אחת לתקופה, סביב אירוע תורן, מתפרץ אצלנו הוויכוח העוסק באי־השוויון ובפערי המעמדות בחברה הישראלית. לפעמים מדובר בפערים על בסיס עדתי, לפעמים על בסיס כלכלי, לפעמים על בסיס תרבותי, ולפעמים על בסיס היחס שבין המרכז לפריפריה. כמעט תמיד, אלה המסומנים כמי שנמצאים במעמד הגבוה יותר, מרגישים לא נוח עם השיח המצייר אותו כפריבילגים.
אלא שבימים האחרונים נפל דבר. בפעם הראשונה, עוד ועוד מבני הקבוצה הזו מכריזים על עצמם, בקול צלול, בלי בושה ובלי תחושת אי־נוחות או מבוכה: "כן, אנחנו פריבילגים. כן, המדינה שלנו יותר משהיא שלכם. כן, הזכויות שלנו רבות מהזכויות שלכם. כן, הקול שלנו שווה יותר מהקול שלכם". כך חותמי עצומת הטייסים, כך חותמי עצומת הרופאים הצבאיים, כך חותמי עצומת אנשי הסייבר, כך חותמי עצומת בקרי הטיסה, כך כל מי שהודיעו, באופן כזה או בניסוח אחר, שהם ישמחו להמשיך לשרת בצה"ל, אבל רק בתנאי שהחברה הישראלית תקבל את כל תנאיהם המוקדמים.
ומול התופעה חסרת התקדים הזו עומדת עיתונות שבכל פעם שנראה לנו שהיא הגיעה לנקודת השפל שלה, היא כאן כדי להוכיח שאפשר לרדת עוד קצת למטה. עיתונות שמספרת לעצמה שהיא ציונית ופטריוטית, עיתונות שהזהירה בעבר מפני רבנים שקראו לסרבנות מימין, עיתונות שראתה בהם אנשים מסוכנים שמוכנים לשרוף את הבית של כולנו - מנרמלת עכשיו כל מכתב סרבנות. היא לא מתווכחת עם מי שמודיעים שלא יתייצבו לשירות, לא מאתגרת אותם, לא מקשה עליהם.
אני רואה באיזו התרגשות מביאים הכתבים הצבאיים עוד מכתב ועוד איום. כמה ריר נוזל מהשפתיים שלהם בעקבות עוד שני מילואימניקים שמודיעים שלא יגיעו למילואים, ובאיזו אהדה מתקבל כל מצטרף חדש ביומני החדשות, ואני מתמלא בושה שאני חלק מהקבוצה הזו. גם בגלל היעדר הגבולות. גם בגלל אמות המידה הכפולות. גם בגלל הנכונות הנלהבת לסייע לכל מי שמאיים להפיל על כולנו את הבניין, רק כי זה מתאים לנו פוליטית.
שום רלוונטיות לרפורמה
כמה תכונות מחברות בין כל חיילי המילואים שהחליטו לגרור את צה"ל, בציניות גדולה, אל תוך השדה הפוליטי. הראשונה, שגם הם יודעים שלשירות הצבאי שלהם ולעובדה שהם נמנים עם חיילי יחידה כזו או אחרת אין שום רלוונטיות לשיח לגבי הרפורמה המשפטית. הרפורמה הזו לא קשורה לטייסים שהודיעו לרמטכ"ל שאם תעבור החקיקה, רוב צוותי האוויר במילואים יפסיקו לטוס. היא לא קשורה לרופאים הצבאיים, ש־209 מהם החליטו ש"אם תמשיך החקיקה הדורסנית, לא נוכל להמשיך להתגייס כרופאים לשירות המילואים בצה"ל". היא לא קשורה לבקרי הטיסה, שבישרו ש"בלב כבד נתמוך בחברים הרבים מקרבנו שצו מצפונם לא יאפשר להם להמשיך להתנדב לשירות מילואים". גם לא לאנשי מערך הסייבר, שהודיעו ש"לא נוכל להמשיך להתנדב למילואים".
