ניסיוני לשים רגל בדלתה של העיתונות האמריקאית לא עלה יפה. פה ושם כמה מילים, אבל זהו. בסוף נהגתי שלוש שעות לפורטלנד, אחת הערים הנזכרות לטובה בכל סקירה קולינרית שנתית, אחרי שהצלחתי לשכנע את העורך הראשי של "פורטלנד הראלד פרס", העיתון הגדול במיין, לפגוש אותי. לשם פרופורציה, העיתון הנפוץ במיין מגיע לפחות ידיים מאשר הגיע "העיר", מקומון תל אביבי. דיברנו כעשר דקות, ומר שכטמן לקח את המייל ומספר הטלפון שלי והבטיח שאשמע ממנו.
עם בוא האביב פנה אליי עורך הפנאי של העיתון והזמין ממני טקסט על פסח. אין מצב שהייתי כותב טקסט דידקטי על פסח בנסיבות אחרות, אבל במקום חדש מתחילים בקומת הקרקע. שאלתי מה הוא צריך, והוא ביקש ממני להסביר את החג לאורחים לא יהודים שהייתי מזמין לסדר בביתי. כתבתי; הטקסט התפרסם כלשונו; אבל כשפנו אליי בראש השנה, סירבתי בנימוס. הליהוק היה שגוי בעיניי.
מה שעזר לי להבין למה התכוון העורך בתיאור החג, היה סדר שאליו נקלעתי כאשר חיפשתי בית במיין. עד שלא ישבתם לשולחן הפסח כאשר מסביב שלג בגובה של מטר, לא הבנתם את מוטת הכנפיים של המסורת. היינו שלושה יהודים וזוג גויים שכנים וניסינו לתווך לאורחים את פריטי האוכל המוזרים ומה מייצגת המסורת. קל לשמור על מסורת כאשר אתה מוקף בחברי השבט שלך בביתך; כאשר התנועה דועכת לאטה מסביב; ניחוח האביב באוויר; פירות מבשילים על העצים בביתה של סבתא; העוף השחום מתנור הלבנים האדומות במאפייה. אבל זה אתגר כמעט בלתי עביר לנשוף על גחלת המורשת בשלג שנראה כמו תלתלים מזקנו של סנטה קלאוס.
ההסברים שלנו גרמו לעיני האורחים להתעגל בתדהמה. כאשר הגענו לקטע עם הזרת טובלת ביין, התחלפה התדהמה באימה. דם. צפרדע. ערוב. שחין. מכת בכורות. מוטיבים אפוקליפטיים לצאצאי ה"מייפלאואר". האם יכול להיות - ראיתי בעיניהם - שהרוע שאגדות עם מדיפות אנטישמיות מייחסות ליהודים, נכון? האם כאשר הלכנו להביא את האוכל מהמטבח זה היה כדי לאפות מצות מדם ילדים נוצרים? אף אחד לא אמר מילה. מיינרים הם אנשים לקוניים הנאחזים בשתיקה. אבל ראיתי עליהם את הקרב לחיים ולמוות בין הגנטיקה לאינטלקט; אין לי מושג מי ניצח.
גטו פסח השנתי בסופרמרקט המקומי הרגיז מאוד. הלכו אנשי "הנפורד", ליקטו את כל מאכלי היידישקייט מרחבי החנות והקימו פירמידה ליד הקופות: מצות, תערובת לקניידלך, קמח מצה, גפילטע פיש בצנצנת, יין מנישביץ. מיין אינה מדינת מיעוטים וקשה לייצר בה חגיגיות עבור כמה מאות יהודי מחמד. הכל בפירמידה המטפורית בחזית הסופר נועד להסגיר אותנו. למרות ההיצע הדל במיין, אחת המגמות הרווחות בשנים האחרונות היא צריכה גוברת של מזון כשר על ידי לא יהודים; כ־85 אלף מוצרים כשרים שונים ניצבים על מדפים באמריקה, ועדיין לא פגשתי אמריקאי אחד ששותה מנישביץ מבחירה.
