1
האמת לאמיתה היא שהתכוונתי לכתוב טור חגיגי ו"חיובי" לכבוד החג, לתת לכם ולעצמי קצת הפוגה מהטרפת והטרללת והטראומה שאנחנו עוברים. רציתי מאוד, כתבתי כמה טיוטות, אבל המציאות איננה מאפשרת.
זה הולך להיות "חג אחר". כל משפט בהגדה יקבל משמעות אקטואלית, השיחות סביב השולחן יתמקדו במה שקורה לנו, יהיו גם ויכוחים ומריבות, וייתכן שהדודה או הדוד לא יגיעו "כדי לא לריב ולקלקל את שמחת החג".
עם זאת, כולנו, כך אני מקווה ומאמין, נעשה כל מאמץ לעבור את החודש הרווי והטעון הזה בשלום, את יום הזיכרון לשואה, את יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת יום העצמאות. שום יום ושום טקס לא ייראו כמו השנה שעברה. "הפיל שבחדר" ירחף מעל כצל וכעננה שחורה שטרם פינתה מקומה לשמש הטובה.
נעשה כולנו מאמץ עם הנשיא הרצוג ועם מאמצי ההידברות, שספק אם יניבו דבר מה (הלוואי וכן), אבל הם נותנים לנו סוג של הפסקה.
2
ראש הממשלה בנימין נתניהו וכל ראש ממשלה עתידי שיכהן כאן, קיבלו השבוע ובשבועות האחרונים שיעור מאלף במגבלות הכוח להשחית.
מעולם לא היה לנו כדבר הזה בישראל, ואני מקווה שזו תהיה הפעם האחרונה בעזרת השם ובעזרת החברה הישראלית.
ראש הממשלה נתניהו, ותיק ומנוסה ככל שיהיה, אבל לצד זאת לא מתפקד כנדרש, לא שקול ואחראי, וממוקד בעצמו ולא בעמו - שגה רבות בשבועות האחרונים.
הוא, שמגדיר עצמו כ"ראשון לזהות" – שגה בהערכת המצב לגבי עוצמת המחאה, מרכיביה והשפעתה בארץ ובעולם. הוא שגה כשאפשר לשריו וללהקת המעודדים שלו לכנות את טייסי חיל האוויר אנרכיסטים, מוגלה ואפילו טרוריסטים.
נתניהו שגה בשיקול הדעת באופן חמור כשהודיע על פיטוריו של שר הביטחון יואב גלנט, שעשה את תפקידו והתריע בפומבי על סכנות ביטחוניות לאחר שנתניהו לא נענה לדרישתו לכנס את הקבינט.
נתניהו טעה בנוגע לחוסר היכולת שלו להשתלט על בנו, שזורע שנאה, רעל וכאוס בארץ ובעולם; על יריב לוין ואידיאולוגיית המהפך השלטוני; ועל קומץ קיצונים שהפכו פרזנטורים שלנו בעולם ומאיימים לשרוף את ישראל (ולא רק את חווארה).
נתניהו שגה כשהודיע "אני נכנס לתמונה" – ומיד המריא עם רעייתו לעוד סוף שבוע מיותר של נהנתנות, ניכור, ניתוק ויוהרה, הפעם בלונדון.
וזה מלמד במקרה הטוב על חוסר בשיקול דעת, אי־קריאת המפה והעדפת עצמו על עמו.
שאלתי השבוע בהפסקת פרסומות באחד האולפנים, קבוצת פרשנים מכל גוני הקשת הפוליטית, אם אפשר לכנות את נתניהו "מר ביטחון", "מר שלום", "מר כלכלה", "מר הסברה", "ליגה אחרת"? אף אחד לא ענה. אני חושב שהתשובה ברורה.
שמעתי השבוע שני חברים ותיקים, האלופים (במיל') ישראל זיו וטל רוסו, מדברים כפי שלא שמעתי מעולם. שניהם טענו שנתניהו לא קשוב, לא שקול, ושעליו ללכת הביתה. אני מצטרף אליהם, ומצדי - עם עסקת טיעון נדיבה. דקה אחרי שמפלגת הליכוד תמנה ראש במקומו, תוקם כאן ממשלת שיקום לאומית דחופה, ואחריה ממשלת אחדות שתתמקד בעיקר בביטחון, משילות ויוקר מחיה. לא בחוק מתנות ולא בחוק נבצרות.