כל אחד מהחותמים על העצומות הללו יכול היה ללכת כאזרח פרטי להפגנות נגד החקיקה שהוא מתנגד לה, או להתאגד לעצומה משותפת עם חברי הילדות שלו מכיתה ז' - אבל הם בחרו בדרך אחרת. כדי לייצר את הכאוס שיקדם את תפיסת עולמם הפוליטית, הם בחרו להטביע את צה"ל במאבק הפוליטי, כשהם יודעים היטב שהם מפרקים במו ידיהם, בעיניים פקוחות, את אחד המוסדות האחרונים שחיברו עד היום את כולנו, על דעותינו השונות ועל תפיסותינו החלוקות.
החברים האלה לא עושים את זה רק משום שהם חושבים שמדובר ברפורמה נוראית או בהפיכה משטרית או בכל הג'אז הזה. גם לפני שלוש שנים - כשעוד לא הייתה רפורמה, כשיריב לוין עוד לא היה שר משפטים וכששמחה רוטמן עוד לא היה חבר כנסת - הם התקבצו, 540 קצינים לשעבר בחיל האוויר, ובהם טייסי קרב ונווטים, יחד עם 314 לוחמים לשעבר בסיירת מטכ"ל ובשייטת, כדי לשלוח מכתב לנשיא המדינה בדרישה שלא יטיל את המנדט להרכבת הממשלה על בנימין נתניהו. גם אז, לעובדה שהם שירתו ביחידה כזו או אחרת לא היה שום קשר למכתב הזה. גם אז הם בחרו לחלל את קדושת צה"ל, כאילו שצה"ל שייך להם יותר ממה שהוא שייך למי שבחרו בנתניהו.
אני סולד מהשיח המכוער שמתפתח כאן. אני סולד ממנו כשהוא בא מכיוונם של נבחרי ציבור שמדברים על הטייסים במונחים של "נפולת של נמושות" או כעל כאלה שצריכים "ללכת לעזאזל". אני סולד ממנו כשהוא יוצא מפיהם של רמטכ"לים לשעבר, שמשווים את ראש ממשלת ישראל להיטלר. ועדיין, מותר להגיד שאת מחאת הטייסים מובילה חבורה פריבילגית במיוחד. חבורה שיודעת שיש לה ביד מה שאין ללוחמי חי"ר, שתורמים למדינה לא פחות, שמסתכנים למען המדינה לא פחות, ושממלאים את בתי העלמין לא פחות. יש לה ביד שאלטר, שבאמצעותו היא מנסה לסחוט באיומים את הדמוקרטיה הישראלית. כל אחד מהחותמים על מכתב הטייסים יודע שאם לוחם חי"ר היה מודיע שהוא לא מגיע לאימון כי משהו בכנסת לא נראה לו, הוא היה טס מהיחידה בתוך דקה.
"אתם יודעים", אומרים הטייסים ביהירות לקציני החי"ר והשריון, "שבניגוד אליכם, לנו אין תחליף. ולכן מה שאתם לא יכולים לעשות מול החלטה פוליטית שלא נראית לכם, אנחנו יכולים". מדינת ישראל הציבה אותם ליד השאלטר, רק משום שהיא סמכה עליהם, ורק משום שהיא לא העלתה בדעתה שהם ישתמשו בו כדי לאיים עליה שאם לא תנהג בדיוק כפי שהם מצפים, הם יכבו את האור. ומהמקום הזה בדיוק מסתכלים החותמים על אחיהם שגדלו בגולני ובגבעתי, בצנחנים ובשריון, ובעצם אומרים להם: "מכיוון שצה"ל יודע שאת הכיסא שלנו על האף־15 אי אפשר להשאיר ריק, דעתנו חשובה מדעתכם". פריביליגים שמודעים היטב לפריבילגיותם. אפשר ליפות את זה, כמו שבתקשורת מנסים לעשות כבר כמה ימים, אבל בסופו של יום, טייסי המילואים של חיל האוויר הכריזו על מרד, וכך צריך להתייחס אליהם.