זה אינו מצב נדיר שזוגות בני 60 פלוס נשארים קירחים מכאן ומכאן. הם יתומים מהוריהם, ולילדיהם המפוזרים ביבשת צפון אמריקה אין תחושת ביתיות חמה וגם לא צורך דחוף לראות אותם. כנראה שגינו כהורים. בני משפחות אמריקאיות לעומתנו, לא משנה הפיזור הגיאוגרפי שלהן, גודשים את שדות התעופה בחג ההודיה והמולד בנחישות של ג'ון קנדי וסטיב מרטין להגיע הביתה. הכל עמוס, צפוף ומעיק במועדים האלה, וגם מזג האוויר אינו עוזר, אבל זה מראה מחמם לב לראות סטודנטים ואנשים צעירים חוצים את היבשת הענקית כדי להגיע לשולחן החג בבית הוריהם. וכמובן הסוודרים הצבעוניים.
כאשר אתה נשאר לבד והולך לאיבוד, אתה תוהה מה התועלת הנואשת להיאחז בחיים. ילדינו ברחו ממיין - או מאיתנו - כמי שהריחו קוזאקים נערכים לפוגרום ומאז לא שבו. לזכותם ייאמר שהם היו מאוד קולניים מסלידתם מהבית שקנינו; מי יכול לחיות ללא סטרימינג, אינטרנט שמגיע בעגלה, ללא סיב אופטי או פס רחב? למדתי שיש משפחות שנראות טוב רק בתמונות.
אם אינני טועה, ב־17 שנות מיין חגגנו פסח פעמיים. שש שנים מהן בגפי, לא חגגתי דבר. בפסח אחד היו לנו אורחים מישראל, כולל שני ילדים קטנים. הם השתכנו בפונדק יפה בבלו־היל שהיה עדיין מוקף שכבת קרח בוגדנית. סביב השולחן הגדול שבנו לנו בימים שבקיבוץ יד חנה הייתה נגרייה ושאותו מכרתי לאנשים שקנו את הבית, ערכנו סדר קסום. אורחינו הזכירו לנו את השירים ששכחנו; התעקשנו לקרוא את כל ההגדה; האוכל היה טעים; מהבית בלב היער מכוסה השלג בנקודה המזרחית ביותר באמריקה, בקעו אותו ערב שירי חג, והארובות פלטו עשן לבן בניחוח עץ משכר.
על רקע אירועי פסח 1996 מכנים אותי במשפחתה של נעמי "מתנקש". חמי, שאותו חיבבתי במיוחד, התמוטט באמצע דיון סוער איתי בערב פסח בבית האפל והקודר ששכרנו בראשה של גבעה בהרטסדייל, ניו יורק. באותו ערב חג ידוע לשמצה - פסח הפך אצלנו לשם נרדף לטרגדיה, ואיני מתכוון לפרוש את המגילה העצובה הזאת מחדש - לקחתי את הילדים להביא את חמי מתחנת רכבת שאליה הגיע מצפון מדינת ניו יורק. כבן 80, לבוש בחולצת משבצות אדום־שחור מפלנל של חוטבי עצים מאורגון, מכנסי ג'ינס, קוקו ארוך וזקן לבן כמו של המינגוויי בסוף חייו. הוא חיבק את הילדים במתינות אנגלו־סקסית. נסענו הביתה דרך היערות הירוקים.
במהלך הסדר - ברבות השנים הבנתי שצריך כמות סבירה של מסובים כדי שסתם ארוחה תהפוך לסדר - אבחנתי שחמי סובל מבעיות זיכרון וקוגניטיביות. מיד התחלתי להפעיל עליו לחץ ללכת לעשות צילום ראש. אני חושב שזה היה המעשה האחראי, הנכון והמשפחתי לעשות, אבל מכיוון שכל שיחה הייתה ויכוח, דברים הידרדרו, וכך קרה שבמהלך השיחה שאולי הייתה קולנית יותר מהמקובל בערבי חג, הוא התמוטט על הפרקט בביתנו. עד שהפרמדיקים הגיעו ולקחו אותו למיון בבית החולים בווייט פליינס, כבר לא היה עם מי לדבר. אינני יכול לחשוב על מקומות סתמיים ומשמימים למות בהם מווייט פליינס.
