רק מי שלא מכיר את ההיסטוריה הפוליטית הקצרה של התנועה הציונית, ושל היישוב היהודי בארץ ישראל, יכול להשלות את עצמו כי אם רק נידבר הכל יסתדר. שהשיח הציבורי שילווה את ההידברות הזאת, יאפשר לממשלה להוכיח כי מטרתה להשיג שוויון ולא הגמוניה.
מובילי הרפורמה משוכנעים כי ויכוח ציבורי מסודר וממוסד יאלץ את ערוצי התעמולה האנטי־משטרית 11, 12 ו־13 לכסות אותו ולתת לראשונה במה לטיעוני הנגד, ואז הציבור הגדול שעד היום הולעט רק בתעמולת הכזב המסיתה, ייחשף לעובדות פוקחות העיניים שיציגו תומכי הרפורמה ותיסלל הדרך לעיצוב דעת קהל שתתמוך בקידום פתרון הוגן ומוסכם. וכאשר זה יקרה, יסולקו המסיתים מן הדרך, ומערכת הביטחון תוכל לטפל במחוללי המרד, לשקול אם להעמיד לדין צבאי מסודר את רון שרף ודומיו או לסלוח להם, ובא לציון פתרון מוסכם גואל.
הבעיה היא שבעולם המציאות לא האמת מושלת בכיפה, אלא תערובת מורכבת של אמיתות אלטרנטיביות ברוח אמרתו של קרל פופר, שעל פיה: "אין בנמצא טיעון הגיוני בעבור מי שאינו חפץ להתייחס לדבר בהיגיון". הכשל הלוגי העמוק והיסודי של הקואליציה היה שמלכתחילה היא לא הפנימה את ההשלכות של אותם הלכי הרוח שבגללם הרפורמה המוצעת על ידיה היא כל כך חיונית. כי הרי אם באמת קיים במקומותינו דיפ סטייט עיקש ורב־עוצמה כפי שהם טוענים כל העת, היה נאיבי לחשוב שהצד השני יוותר ללא מאבק מר על הפריבילגיות שבהן הוא נאחז בציפורניים כל השנים.
מה חשבו לעצמם תומכי הרפורמה? שמי שחולל את המהפכה המשפטית ב־1992 מתוך שכנוע פנימי עמוק ששלטון העם מסכן בפועל ערכים שהם ציפור נפשו, ימסור את מוסרות השלטון לנבחרי רוב העם ללא ניצול כל הכלים העומדים לרשותו כדי להגן על מוקדי הכוח שבשליטתו?
האם הרפורמיסטים לא הקשיבו לעצמם כאשר תיארו את הצד השני כמי שלא בוחל באמצעים כדי לשמר על ההגמוניה, כולל עלילות דם, תפירת תיקים, חבירה לאויבים מבפנים וגיוס גורמים זרים למאבקים נגד הממשלה הנבחרת? מה גרם להם לחשוב שהם לא יכו מעל ומתחת לחגורתם של אלה המנסים לנתץ את מאזן האימה מבית מדרשם של השליטים שמעל למוסדות הנבחרים?
מהשתלשלות האירועים מאז הצגת הרפורמה עולה בבירור כי הממשלה לא צפתה את עוצמת ההתנגדות, ולכן לא הכשירה את דעת הקהל, לא הכינה תסריטי התמודדות עם התנגדות כה עזה, ונראתה אובדת עצות נוכח התגייסות מתנגדיה להטענת הציבור שלהם בשלל טיעוני כזב, בדותות, הכללות, השוואות חסרות שחר וגוזמאות כיד הדמיון הטובה.
על פי המוסכמה שרווחה באירופה, רק ציבורים שלא זכו להשכלה מסודרת (במקור בגרמנית: Lumpenprotariat"" – פרולטריון נעדר השכלה והכרה מעמדית וחברתית) נתונים להסתה ולשטיפת מוח באמצעות רבעי אמיתות מתובלות בפריטה על מיתרי דעות קדומות. בישראל של 2023 הוכח שגם כשמדובר בציבור משכיל המשתבח בנאורותו, ניתן ללוש אותו להמון המדקלם ססמאות כזב נבערות, עם אש זרה של שנאה בעיניים לכל מי שחושב אחרת, מדבר אחרת, מתנהג אחרת, מאמין אחרת, נראה אחרת, ובעיקר מגיע מתרבות אחרת.
מי שמכיר את ההיסטוריה הפוליטית של היישוב והמדינה לא מופתע מעוצמת המחאה וגם לא מהכתרים הרטרואקטיביים שמרעיפים המפגינים על ז'בוטינסקי ובגין. חבל שבזמן אמת המחנה שהם ממשיכיו דיבר אחרת. לעומת מה שעוללו להם והעלילו עליהם בזמנו, ההסתה נגד נתניהו נראית חיוורת, צמחונית ויחסית מנומסת. שניהם הושוו בגלוי לאדולף היטלר, על בגין ירו בתותח, ובן־גוריון רדף את ז'בוטינסקי גם לאחר מותו, כשסיכל את העלאת עצמותיו ארצה.
לא בכדי כתב ז'בוטינסקי בשירו "כולה שלי" ב־1937 כי "מן היום בו נקראתי לפלא של ביתר וציון וסיני, יד אחים הסגרתני בכלא ותנעל בית אמי לפניי. השרון והעמק לא לנו, לא קציר, לא קטיף, לא בניין. אלוהים ליגון בחרתנו, ותבחר את אחי לתליין. זה הריב – לא נגמר הוא עדיין בין אדום ללבן־ותכול. עוד שלם נשלם לך, קין, את נפשות צעיריך ניטול!".