אצבע משולשת לכולנו
רגע אחרי שספגו ביקורת נוקבת, החלו הטייסים, בסיוע ארטילרי נדיב של עיתונאים, להפחית מחומרת מעשיהם. אנחנו בכלל מתנדבים למילואים, הסבירו, ומי שמתנדב – לא יכול להיקרא "סרבן". עזבו רגע את הטרמינולוגיה. תקראו לזה סרבנות, תקראו לזה משהו אחר, זה לא באמת חשוב. בסופו של דבר, השירות בצה"ל בכלל, ושירות המילואים בפרט, היה מאז ומתמיד סמל הסולידריות הישראלית. אני לא יוצא למילואים בשביל הממשלה או בשביל הקואליציה. אני יוצא למילואים בשביל המשפחה שלי, ולא פחות מזה - בשביל המשפחה של השכן שלי, ובשביל המשפחה של החברה שלי מהעבודה.
וכשהטייסים מודיעים השבוע שאם התנאים שלהם לא יתמלאו הם לא יבואו, הם לא מוציאים אצבע משולשת ליריב לוין או לשמחה רוטמן. הם מוציאים אצבע משולשת לבן שלי, ששירת בגולני, ולשכנים שלהם, ולנהג המונית שמסיע אותם, ולרופא שלהם בבית החולים, ולכל הישראלים שיוצאים למילואים בלי להתנות את השירות בשאלה מה יש היום בלו"ז של ועדת הכספים או ועדת החוקה. אני יודע שיש ישראלים רבים שלא נוטלים כלל חלק באקט הסולידרי הזה. אני יודע שיש קבוצות באוכלוסייה שכלל לא מתגייסות לצה"ל. אבל כאן בדיוק טמון ההבדל, משום שאת אף אחד מכל אלה לא נשאנו מעולם על כפיים. את טייסי חיל האוויר כן. ועוד איך. ובצדק. כי הגיע להם. הגיע להם בזכות התרומה שלהם. הגיע להם בזכות ההתנדבות שלהם. הגיע להם בזכות הנכונות שלהם.
אז נכון שמי שבוחר להתנדב לשירות מילואים ממושך, יכול היה גם לבחור שלא להתנדב. אבל תארו לעצמכם שכל מנתחי הלב בישראל יודיעו מחר שבגלל הרפורמה במערכת המשפט הם מפסיקים לנתח. לכאורה, גם אליהם אף אחד לא יכול לבוא בטענות. מצבם פשוט עוד יותר מזה של הטייסים. הם לא עובדים בגוף היררכי, שממלאים בו פקודות. הם לא משרתים במדים. הם אזרחים על מלא שלא חייבים לנו כלום, ושאיש לא יכול להכריח אותם לעשות מה שלא בא להם לעשות.
ועדיין, כולנו נראה בצעד כזה שלהם משום סטירת לחי מכוערת כלפי כולנו. למה? כי בית החולים שיבץ אותם בחדר הניתוח וסמך עליהם שהם יהיו שם כשמישהו מאיתנו ייקלע למצוקה בריאותית ויהיה צורך להציל את חייו. ומהרגע הזה, לפחות ברמה הישראלית הסולידרית, יש להם תפקיד. ממש כמו אותם טייסים. אז כן, הטייסים לא חייבים להתנדב. אבל אחרי שמדינת ישראל לימדה אותם לטוס, והשקיעה בהם, ושיבצה את שמם בלוח הכוננות שלה, יש להם תפקיד. וכשהם מאיימים לא להגיע, הם פורמים את החוט שמחבר את כולנו, ומעדכנים אותנו שמגובה הקוקפיט הם לא באמת רואים אותנו.
לאיזו יולדת כואב יותר
חשוב להבין שבעומק, במהות, על זה בדיוק יושבת כל הדרישה לרפורמה במערכת המשפט. על אמירה של ציבור רחב שנמאס לו שהמדינה הזו מחולקת למעמדות, ושאלה שמנהלים את העניינים הם דווקא בני קבוצת המיעוט שלא עמדו למבחן הבוחר. ציבור גדול לא רוצה עוד שמערכת משפטית, שלא נבחרה על ידי איש, תודיע לו שעם כל הכבוד לתפיסת העולם שלו, לה יש תפיסת עולם אחרת. וממש כמו במערכת המשפט, ימי המחאה הללו מלמדים אותנו עד כמה הרוב פה חסר כוח ועד כמה בכל חלק בחיינו ישנן קבוצות מיעוט בלתי נבחרות, שיודעות יותר טוב ממנו מה נכון לו לעשות. כך באקדמיה, כך בתקשורת, כך בחלקים שונים של מה שהיה קרוי פעם צבא העם.