יהודים עצמאיים, בוגרים ומשוחררים מעול ילדים, עשו מאימת הפסח מקצוע. אני שומע את אותן תלונות מפי אנשים שיש להם פוביות פסח מאובחנות ומוכרות. אנשים ששוכרים וילה בטוסקנה דווקא בשבוע הפסח ועולים למטוס 24 שעות לפני הסדר. כאלה שמפגינים עניין מקדמי בסדר רק כדי לבדוק אם זה בסדר מבחינתנו שייסעו לטיול שורשים בפולין שבוע לפני פסח. כש"השלגים מפשירים והעצים המלבלבים מוסיפים צבע וסומק ללחייה הנפולות של קרקוב".
ההגדה של פסח דמתה בעיניי במשך שנים רבות כאקדח טעון המונח על שולחני וקנהו מכוון אליי. קריאת ההגדה נחשבה בעיניי מלאכתם של מבוגרים. פעם כשאהיה מבוגר, חשבתי, אולי אפילו זקן, יגיע תורי לנהל את הסדר. למדתי את סבי. את ההנאה הגדולה שגרמה לו נטילת ידיו שגרמה לעיניו לקרוץ במשובה; שנים לקח לי להבין שלא רק שהיה לא מוזיקלי באופן שנגד את החוק, חוץ מכמה תווים שאותם נייד באורח אקראי בלבד וללא סדר ומהם היה פורץ בבמבום מתעלה על בסיס מקרי לחלוטין, לא היה לו ניגון שניתן היה לאמץ.
כך קרה שערב אחד מצאתי עצמי בכיסא שהיה של אבי בביתנו ברמת חן, עם ילדיי מביטים בי כרב האשכנזי הראשי, עם אחת ההגדות היפות שלנו פרושה מולי ואין לי מושג קלוש כיצד להתנהל. בהחלטה של רגע פרצתי בקריאה נחושה ועניינית, נטולת כל השראה, ומיהרתי להעביר את ההגדה למי שישב לידי. לעתים נשברה אמי לפני שפסח הלם בה ונסעה לפולין, כאילו שחסרות שם פולניות, כדי לנפוש בזאקופנה המושלגת. בהיעדרה הצטופפנו סביב שולחן הסדר ללא רועה. זה לא אני שבעטתי במסורת, זאת המסורת שהקיאה אותי.
כל מי ששירת בנח"ל וחי בקליפורניה, חשב בזמנו על סדר אלטרנטיבי. זה היה בימים שבהם חיפשנו יום שואה אלטרנטיבי, ויום עצמאות אלטרנטיבי ואפילו מדינה אלטרנטיבית. חשבנו על ילדי פרחים יושבים במעיינות חמים, אוכלים כריכי מצה עם נבטי אלפלפה וקציצות טופו ומדקלמים משיריהם של חליל ג'ובראן ואלן גינסברג. את הסדר המסורתי, השגרתי, המדכא והארוך עד דמעות של ילדותנו, לא רצינו. הכל השתנה בחיינו חוץ מהסדר.
מכיוון שפסח הוא חג הניזון מסך כל פחדינו ומעצים את בדידותנו אם אנחנו לבד, בשנים שבהן דמה פסח בעיניי להצטננות אביב נבזית, ניסיתי הכל. השתתפתי בסדר סהרורי בביתו של הצייר אורי ליפשיץ ביפו. היו שם דוגמנים עטויי סדינים לבנים דמויי טוגה, תאורה דרמטית ומסר של דקדנס רומי; ערכנו סדר כמו צמחוני בהשראת ההגדה המאוירת של ארתור שיק ובה דימויים אנטישמיים לא מעטים. אפילו בסדר קומוניסטי השתתפתי.
בחולשה ובפיק ברכיים של טרום פסח, שגינו וניסינו ליזום סדר עם חברים, שזה אוקסימורון ישראלי ישן. אנשים צעירים ונאיביים מכריזים בגאווה שהחג הם יסבו עם חברים ולא בחיק המשפחה. זה לא עובד. המהנדס לא ייסע להוריה של אשתו בצפת. התת־אלוף לא יסב עם אחותו וילדיה, וכולם יתייצבו עם סיריהם בבית חברים. עוד לא היה סדר כזה שהשתתפתי בו.
כשבוע בערך לפני החג מתחילות עריקות. ההיא מצפת לא בטוחה אם הוריה יחיו עדיין בשנה הבאה, היא לא יכולה לעשות להם את זה. התת־אלוף שכח שהוא אחראי סדר של האוגדה ואחותו תגיע עם הוריהם לבסיס. כל העסק קורס כמו בניין מצות ונופל על אלה שיזמו אותו בהתלהבות. הם, יותר מכולם, מרגישים מבוזים ונבגדים.