שלטונה של תנועת העבודה ביישוב ובתנועה הציונית היה ללא מצרים וחסר מעצורים. מתנגדים הוכו על ידי פלוגות הפועל, ואנשי מחתרת הוסגרו לבריטים. מנחם בגין הליברל הדגול, לשיטתם דהיום, תואר שנים ארוכות כפשיסט מסוכן ומחרחר מלחמה. המערכה של השמאל מול האהדה העממית הרחבה והנלהבת לז'בוטינסקי ובגין הוכרעה בכוח המנגנון של המוסדות הלאומיים, הממשלה, הסתדרות העובדים, שירות התעסוקה, הבריאות והתקשורת.
אהרן הקוסם
במהפך של 1977 סילק הציבור את ההגמוניה, ששלטה ביישוב ובמדינה מאז 1931. אלא שהוא סילק אותה מהממשלה, אבל לא מהשלטון. ההגמוניה המשיכה לשלוט במוקדי הכוח הכלכליים התרבותיים, הפקידותיים, המשפטיים ובעיקר התקשורתיים. מנחם בגין האמין לאחר המהפך שאם יודיע לאנשי הממסד המנהל את המדינה שהם סיביל סרוויס הם יהפכו, במחי אמירתו, למשרתי ציבור נעדרי פניות. להפתעתו המרה הם התעקשו לגלות נאמנות למי שמינה אותם, ועשו הכל כדי לתקן את ה"תאונה" שמסרה לידיו את ההגה, ולהשיב את המדינה להנהגה שאותה ראו כטבעית ולגיטימית.
הם הצליחו להבאיש את ריחה של הממשלה ולבסוף לסלק את בגין, רק כדי לגלות שיצחק שמיר, שנכנס לנעליו, מצליח לחזור על הנס שחולל קודמו ב־1981, גם בבחירות 1984 ו־1988. בשתיהן ניצל את תשדירי הבחירות שבהם נחשפו טיעוני הנגד של הממשלה להסתה המתמשכת של התקשורת נגדה כדי לצמצם פער גדול, לשים ללעג את הסקרים, ולהוביל לממשלת רוטציה במערכה הראשונה ולממשלה בראשותו בשנייה.
בשלהי כהונתו נתנה הכנסת גושפנקה למהפכה של אהרן ברק. חוקי היסוד של כבוד האדם וחופש העיסוק הכתירו את בית המשפט כערכאת־על.
את התשתית למהפכה בנה ברק מבעוד יום באמצעות ביטול הדרישה מעותרים להראות עניין אישי כדי לפתוח את דלתות בג"ץ בפניהם; הקביעה שהכל שפיט; מבחן הסבירות המאפשר לפרש חקיקה בצורה מרחיבה מאוד; ולבסוף גם פסיקה המייצרת תקדימים, המהווה חקיקה שיפוטית לכל דבר ועניין. היה זה בית המשפט ולא הממשלה, שהפך לרשות היחידה: מחוקקת, מבצעת ושופטת.
אבל כמו כל קוסם שאחיזת עיניים היא אומנותו, פעל ברק לשמר את עקרונות בחירת השופטים ההולמים בית משפט א־פוליטי שנזהר כמו מאש מנגיעה בעניינים של השקפת עולם ומקפיד על דבקות בשפיטה על פי החוק ככתבו וכלשונו. כלומר להחיל כללים שנוצרו לבחירת שופטים מקצועיים, על בית המשפט שהכל אצלו שפיט וכפועל יוצא טובל עד המותניים בנושאים פוליטיים.
אהרן ברק נלחם לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה. הוא עשה הכל כדי לטשטש את העובדה ששופט בעידן "הכל שפיט" הוא כבר לא טכנאי משפט, שכמו רופא שיניים רק יכולתו המקצועית קובעת והשקפת עולמו הפוליטית איננה רלוונטית.
מי שהפך את בית המשפט לפוליטי, בל ילין על הצורך בפוליטיזציה בבחירת שופטים שכדי ליהנות מאמון הציבור על כל מרכיביו, ראוי שיהיה בית משפט מקצועי מחד ומשקף את הציבור מאידך. מי שעקר את הסלים במגרש והתקין במקומם שערים, לא יכול להתלונן שמשחקים שם עכשיו כדורגל.
אני מבין לרוחם של דוד אמסלם, משה סעדה, דני דנון ומשה פסל, שהצביעו נגד ריכוך ההצעה המקורית. שהרי למדנו שוויתור חד־צדדי חסר הצדקה רק מקרין חולשה. אבל כרגע הכנסת צריכה לחוקק. מי שיש לו השגות על החקיקה, יפנה לבית המשפט. אם בית המשפט יחליט לדון בעתירות, יתייצבו בפניו נציגי הממשלה והכנסת ויציגו את עמדותיהן. כי כך מתנהלים העניינים במדינה דמוקרטית. כל גוף פועל במסגרת סמכויותיו. הכנסת ובית המשפט הן הזירות היחידות שבהן יתנהל השיח וביניהן תיפול ההכרעה כחוק. מי שישבור את כללי המשחק הדמוקרטי, יישא באחריות.
אני מקווה שיריב לוין, אמיר אוחנה ואסתר חיות ימצאו ברגעי האמת את האיזון בין שמירת מעמדה של הרשות שאותה כל אחד מהם מייצג, לבין השמירה על גבולות החוק ואי־שבירת כללי ההתמודדות הבלתי נמנעת, כדי לא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד