אנו נעים וזזים באופן טבעי כדי לשמור על קשב אופטימלי. אנחנו מתופפים באצבעות או משחקים עם אובייקטים - אלו פעולות שנועדו לוויסות עצמי. כדאי שמערכת החינוך ומקומות העבודה יחשבו מסלול מחדש בכל הנוגע לשיטות הלמידה המומלצות.
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, אוניברסיטת רייכמן, הרצליה