היהדות כולה מקופלת בתוך הסדר. לאכול ולהרגיש אשמה. לאכול ולחשוב כמה סבלו אבותינו. העובדה שהשולחן אף פעם אינו גדול דיו להושיב סביבו את כל המבוגרים. הוויכוח בשאלה הקריטית מי מהמבוגרים יוגלה לשולחן הילדים עם התירוש. העלבון המוטמע בהגליה ואות קין הנצרב במצחם של הגולים.
מאז התפרקותה של משפחתי הגרעינית, זאת שהיה נדמה לי שהקמתי, חששתי מהיום שבו אהפוך לדוד תימהוני, עם שאריות שערו הסתור, בגדיו הלא אופנתיים, המלמול המפוזר והשאלה המטרידה איפה מושיבים אותו בסדר. זה לא חשש בלתי רלוונטי. יום אחד אנחנו הופכים לדודינו, וההיסטוריה חוזרת על עצמה. כמה מאיתנו אפילו מדביקים מטבע למצחנו בניסיון לשעשע את הטף. פסח הוא הבמה שעליה מתנהלת הדרמה המעיקה הזאת.
אין חלילה טענה כלפי המשפחה שטרחה, בישלה, הכינה ומשמרת את המסורת. אבל כאשר אתה בגפך, ללא האיש או האישה שאיתך, אתה נאלץ לעקוב בדריכות אחרי קרעי שיחות המתנהלות סביבך. נניח שאתה כמעט חירש ומכשירי השמיעה שלך מתקשים להתאפס וגם מנסרים בפידבק צווחני; קשה לך שבעתיים להבין את ההקשר וההומור. כאשר מישהו לוכד את עיניך בניסיון לדיבור אינטימי, אינך ערוך לקיים אותו, כי מה שיש לך לחלוק, מה שמעיק עליך, הם הנושאים הכבדים בעולם שגורמים לבן שיחך להביט בערגה לרחוב מהמרפסת הגבוהה. אתה האיש שהפך לטרגדיה ניידת ונושא את נטל העולם על כתפיו.
כשאתה לא לבד, יש לך עם מי להתבדח, לחלוק הערה צדדית פרטית, לכבוש צחוק בתקיעת אפך לחלק הפנימי הרך של מרפק האישה שאיתך, שתניח יד על ראשך בהבנה. אישה כזאת תעזור לך להסביר, בלי להעליב את המארחים, שאינך אוהב חרוסת וזה לא אישי. כאשר הערב יגיע לסיומו, אף אחד לא יביט בך בעיני קוקר־ספנייל עצובות כאשר תעמוד לבדך בכביש כדי שמישהו שמבין ייקח אותך אל דירתך הפרברית השכורה. ובעיקר, עיניך לא מתרוצצות בין הנפשות הפועלות בניסיון להגדיר מה הקשר שנותר ומה טיבו, עם בני משפחה שאתה רואה פעם בעשור בערך. אלה חומרים קשים אובייקטיבית ולי אישית.
אף שחיבבתי אותו, חששתי שלעת זקנה אהיה דוד יצחק הטבעוני הלא מזיק והחרישי שזרותו הייתה עצם קיומו. מצאתי שהוא מרתק יותר מבני משפחה אחרים, בעיקר משום שדיבר אליי וידו הסתירה את פיו. הוא תמיד ישב לידי, אולי מבחירה, אולי משום שפעם פרסמתי בעיתון טקסט שכתב שהיה מעניין. יסלח לי טולסטוי, זה לא כל המשפחות שאומללות בדרכן, אלא בני משפחה בודדים.
בידיעה שאינני חייב להתייצב אצל מי שמאחלים שיהיה לי קל וטוב יותר, יש הקלה גדולה. פסח אינו מפחיד אותי. אעשה את שאני עושה כל ערב. יהיו כמה רגעים קשים של געגוע צורב למי שאינם. אולי שיחת טלפון עם מי שפעם הייתה בחיי. זו דרכו של עולם ואין לי כוונה לפתוח דוכן דמעות. לפני שאני נרדם, אני תוהה כמה פניות שגויות עשיתי כדי להגיע לשומקום; ולא פחות חשוב, מה אעשה כאשר אתעורר מחר.