"אזכרהולדת", ככה קראנו לזה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. הכוונה היא לאירוע השנתי שלנו, האחים לבית קיפניס ובני ביתם, זה שמפגיש אותנו ליד קבר אבי ומיד אחר כך הופך לפיקניק לציון יום הולדתה של אמי, שכבר נבדלה ממנו לחיים ארוכים. יום שלכבודו אני מרוקן מחצית מהמקרר של חיים רפאל בשוק לוינסקי.
השנה מלאו לאמי 94 וכיאה לגילה, היא משקיפה על המציאות בתערובת של זעם על שאירע למכורתה והשלמה עם כך שהיא כבר לא תשנה את העולם. יום השנה למות אבי ויום ההולדת של אמי, הוא זמן טוב לספר בקצרה את תולדותיהם. ליידיז פירסט: אמי היא ילידת שנת 1929, ולמרבה הפלא, לא רק שהיא נולדה בארץ ישראל אלא כך גם הוריה והורי הוריה. מצד אביה הולכת שושלת הצברים כמה מאות שנים אחורה.
כמה בדיוק? אנחנו לא ממש בטוחים, אבל אחרי חניה קצרה (במונחים היסטוריים) במרוקו של המאה ה־16, המשיך הפלג הזה של משפחת אביכזיר במסעו מחצי האי האיברי אל ארץ ישראל והתיישב בצפת, שממנה נמלט סבי בעת מלחמת העולם הראשונה. הוא נדד לאלכסנדריה, שב לירושלים, והיה מהראשונים שהתגייסו למשטרה הבריטית שזה מקרוב קמה. בעת מאורעות תרפ"א, אחרי שהרג פורע ערבי, עזב בעצת מפקדיו את משרתו מחשש לנקמת דם, והתגלגל עד לרחובות, שבה היה לשומר פרדסים.
לא אתיימר לדעת את כל תולדות המשפחה, ששוחזרו מזיכרונותיהם של קרובים קשישים, אבל מצד אמו היה אברהם אביכזיר (אביעזר) בן למשפחת שלוש, שאחת מבנותיה נשלחה ממרוקו להשתדך לסבו, עוד בטרם עלו קרובי משפחתה להקים את נווה צדק, שכונה עברית בדרך מיפו אל החולות שהיו לימים לעיר העברית הראשונה.
עם כל החורים בסיפורים והזיכרונות, על דבר אחד אין עוררין: ברחובות הוא הכיר את סבתי, מלכה לבית רכטמן. באופן יחסי לאשכנזים, הרכטמנים הם מוותיקי המתיישבים בארץ: עוד לפני התעוררות הציונים הם עלו מפולין לירושלים וניסו להיטמע בין תושבי הרובע היהודי, ניסיון שלא צלח בשל הבדלי המסורת בינם לבין התושבים הוותיקים, הס"ט. זו הסיבה שכאשר הגיעו ארצה הביל"ויים והקימו את מושבותיהם, עברה המשפחה לרחובות (אחד הצאצאים, שמואל, היה לימים ראש עיריית רחובות מטעם הליכוד והחזיק בתואר המפוקפק של חבר הכנסת הראשון שנשפט למאסר בגין שוחד בעודו מכהן).
למרות הייחוס המשפחתי הזה, זה המקום לציין שלא ירשתי אפילו מטר רבוע אחד מאדמת פרדסי רחובות שברבות הימים הצמיחו נדל"ן מניב, ואף לא גרגר אחד מחולות נווה צדק, שהיו לזהב טהור. מה אתם יודעים? היו שנים שבהן הפריבילגיה היחידה שהייתה שמורה לוותיקי הארץ הזאת, הייתה בעיקר להתגייס להגנת המולדת: מהשומר, דרך ההגנה והפלמ"ח ועד לצה"ל. ממאורעות תרפ"א שהזכרתי קודם, דרך מאורעות תרפ"ט (אבי תמיד סיפר שהיו זיכרון הילדות הראשון שלו כשהיה בן קצת יותר מ־4), עבור בשנות המרד הערבי והמשך במלחמת השחרור וממנה אל כל מלחמות ישראל. ככה זה אצלנו, הפריבילגיה חוגגת.
במשפחת אבי ההיסטוריה הארץ־ישראלית קצרה יותר, אם כי גם היא כמעט בת 120: אמו, לאה לבית סורוקר, עלתה ארצה בתחילת המאה שעברה, בת צעירה למשפחה שניצלה מהפוגרום בקישינב. למעלה מעשור מאוחר יותר, בפתח תקווה היא פגשה את אליהו קיפניס, שהתייתם בילדותו מהוריו והעפיל ארצה בעלייה שזכתה מאוחר יותר לתואר “השנייה". בארץ ישראל התפרנס מהובלת מלח, על גבי פרדות, מים המלח אל ארץ ישראל וממנה צפונה אל ביירות ודמשק.
אף שידע שנים עקובות מדם, לא היה בלבו של אבי על הערבים. להפך: הוא דיבר ערבית מצוינת ולימים, כשהקים מסגרייה, חינך אותנו לשבת להפסקות צהריים עם הפועלים. כך אכלנו יחד כשפחי צבע ריקים והפוכים משמשים לנו ככיסאות ועיתונים נפרשים כמפיות על הרצפה. כשטעינו בקדיחה, בהשחזה ובריתוך, היה ממטיר על כולנו, שווה בשווה, בן כפועל, גידופים בערבית, כעין ביקורת בונה שכעס והומור שימשו בה בערבוביה.
הוא הסתלק מאיתנו במפתיע, בגיל 85 ובבריאות טובה, כך שנחסכו ממנו מאורעות הימים האלה, הפוצעים את הלב, במידה רבה יותר מכל מלחמה. אמי אומנם מגלה עניין הולך ופוחת באקטואליה, אבל לפני כמה שבועות התייצבה במרכז חורב בחיפה, בין עשרות האלפים שגדשו אותו כחלק מאירועי המחאה. אפשר שהייתה זקנת המפגינים. שכחתי לשאול אותה אם בזיכרונה עלו מראות מההפגנות נגד הספר הלבן.
הייתי מוסיף כאן כמה מילים על המדינה שהורישו לנו, על המדינה שאוריש אני לילדיי (ואחיי לילדיהם ולנכדיהם), אבל אסתפק בלציין שאחרי שפקדנו את קברו של אבי, חדלנו מהדיונים על ענייני השעה, התמסרנו לקרני שמש אביבית, טעמנו ממה שאבי היה מכנה “דליקטסים" והרמנו כוסית לזכרו, לחייה ולתקווה שעוד יבואו ימים ובהם העת הרעה הזאת תתכסה אף היא באבק השנים ותהפוך לעוד זיכרון בדברי ימי הארץ הזאת.