המפץ הפוליטי הגדול ביותר בתולדות המדינה לקח פסק זמן עד לימי הקיץ הלוהטים. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיצא חבול ומוכה משלושת החודשים הראשונים של ממשלתו, בחר באין ברירה לשחק על זמן. בתרגום לשפת הכדורגל - זו הדרך של הלוזרים, החלשים והפחדנים להגיע לשריקת הסיום של המשחק עם הישג כלשהו.
מהמפץ הפוליטי הזה למדנו עובדה אחת ברורה: שמיומה הראשון הממשלה הזו הוליכה את עצמה, ובעיקר את המדינה, מדחי אל דחי בהתנהלות חובבנית של שיכורי ניצחון וכוח שיצרו כאן אווירה של ימות המשיח, כשהם חשים שלמעשה הם נציגי המשיח.
בדאגה רבה אני מעלה כאן את השאלה: מה היה קורה חלילה אם הממשלה הכושלת הזו הייתה נאלצת להוביל את המדינה למלחמה כוללת מול איראן, חיזבאללה, סוריה וארגוני הטרור הפלסטיניים? כששומעים היום מפי רבים מחברי הממשלה הזו: "אין ספק עשינו טעויות רבות בכל מה שקשור להתנהלות שלנו, בעיקר בכל מה שקשור לרפורמה המשפטית" התשובה ברורה. אין כאן על מי לסמוך. הבעיה היא שטעויות במלחמה מסתכמות במחיר דמים כבד מאוד, שלא לומר באיום קיומי.
ממשלת הימין הראשונה, וכנראה גם האחרונה, סימנה את כישלונה מרגע הקמתה בהרכבה, באיוש התפקידים והמשרדים ובעיקר בטיפול ביעדים שהיא הציבה בפני הציבור. ממשלה שלאורך כל תקופת הכהונה הקצרה של ממשלת המרכז־שמאל שקדמה לה, ולאורך כל מערכות הבחירות האחרונות, דיברה על טיפול ביוקר המחיה, בגרעין האיראני המאיים על קיומנו, במשילות, בביטחון האישי, בדיור, בחינוך ובבריאות, הסתערה כבר מיומה הראשון על המהפכה המשפטית באובססיה חסרת מעצורים.
זאת בליווי חקיקת חוקים פרסונליים מגוחכים, שמגמתם ברורה ושקופה - לשרת את ראש הממשלה נתניהו, את ראש ש"ס אריה דרעי ואת גחמות החרדים, רק לא את הציבור הרחב, ובעיקר לא את הציבור שבחר והאמין בממשלת ימין מלא.
המפץ שנוצר מהניהול הכושל של ממשלת הימין הזיק מאוד לכלכלת ישראל, לתדמיתה ולקשריה בעולם, לחברה הישראלית ולביטחונה של המדינה. זהו נזק שיידרשו זמן ומאמץ רב כדי לחזור למצב שהיינו בו עד הקמת הממשלה הזו. אבל מהמפץ הזה יצא גם משהו מתוק - למדנו ממנו לראות ולהבין, שבניגוד למה שהיה מקובל לחשוב, העם בישראל אינו אדיש וברגע שזה נוגע בנפשו, בעתידו ובחופש שלו, הוא יודע להביע זאת בעוצמה אדירה.
רבבות המפגינים מכל קצוות הקשת הפוליטית, מכל העדות והמגזרים, שהתייצבו לאורך 13 השבועות שחלפו, גם בימי סגריר קרים וגשומים, הם ההוכחה הטובה ביותר לכך. מהמפץ הזה למדנו גם, שטייסים ולוחמים נועזים הם אנרכיסטים, בוגדים וסרבנים, ומנגד אלה שאינם מתגייסים ומשתמטים מהעובדה שתורתם אומנותם הם למעשה הפטריוטים הציונים האמיתיים.
לסיכום, ניתן לומר שהמפץ הפוליטי הזה ישנה את המפה הפוליטית בישראל, שלאורך השנים האחרונות נחלקה לשני גושים כמעט שווים - הליכוד תחת נתניהו בתמיכת החרדים, ומנגד פסיפס של מפלגות מרכז־שמאל שזכו לתמיכה רחבה, בעיקר בזכות הסיסמה "רק לא ביבי".
המפץ הזה הפך את "רק לא ביבי" מסיסמה לעובדה, כיוון שביבי ותומכיו הנאמנים ייצאו המפסידים הגדולים ביותר מהמפץ הזה, שיערער במידה רבה את עתידו של הליכוד. זאת מאחר שרוב העם בישראל ירצה לראות בממשלה הבאה שתקום הנהגה מאחדת, ישרה ודמוקרטית אמיתית, שדואגת לעם ולא לאינטרסים האישיים של מנהיגיה. מה שברור הוא שאם בתום הפגרה הזו של המפץ בקיץ הקרוב לא תימצא הנוסחה לפשרה אמיתית בכל מה שקשור לרפורמה המשפטית שתהיה מקובלת על רוב העם, נתייצב למערכת בחירות חדשה.