מחאות החודשיים האחרונים – שסייעו לנו להבין טוב יותר שיש מי שמותר לו לחסום כבישים ויש מי שלא, שיש מי שמותר לו לאיים בסרבנות ויש מי שלא, שיש מי שמותר לו להשוות להיטלר ויש מי שלא – הן פניה המדויקים של ההידרדרות שאותה אנחנו חייבים לעצור. הידרדרות במדרון שבתחתיתו יש שווים יותר ושווים פחות. כאלה שיושבים על כל השאלטרים ומנהלים את חיינו, וכאלה שהם עבורם חוטבי עצים ושואבי מים. לראשונים מותר הכל, גם אם הם מיעוט. לאחרונים מותר רק מה שהראשונים מתירים להם, גם אם הם הרוב.
ראו את יחס התקשורת אל הבריונים שניסו לחסום אתמול בשקים ובגדרות תיל את הכניסה למשרדי פורום קהלת, וקראו "בוגד, בוגד" לעבר מנכ"ל הפורום מאיר רובין, כשזה הגיע לעבודה. שוב ושוב הזכירו לנו אתרי החדשות שאחד העצורים הוא סגן אלוף בסיירת מטכ"ל. "מלח הארץ, שסיכל אלפי פיגועים והציל אלפי יהודים", כפי שהסביר אחד הכתבים. רוצה לומר, יש שווים ויש שווים יותר. ואם הוא מסיירת מטכ"ל, אז מותר לו. תמיד ידענו שזה קיים. תמיד הרגשנו שזה פה. אבל מעולם לא זכינו להדגמה מוחשית כל כך. על זה, ממש על זה, המאבק של מי שמבקש להחזיר את מערכת המשפט למסלולה התקין. ונגד זה, ממש נגד זה, נאבק המיעוט שחושש שייקחו לו את השאלטר.
מי שרוצה להבין מיהו פריבילג, שילך אל הוויכוח המתנהל עכשיו, כשהימין מזכיר איך הוא עמד במבחן הגדול והקשה ביותר שהיה מולו, מבחן ההתנתקות. זה בכלל לא אותו דבר, מסבירים מתנגדי הרפורמה, ההתנתקות הייתה אירוע ספציפי של ממשלה וכנסת שקיבלו החלטה לגיטימית, בעוד כאן מדובר על שינוי משטרי. פריביליגים, בהקשר הזה, הם אנשים שמשוכנעים שבגלל מי שהם, הטענות שלהם צודקות יותר, המחאה שלהם נכונה יותר והכאב שלהם גדול יותר.
אני שם בצד את האירוניה של הטענה הזו, כשהמפגינים נגד הרפורמה חוששים שמחר לא יהיה מי שישמור על זכויות האזרח, ובו־בזמן הם חיים בשלום עם הרמיסה הגדולה ביותר של זכויות האזרח שהייתה פה, כפי שבאה לביטוי בהתנתקות. אני מדבר על היוהרה של מי שמשוכנע שהפגיעה בו כואבת יותר מהפגיעה בזולתו. אני לא מזלזל במה שהמוחים הנוכחיים חושבים על צדקת המחאה שלהם. אני כן מזלזל בזלזול שלהם בכל מה שקשור בצדקת המחאה שלי.
אלוף (במיל') גרשון הכהן נתן לי השבוע דוגמה נאה לעניין הזה. "זה כמו ששתי יולדות ששוכבות זו לצד זו בבית החולים, לא יכולות להתווכח למי מהן יותר כואב". והוא צודק. המחאות אינן בנות השוואה. לכל אחד כואב מה שכואב לו. ובחברה סולידרית מצופה מכל אחד להכיר בכאב של השני, ולא להסביר לו בפטרונות שהכאב שלו פחות קשה מהכאב שלך, ולכן לך מותר לחסום כבישים ולא להגיע למילואים - ולו אסור.
