בלי אש האהבה של המחאה, יישארו רק הדכדוך והייאוש| שמואל רוזנר

"הם התאהבו במחאה", אמר חבר הכנסת דני דנון. "האופוזיציה התאהבה במחאה", אמר חבר הכנסת דוד ביטן. "ראשי האופוזיציה הכושלים התאהבו במחאה", אמרה חברת הכנסת צגה מלקו. "לא התאהבנו במחאה", מחה חבר הכנסת עידן רול.

הנה, מצאנו נקודת הסכמה בין חברי כנסת מהליכוד ובין חבר כנסת מיש עתיד. להתאהב זה רע. להתאהב במחאה זה רע. ביטן מטיח את ההתאהבות כעלבון, רול משיב במה־פתאום. על שניהם, ועל כל השאר, ראוי להקשות: האם להתאהב זה באמת כל כך רע? נפתח בזה: חברי הכנסת מהליכוד צודקים. המוחים התאהבו במחאה. נמשיך בזה: חברי הכנסת מהליכוד טועים. זה לא בהכרח רע להתאהב במחאה.

כמובן, גם לאהבה צריך לשים גבולות. גם אהבה לא צריכה להיות לגמרי עיוורת. אבל קצת עיוורת היא צריכה להיות. ומה שאפשר לזהות בתנועת המחאה – ואין הכוונה למארגנים, התנועות, המממנים, הבוחשים, הכוונה היא למאות אלפים של ישראלים שיוצאים לרחובות, ולעוד מיליונים שתומכים בהם מהבית – זו אכן עננת אופוריה קלה של בחורות ובחורים מסוחררים, שיכורים, מאוהבים.

כאבי הגב נעלמו. הקמטים יושרו. הדגלים הונפו. ישראלים גילו לפתע מחדש חיוניות נעורים. הם גילו מחדש שהם לא לבד. הם מצאו פורקן לרגשות שהוצנעו במשך זמן רב מדי. את אש האהבה הזאת הממשלה רוצה לכבות, כי היא מלחכת את שולי אדרתה, אבל אין שום סיבה לסייע לה בפעולות הכיבוי. יש לנשוף בגחלים, יש לזרוק עוד קיסם. כמו בשיר החדש, היפה, של רונה קינן ואלון עדר (מתקפת קורונה מפנה זמן להאזנה לתקליטים חדשים), "שמישהו ידליק את הגפרור... שמישהו... ידליק את שמי הלילה בזהב". בלי אש האהבה של המחאה, יישארו רק הדכדוך והייאוש.

ואם לעבור ממטאפורות למציאות, הנה הסיפור: הממשלה יצאה למהלך שאפתני, כוחני, של שינוי מערכת המשפט, ולצדו עוד שלל שינויים מדרג שני, חוק דרעי, חוק חמץ, חוק נבצרות, חוק מתנות, אלף אלפי קשקושים והבלים. המחנה היריב נדרך, וביקש לבלום את המהלך. הוא יצא לרחובות.

הממשלה לא מיהרה להבין את משמעות האירוע. המוחים מחו – הממשלה האיצה. ועוד מחו – ועוד האיצה. ובכל פעם שהאיצה הוסיפה עוד חצי חוק, ושיגרה עוד חצי משפט של זלזול. פעם נגד טייסים, פעם נגד כלכלנים, פעם נגד פרופסורים, פעם נגד נשיא המדינה. הממשלה החליטה להכריז מלחמה על כל האליטות בבת אחת. זה היה מהלך מופקר ברמה הלאומית, וזה היה מהלך אידיוטי ברמה הטקטית. אי אפשר להביס את כל האליטות בבת אחת. הן חזקות מדי.

ולא רק שהן חזקות, אלא שבינתיים גם צמח להן תיאבון. אם כבר קרב גדול, אם כבר שאיפות מרחיקות לכת, למה שרק לממשלה יהיו שאיפות כאלה? הנה, זה הרגע שבו המחאה התאהבה במחאה. כי פתאום היא הבינה שהמשבר הזה לא מוכרח להיות רק משבר של בלימה, הוא יכול להיות גם משבר של הסתערות. יותר מזה: הוא צריך להיות גם משבר של הסתערות.

המחאה תצליח לא כאשר הממשלה תיסוג מתוכנית ההבל שלה לעיצוב מחדש של יחסי השלטון והמערכת המשפטית, אלא כאשר יחסי הכוחות בישראל יעוצבו מחדש על פי המשקל האמיתי של הקבוצות בחברה ותרומתן היחסית למדינה. הממשלה החליטה להפעיל כוח – התגובה היא הפעלה של כוח נגדי. הממשלה אמרה "מה שהיה לא יהיה" – המחאה החליטה שהרעיון הגיוני. "אכן, מה שהיה לא יהיה".

ותראו דבר משונה: בתחילת המשבר האופוזיציה צעקה "דמוקרטיה דמוקרטיה", מפחד השינוי במערכת המשפט. אבל עכשיו גם הקואליציה צועקת "דמוקרטיה דמוקרטיה", לנוכח הגילוי שהרבה אצבעות בכנסת אינן מספיקות כדי לשנות מדינה.

זו הפסיכולוגיה

האם שמחה רוטמן עיין בתורתו של זוכה פרס נובל לכלכלה, ריצ'רד תיילר? ייתכן שעשה זאת. רוטמן, כך אפשר להתרשם, הוא פוליטיקאי שאוגר מידע, כדי לעשות בו שימוש עתידי לטובת מטרותיו האידיאולוגיות. אם להיות הוגנים, כמותו נוהגים פוליטיקאים רבים, שלא לדבר על אלה שאין להם סבלנות וחריצות לאגור מידע, ופשוט ממציאים אותו (או שואבים אותו משידורי ערוץ 14, שזה די דומה).

תיילר הוכיח שבני אדם מחשבים הנחה או חיסכון בעסקה כנגזרת של העסקה המלאה. זה אומר שהם יטרחו, למשל, לנסוע לחנות במרחק של עשר דקות נסיעה – כדי לחסוך 50 שקלים בעסקה של 100 שקלים. אבל הם לא ייסעו את אותן עשר דקות – נניח לאיזו סוכנות נדל"ן – כדי לחסוך 2,000 שקלים בעסקה של 5 מיליון שקלים. בני אדם לא אומרים לעצמם "זה רק 50 שקל", או "זה 2,000 שקל!". הם אומרים לעצמם, "50 מ־100 זה פער גדול מאוד". הם אומרים לעצמם "2,000 מ־5 מיליון זה הבדל קטן מאוד".

הביטו בעסקה שהציע רוטמן לעמיתיו הישראלים בראשון בערב, ושוב שאלו את עצמכם אם קרא את תיילר. כי ברור שאם קרא – לא למד. הממשלה מקדמת עסקה גדולה. עסקה של 5 מיליון. היא כוללת רפורמה משפטית מקיפה, ועוד שלל חוקים מן הגורן ומן היקב, חמץ, דרעי, נבצרות ועוד כיד הדמיון הטובה. ישבו חכמי המפלגות והגו תוכנית שאמורה לרכך את המכה. זו ההנחה שהם מציעים למתנגדי הרפורמה. במקום להעביר הכל עכשיו, חלק יידחה. במקום שהקואליציה תבחר את כל השופטים, היא תבחר, בשלב ראשון, רק שניים.

רוטמן מן הסתם מביט בהצעה ואומר לעצמו: זו חתיכת פשרה. עובדה – ח"כ טלי גוטליב מתנגדת לה במלוא המרץ הגוטליבי. תיילר, אם מישהו היה נועץ בו, היה מן הסתם מביט בפשרה ואומר: זו פשרה טובה אם העסקה קטנה, אבל מתוך עסקה גדולה, זו פשרה כמעט בלתי מורגשת.
מכיוון שכך, היא לא תבלום את ההפגנות, ולא תחזיר לשירות את המילואימניקים. אם כבר, הממשלה עושה לעצמה שירות רע. ברגע שתעביר את החוק האחד שהחליטה להעביר כבר לפני פסח, היא תאפשר למתנגדים לומר "הנה, זה עבר, ועכשיו אפשר להשתגע". בעצם, תקבל על חוק אחד את אותה תגובה שהייתה סופגת על עשרה חוקים.

אז למה היא נוהגת כך? אולי מתוך אופטימיות מנותקת. תשאלו: איך זה יכול להיות, הם לא רואים מה קורה ברחוב? התשובה היא כן ולא. התשובה היא שהפסיכולוגיה של בני אדם, והיכולת שלהם להדחיק מציאות, היא תופעה מרתקת ומשונה. אתם רואים דבר אחד, הם רואים דבר אחר, ולהפך. העמדה האידיאולוגית משפיעה על קריאת המציאות.

אפשר לזהות את התופעה הזאת בסקר האחרון של אתר המדד על הרפורמה המשפטית, שערכתי עם עמיתיי פרופ' קמיל פוקס ונוח סלפקוב. בין השאר, ביקשנו מהנשאלים להתחלק לשתי קבוצות. כלומר, שאלנו שאלה שעל פיה חילקנו אותם לשתי קבוצות. אלה שלפני הבחירות היו בעד רפורמה משפטית, ואלה שלפני הבחירות היו נגד רפורמה משפטית. אחר כך שאלנו את כולם עד כמה הם מוטרדים מ"המצב החברתי, הפוליטי והמשפטי שנוצר כעת בישראל".

לכאורה, גם תומכים וגם מתנגדים לרפורמה אמורים להיות מוטרדים בערך באותה מידה. ההפגנות משפיעות על כולם, הדיבורים על מרי אזרחי מסכנים את כולם, הפוטנציאל לפגיעה כלכלית מאיים על כולם. ובכל זאת, יש פער גדול ברמת הדאגה מהמצב. מתנגדי הרפורמה מאוד מוטרדים. תומכי הרפורמה מוטרדים במידה. הם מוטרדים מספיק כדי להציע איזה גזר קטן, בדמותה של פשרת רוטמן, אבל כנראה שלא הרבה יותר מזה.

זו הפוליטיקה

מה מצבה של הקואליציה בסקרים? שאלה חשובה בנסיבות הנוכחיות. אומנם אין בחירות ברקע, אבל הפוליטיקאים צריכים להבין אם הציבור איתם. בעיקר הפוליטיקאים של הקואליציה. נו – אז מה מצבם? הלכנו עשרה ימים לאחור כדי להביט בכל הסקרים שפורסמו, ואיתם גם בממוצע המשוקלל של המדד, שעובד על פי נוסחה של פרופ' קמיל פוקס. צירפנו טבלה, כדי שיהיה קל לראות על מה אנחנו מדברים.

נפתח בזה: בחמישה מתוך ששת הסקרים האחרונים, לקואליציה אין רוב. הסקר היוצא דופן הוא הסקר של ערוץ 14, והתוצאה היוצאת דופן היא זו שהסקר הזה, של דירקט פולס, חוזה לליכוד 32 מושבים. שלושה מושבים יותר מכל סקר אחר. סימנו בתכלת את התוצאה הזאת, היוצאת דופן, וסימנו עוד תוצאה יוצאת דופן: בסקר של קמיל פוקס המחנה הממלכתי מקבל 13 מושבים, שניים פחות מבכל סקר אחר.

בשורת הפלוס־מינוס הכחולה סימנו כמה מושבים מבדילים בין המינימום למקסימום לכל מפלגה. במקרה של המפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה החשבנו את התוצאה כ־3 מנדטים (ולכן הפער במקרה של העבודה ומרצ הוא 2 מנדטים – בין 3 ל־5). החלק התחתון של הטבלה הוא החלק שבו אנחנו משחקים עם ממוצע המדד. אם מחברים את המספרים כפשוטם, הממוצע נותן לקואליציה 59 מושבים. אבל החיבור הזה כולל שלוש מפלגות, העבודה, מרצ ובל"ד, שנמצאות בממוצע מתחת לאחוז החסימה. מה קורה אם מוציאים את המפלגות האלה, ומחלקים מחדש את המנדטים ב־120? הקואליציה עוברת את ה־60. זו השורה השנייה מלמטה.

צפירת הרגעה לנתניהו? לא בטוח. כי הורדת כל המפלגות שהממוצע שלהן מתחת לאחוז החסימה תהיה מעשה פזיז. מדוע? כי בכל אחד מהסקרים – כולם כולל כולם – לפחות אחת מהמפלגות המתנדנדות עברה את אחוז החסימה, או העבודה או מרצ (וכמובן, זה לפני איחוד שלהן, שמן הסתם יבוא לקראת הבחירות הבאות).

לכן הוספנו שורה תחתונה, שבה פשוט "העברנו" את מרצ שרירותית את אחוז החסימה (למה מרצ ולא העבודה? כי היא עוברת ביותר סקרים), ונתנו לה 4 מנדטים. אחר כך שוב חילקנו מחדש את הקלפים, כדי לסכם הכל ל־120 מושבים. והנה, שוב הקואליציה מתחת לקו ה־60 מנדטים.
מה אפשר לנסות ללמוד מכל זה?

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקרי כל כלי התקשורת, ובספר "דחיפות קלות" של ריצ'רד תיילר.