אומרים שחייבים לבחור צד. שאין אפשרות לעמוד מנגד. בין המוחים הנחושים שלא לוותר, על אף הסכנה המוחשית להיתקל בקיר עם צה"ל מוחלש ועם משבר חוקתי; לבין המצדדים ברפורמה המשפטית של הקואליציה, על אף מתווה הנשיא והאזהרות החריפות מאנשי מקצוע מובילים מכל עבר - טוב שיש לא מעט אנשים טובים שמשתייכים כרגע לקבוצת הפשרה. חתירה לפשרה אינה עמידה מנגד. במיוחד בימים טרופים אלה.

מסביב מתעופפות אמירות על הבעייתיות ברפורמה - בין שמעצם הגדרתה כרפורמה כי היא בכלל הפיכה משטרית, ובין שמעצם הגדרתה כמהפכה משפטית משום שהיא בסך הכל רפורמה. אבל הבעיה היא לא ברפורמה, אלא בפיצול הפנימי.

קודם כל, כי הפיצול הוא לא רצון הרוב. על פי הסקרים, יש רוב ברור בעם שחושב שדרושה רפורמה, אבל שהרפורמה של יריב לוין ושמחה רוטמן היא קיצונית מדי. שנית, בגלל הנזק ההיקפי. בליכוד סבורים שהכישלון הוא רק בהסברה של הרפורמה. אבל הסברה לא יכולה בכלל להתקיים מתוך תיבות התהודה הנפרדות, שלא מאפשרות שיח אמיתי.

בתיבת תהודה אחת מבטלים כל אמירה נגד הרפורמה כי היא פוליטית, שמאלנית, לא מקבלת את תוצאות הבחירות ומוּנעת משיקולים זרים. בתיבת תהודה שנייה – לוין ורוטמן הם קיצונים משיחיים, מופרעים שהשתלטו על ההגה, אינם מחוברים לערכים ליברליים בסיסיים שעליהם הושתתה מדינת ישראל, ויביאו את כולנו לאבדון.

כל תיבה פועלת על טורים של היסטריה, משכנעת את משוכנעיה בקבוצות הוואטסאפ וערוצי הטלוויזיה שלה, ומשתפת במהירות האור כל מה שמגיע אליה. כולנו נופלים שם, והבעיה היא לא הדעות המנוגדות, אלא הפמפום של חצאי העובדות שעליהן מבוססות הדעות.

בתוך הכאוס הזה, כל כך חשוב שלא מעט אנשים חכמים, מקצועיים ופטריוטים מתאמצים להגיע לפשרה. זה לא רק הנשיא. רבים מבינים את גודל הסכנה בטיפוח הפיצול וקונספט האויב הפנימי. מבינים שהצלחתה של ישראל תלויה בכל מגזריה. הם נפגשים, מדברים, מציעים, ולא מתייאשים אף שהכל נראה נעול עד אימה.

בתווך, רוחשים חששות כבדים מהסלמה ביטחונית. אנחנו לפני רמדאן, עם רשות פלסטינית שבירה, התקרבות בין סעודיה לאיראן, תיאבון של חיזבאללה, וכתף קרה מארה"ב ומהאמירויות. אי אפשר להתעלם מהשילוב הקשה של התופעות. הלוואי שלא יבשילו לכדי אסון, וחשוב מכך – עדיף להתמודד עם המציאות מתוך מינימום כלשהו של אחדות בינינו, ולא מפוצלים ושונאים.

לכן הבעיטה שנתנה הקואליציה למתווה הנשיא שנארג במשך שבועות, היא אכזבה גדולה. נקווה שייקחו שם שלוק מהמציאות ויצליחו להתאפס. ההתנצחות הפנימית מביאה אותנו לתפקוד נמוך בתקופה שדורשת תפקוד גבוה. בסוף, צריך להתפשר.

שתעשה את עבודתה

מי שמטפח אילוזיה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את ההתנצחות הזו, כאילו שיהיה בה פרק הדחה ומנצח גדול, כדאי שיזכור שהמציאות היא לא ריאליטי. מסתבר שהקורונה הייתה רק האפריטיף, ושהעולם סביבנו קצת יצא מאיזון. ארבעה בנקים קרסו בשבוע האחרון, רוסיה ואוקראינה במלחמה בלתי נגמרת, בריתות חדשות נכרתות, משוואות חדשות מתנסחות. אז הנה הצהרה אישית: אני לא מייחלת להפלת הממשלה, אף על פי שיוצאת להפגין מדי שבוע. אני פשוט בעד שהממשלה תתנהל באחריות ותעשה את העבודה שלה.