הסרבנות גדלה וחיה בשמאל
אני שייך למגזר שבמשך שנים נתפס בשיח התקשורתי כחשוד תמידי בסרבנות. ככזה שאי אפשר לסמוך עליו. "למי תהיו נאמנים ביום פקודה?", הטיחו בנו תמיד, "לרב או למפקד?". העובדות הצביעו תמיד על התייצבות שלנו לצד הממלכה, אבל לעובדות, כפי שאנחנו לומדים מדי יום, אין עוד שום ערך. שיח הסרבנות נבט בשמאל, גדל בשמאל וחי בשמאל פי מיליון מאשר בכל הזדמנות שנקרתה לימין בכלל ולימין הדתי בפרט. 99% מהסרבנים ומהמאיימים לסרב - באו משמאל. כך עם סדרה ארוכה של מכתבי שמיניסטים שמאלנים שהחלה ב־1970.
כך בתנועות שמאל דוגמת "יש גבול", "פרופיל חדש" ו"אומץ לסרב", שהחתימו במהלך השנים אלפי חיילים שמאלנים על סירובים מסירובים שונים. כך עם מכתב המילואימניקים של 8200 ומכתב יוצאי סיירת מטכ"ל ומכתב הטייסים, שוב טייסים, שבשנת 2003 הודיעו שהם "מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות, מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים".
ומה בימין האידיאולוגי? כמעט כלום. קריאות של רבנים לסרבנות, והיו כאלה, נתקלו כמעט תמיד בפיהוק. טענות של פעילי ימין שיש בידם חתימות של 10,000 סרבנים פוטנציאליים, הסתיימו בלא כלום. 8,500 איש נעקרו מבתיהם בהתנתקות, מדינת ישראל שלחה שופלים להרוס את יישוביהם, וגופות בני משפחותיהם הוצאו מקבריהן. מבחן כזה לא עברה שום קבוצה בחברה הישראלית מעולם. ואיך זה נגמר? הרמטכ"ל דן חלוץ, שמחבק עכשיו את רעיון הסרבנות, דיווח אז לוועדת החוץ והבטחון שכל מצבת אי־הציות הסתיימה ב־63 חיילים שטופלו בנוקשות. יש כאן רק צד אחד שמפלרטט עם האיום הזה בכל פעם שמשהו לא מוצא חן בעיניו. הימין, כקבוצה, לא במשחק הזה.
ואחרי שאמרנו את זה, צריך להסביר למה האיומים הנוכחיים לסרב או לא להתייצב גרועים יותר מכל סרבנות שהייתה כאן עד היום, מימין או משמאל. כי סרבנות איננה דבר פסול בהכרח, אבל צריכים להיות לה כמה תנאים ברורים: האחד, שהיא באה כמקרה קצה. לא כל דבר שלא בא לי טוב בעין מאפשר לי לסרב, ולא כל תוכנית פוליטית שטרם קרמה עור וגידים מעניקה לי לגיטימציה להודיע שאני לא מגיע למילואים. השני, שסירוב הוא עניין מצפוני. ומכיוון שמצפון הוא עניין אישי והוא איננו איבר קבוצתי, קריאה לסרבנות או עצומת סרבנים היא עניין פסול. השלישי, שכל זה בא עם מחיר ברור שצריך לשלם, ולא משנה מי אתה ומאיזה צד פוליטי אתה בא.
הרביעי, והחשוב מכל: סרבנות צריכה להיות תגובה לחציית קו אדום ערכית־מוסרית, שיש המכנים אותה פקודה בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה. אני חושב שהוראה לעקירת יישוב בארץ ישראל ומסירתו לאויב היא הקו האדום הזה. חברי משמאל חושב שדווקא הפצצה של בית מחבל כשבבית ישנם גם בלתי מעורבים, היא הקו האדום. בין זה לבין חבורת הפריביליגים הנוכחית אין ולא כלום. חבורת חותמי העצומות של הימים האחרונים מודיעה על סירוב להתייצב למילואים, או מזהירה מפני סירוב שכזה, בלי שום פקודה בלתי חוקית שקיבלה. המדיניות של רוב הציבור, כפי שנבחריו בכנסת מקדמים, לא נראית לה - וזו לבדה עילה מבחינתה להישאר בבית. ואת זה צריך לגנות בכל פה.
הרפורמה מסוכנת לסייבר?
ככל שהמחאה ממשיכה, ואף שהתקשורת מתעקשת שלא להפריע למוחים בשאלות, קשה להסתיר את רמת הטרלול. חלקים גדולים בכל מה שמתרחש בשבועות האחרונים ברחובות יושבים על מצע של שקר ושל תעמולה בגרוש. ציבור גדול שיוצא לרחובות ניזון מהפחדות על "דיקטטורה" ועל "הפיכה משטרית" ומהשוואות מגוחכות לפולין, להונגריה ולנאצים, ואין לו מושג ירוק שמישהו משחק לו בראש.
לפני כמה שבועות הזכרתי כאן את מכתבם של נשיא האוניברסיטה העברית פרופ' אשר כהן ושל רקטור האוניברסיטה פרופ' תמיר שפר, אל "חברות וחברי קהילת האוניברסיטה העברית". "אם החוקים המוצעים יעברו – הממשלה תוכל לכלוא אנשים כמו היועץ המשפטי לשעבר או כל אדם שיביע עמדות שאינן נושאות חן בעיניה, כי לא תהיה מערכת משפטית שתוכל לאזנה", כתבו. אין לי מושג אם שני האישים החשובים האלה משקרים בהתנדבות, או שמא גם הם עצמם נפלו קורבן למה שמספרים במהדורות החדשות. מה שברור זה שבין הקשקוש שהם מכרו לאלפי תלמידיהם לבין המציאות אין שום קשר. בשום מקום הרפורמה לא מאפשרת להכניס לכלא את היועץ המשפטי לממשלה.
במקביל, קראתי עצומה נוספת שעליה חתמו 147 אונקולוגים, שהסבירו שהרפורמה תפגע, בין השאר, "במערכת המטפלת בחולי הסרטן". ומכיוון שזה היה נשמע לי הזוי בואכה פסיכי, ומאחר שראיתי ברשימת החותמים על העצומה כמה שמות של אנשים שהם מהרציניים והנבונים שאני מכיר, המשכתי להתעמק בסעיפי העצומה שלהם - ולא האמנתי למראה עיניי. בין היתר, מזהירים הרופאים שאם הרפורמה תעבור, לחולים תהיה בעיה לממן את התרופות שלהם, ולבחור איזה בית חולים הם רוצים שיטפל בהם. חוץ מזה, הם חוששים ש"מטופלים ממוצא ערבי, נשים במצבי סיכון, קטינים במצבי סיכון, ולהט"בים" - יופלו לרעה במתן טיפול אונקולוגי.
ואני דופק את הראש בקיר ולא מבין, אונקולוגים יקרים, מאיזה סעיף ברפורמה למדתם שמחר בבוקר חולה ערבי בסרטן לא יקבל כימותרפיה? מה נסגר איתכם? מה זה השטויות האלה? רגע, וזה לא נגמר. האונקולוגים גם מפחדים שבעקבות הרפורמה תהיה פגיעה "בחופש האקדמי ללמד ולחקור תחומים הנתפסים כביקורת על השלטון". נשבע לכם שניסיתי להבין למה הם מתכוונים. שהממשלה תחליט שסרטן המעי הגס זה של שמאלנים? שמעכשיו תקציבי המחקר יופנו לסרטן הריאות, כי זה מדבר יותר אל תומכי הליכוד? מה זה הדבר הזה? ואני נשבע לכם שזו העצומה שהכי העציבה אותי, משום שאלה באמת אנשים רציניים. אנשים שעוסקים בהצלת חיים ובדאגה לחולים. אבל כשאין גבול לתעמולה ולשטויות, כנראה שכל אגדת עם תופסת.