מה הועילה הבעיטה הנמהרת והקולנית במתווה הנשיא, בעולם שדורש איזון ואחריות יותר מתמיד? ומה מועילה ההתעקשות ליצור דה־לגיטימציה של מגזר יצרני ותורם, עצום בגודלו, לטובת חוק יסוד "לימוד תורה"? בסופו של דבר, זאת אנרגיה שמתבזבזת על המשך הפיצול, שמביא לפוקוס שגוי שמתבטא בהמון דברים, גדולים כקטנים.

השבוע, למשל, פורסם בעיראק פסק הלכה אסלאמי תקדימי נגד חמאס. הפסיקה אומרת שאין לתמוך בחמאס, להצטרף אליו או לממן אותו, כי הוא מתעלל באוכלוסייה האזרחית בעזה. מדובר בחומר שלא יסולא בפז עבור שרת ההסברה. חומר שצריך לשווק בכוח לעולם המערבי, שנוטה להתעלם מהתעללות חמאס בפלסטינים, ומתמקד רק בישראל כמקור לכל צרותיהם.

בניגוד לכלי תקשורת דוגמת ה"ניו יורק טיימס", מסתבר שפוסקים אסלאמים בעצמם שמים את חמאס באותו הסל עם אל־קאעידה, דאע"ש ובוקו חראם, וקוראים להם אנטי־מוסלמים. אבל נראה ששרת ההסברה הייתה עסוקה מדי השבוע בלהסביר לאשכנזים באופוזיציה שמי שקוראים לה "גבלס", הם אלה שהסבתות שלהם נשרפו במחנות. כשעל זה מתבזבזת רוב האנרגיה, נראה שסדרי העדיפויות של כולנו קצת התבלבלו, לא?

למה צריך לימודי ליבה

הסרטון הוויראלי "למה צריך לימודי ליבה", שבו נראה שר האוצר בצלאל סמוטריץ' נואם באנגלית בכנס הבונדס, ספג השבוע לא מעט לעג וצחוקים. סמוטריץ' גמגם במשך דקות ארוכות וגרם לגעגועים לאנגלית האוקספורדית של שר האוצר לשעבר ישראל כ"ץ. לא ניתן היה להבין על מה הוא מדבר בכלל.

הלעג מהווה הפוגה קומית מהמציאות המביכה, אבל לא מוביל אותנו לשום מקום. כמה מנותק יכול להיות שר בממשלת ישראל, כדי לחשוב שזה בסדר לעלות על במה בכנס חשוב בארה"ב ולדבר ככה?

אפשר לא להסכים עם דעותיו ואפילו להתכווץ כשהוא שוטח אותן, אבל קשה לטעון שסמוטריץ' אינו בחור חריף שיודע להתבטא. מכל הדרכים האפשריות להכין את עצמו לכנס, למה זוהי הדרך שבה הוא בחר להתמודד?

נניח שאין לו זמן ללמוד אנגלית – למה לא לקחת מתורגמן ולדבר בעברית רהוטה כשהמתורגמן מעביר את דבריו לקהל? הרי מי שרוצה באמת לגעת באנשים שיושבים מולו, צריך לדבר באופן בהיר ומובן. אפשר גם להשקיע בלימוד בעל פה של הנאום ולוודא שאתה מבטא באופן נכון את המילים. אבל סמוטריץ' בחר בדרך יהירה של "יהיה בסדר". הוא לא נציג הציבור הישראלי הראשון שמתנהג כך.

זה לא עניין של ימין, מרכז או שמאל, אלא עניין של ניהול מכובד של ארץ ישראל. סמוטריץ' אמור לייצג אותנו בכבוד. להצטייר כמקצוען, על אחת כמה וכמה כשהוא מגיע אחרי אמירות לא ראויות שגרמו לממשל האמריקאי להחרים אותו. במדינה נורמלית, סמוטריץ' היה ננזף ומבין שהוא צריך לתקן את דרכו. אבל במדינה מפוצלת, כנראה שרק מחצית מאיתנו הובכו.

הממשלה מסתמכת על כך שתיבת תהודה אחת תבקר אותה אוטומטית, אבל שתיבת התהודה השנייה תאפשר לה לעשות כל דבר ללא לקיחת אחריות. זה תופס כשמדובר בהתעקשות מוגזמת, בהקצנה במקום התפשרות, בסיכון מיותר, בבזבוז כספי ציבור, וגם כשסתם מדובר בשר שחיפף בהכנה לקראת נאום.