והנה עוד דוגמה. ביום ראשון ראיינה חברתי קרן נויבך את פ', מיוזמי עצומת אנשי מערך הסייבר, שהודיעו שאם הרפורמה תושלם הם לא יבואו יותר למילואים. פ' הסביר לנויבך שלמערך הסייבר יש יכולות משמעותיות מאוד, שהמערך הזה פועל בחשאיות רבה וב"חתימה נמוכה", "וכדי להפעיל אותו צריך איזשהו מנגנון דמוקרטי שמונע ניצול של יכולת כזו לרעה". האם הרפורמה קשורה למערך הסייבר? האם הרפורמה תשפיע על מערך הסייבר? האם עד היום אסתר חיות בעצמה אישרה לפ' את הפעולות שלו ביחידה, ועכשיו הוא חושש שמעמדה ייחלש, והוא לא יידע מה מותר לו לעשות ומה אסור?
בחיי שניסיתי להבין איך הוא והיחידה שלו קשורים לאירוע. וזה לא שהוא לא ניסה להסביר. "מטוס שטס לאן שהוא - שומעים אותו", הסביר, "ואם טנק בא לאן שהוא - אז יש לזה חתימה מאוד מובהקת. ליכולות סייבר אין חתימה, אין רעש, לא יודעים כשהן מופעלות, והן יכולות להיות חזקות ולפעמים קטלניות באותה מידה, ולכן ליכולות האלה צריכה להיות... גם שקיפות וגם בקרה משפטית, וזה מה שנפגע כאן היום".
קרן נויבך לא ויתרה לו. "אני רוצה להבין ממה אתה חושש. הרי הפוליטיקאים, גם על פי מה שקורה ברפורמה, לא מתחילים להפעיל את הצבא ממחר בבוקר, וגם לא בהמשך. יש הפרדה בין הצבא לפוליטיקאים. אתה חושש שהפוליטיקאים ינהלו את הצבא ויורו לו מה לעשות?... אתה את הפקודות שלך לא מקבל מפוליטיקאים, נכון?". פ' הסביר שחשוב לו שהמערכת שלו תהיה כפופה לדמוקרטיה שיש בה איזונים ובלמים. "אז אני מנסה להבין מה אתה חושש שיקרה עכשיו", ניסתה שוב נויבך. פ': "...אני אתן לך דוגמה. למשל, אני בטוח שבסין או ברוסיה יש הרבה פטריוטים שעוסקים בפיתוח יכולות סייבר, אבל מכיוון שהן מופעלות על ידי משטרים דיקטטוריים ללא בקרה משפטית עצמאית מלאה, אנחנו רואים חדשות לבקרים שהמדינות האלה משתמשות בצורה פלילית ביכולות הסייבר האלה.
הם נתפסים כל הזמן, והאנשים שלהם אחר כך מעוכבים לחקירות בכל מיני מקומות בעולם. אז אנחנו לא מוכנים לתת את הכלים האלה למערכת שהיא ביסודה לא דמוקרטית". "אתה חושש שנהפוך לרוסיה או סין?", שאלה נויבך. "חד־משמעית זה המדרון, לשם הפוטנציאל של הדברים האלה הולך", השיב פ'.
תראו, מעבר לעובדה שהאיש לא ידע להסביר מה בדיוק הרפורמה הולכת לשנות במערך הסייבר, בואו נלך עם הדמיון הפרוע. בואו נניח שהממשלה משתוללת, שמחר בבוקר איתמר בן גביר בכבודו ובעצמו פורץ את הש"ג של הבסיס של פ', נכנס למרכז החמ"ל, נעמד על השולחן הכי גבוה ומכריז "מהיום אני נותן פה את ההוראות, וההוראה הראשונה שלי היא לפתוח במתקפת סייבר נגד מרב מיכאלי". מישהו מונע מפ' להודיע אז שזו נראית לו פקודה בלתי חוקית שדגל שחור מתנוסס מעליה ולסרב לבצע אותה? הרי ברור שאנחנו רחוקים מיליארד קילומטרים מהמקום הזה. אז למה הוא מודיע כבר עכשיו שהוא וחבריו לא יבואו למילואים? כי הוא וחבריו הציניים רוצים להפוך את צה"ל לשדה קרב פוליטי. כי יש להם שאלטר. כי הם נכשלו בבחירות, והם חושבים שאפשר לסחוט את הציבור הישראלי באיומים. ואחרי כל זה הם יעמדו בכיכר העיר ויצעקו בדאגה "דמוקרטיה, דמוקרטיה".