3
כשאני כותב את השורות הללו, אני מאזין בקשב רב, תוך שאני צובט את עצמי, לחברי הכנסת דן אילוז וניסים ואטורי מהליכוד, שיורים חצים אל נשיא ארה"ב ונותנים לו שיעור במה היא דמוקרטיה. לא פחות.
גם שניהם, כמו רבים אחרים בציבור ובממשלה, אינם מבינים כנראה את עוצמת "פצצת האטום" הפוליטית שהשליך נשיא ארה"ב ג'ו ביידן עלינו, ובעיקר על נתניהו. דבר הנשיא על מה שקורה בישראל, על הציפייה לעצור לאלתר, והודעתו על כך שנתניהו לא יוזמן בקרוב לוושינגטון - הם הכי קרוב למה שמכנים האמריקאים Reassessment (הערכה מחדש).
הם לא מבינים את עוצמתם ועומקם של הקשרים הביטחוניים ואת חיוניותם לביטחון ישראל במאות ערוצים שונים, ואת תלותנו גם בממשל בארה"ב וגם ביהדות ארה"ב בשגרה ובחירום.
החשש הוא שאחרי שמנהיג העולם החופשי אמר את דברו בקולו והגדיר את נתניהו כ"אישיות לא רצויה" בארה"ב, יחלחלו הדברים לפקידות האמריקאית ולזרועות הצבא ויביאו באפקט דומינו מנהיגי מדינות נוספות לנקוט אותה שפה. ועם כל הכבוד לנתניהו – את החשבוניות שהוא מייצר נפרע אנחנו וילדינו.
4
"האינתיפאדה השלישית" נחתה על צה"ל מכיוון לא צפוי ומבלי שיהיה מוכן – מהבית, מתוך החברה הישראלית. פירוש המילה אינתיפאדה הוא "התקוממות עממית".
מחאת אנשי המילואים, מחאת האלופים במילואים שחלחלה את תוך צבא העם בסדיר ובעיקר במילואים, הכניסה את הרמטכ"ל ואת צה"ל לתוך ורטיגו. ההחלטה שלא להמשיך להתנדב למילואים אם תועבר החקיקה באופן שיערער את הדמוקרטיה ויציב דילמה בין היענות לממשלה לבין היענות לבג"ץ - נתפסה כאיום בסרבנות וכאיום על הכשירות והמוכנות של צה"ל.
בניגוד לפוליטיקאים ולראש הממשלה, שדרש "לטפל בסרבנות", הרמטכ"ל והצבא הבינו שמדובר בתהליך מורכב שמשול לפירוק זירת מטענים, לא בפיצוץ, אלא בדרכים אחרות. הפתרון הוא דיאלוג ושיח עם האנשים, תיאום ציפיות והבטחה של הרמטכ"ל שלא תוטל על הצבא משימה שסותרת את רוח צה"ל שבסיסו דמוקרטיה.
אין להתכחש, זהו המשבר הסבוך ביותר שעמו התמודד צה"ל מאז פירוק המחתרות והפיכתו לצבא אחד, ועד כה הוא נוהל בשום שכל ובאחריות.
הניסיון להפריד בין גולני לבין הטייסים נועד לכישלון. רבים מאנשי גולני לקחו חלק במחאות, ולא הייתה פה פוליטיקה, היו פה דאגה והתגייסות לעתידה ולדמותה של ישראל. אגב, השבוע נכנס לתפקידו דובר צה"ל חדש, תא"ל דניאל הגרי. זהו תפקיד קשה ותובעני, ואם תמיד אומרים שדובר צה"ל "נכנס לתפקידו בתקופה קשה וסוערת" – הפעם זה אמיתי. בהצלחה.
אחר כך נחתה על הרמטכ"ל ועל צה"ל ועל כולנו ההודעה על פיטורי שר הביטחון גלנט. כבר כמה ימים שהשר "מונח על המנגל" מול פני הצבא, מול פני עמיתיו בעולם ומול פני הציבור באופן תפל וחסר אחריות, המלמד באמת על כך שנתניהו איבד את זה. ואין בממשלתו פוצה פה ומצפצף.
5
בסוג של "עבודות שירות" מוקדמות, פעל נתניהו בחודשים האחרונים במהירות, בנחישות וביעילות, והקים את המחנה הפוליטי שמולו. המחנה – שהיה מובס, מפורק וחסר תעודת זהות ברורה – קם לתחייה, נאחז בדגל הכחול־לבן, ואולי אפילו ישתתף השנה ב"מצעד הדגלים" בירושלים, שהיה שייך עד כה משום מה למחנה הלאומי והאמוני.
לא רק דגל, לא רק התגייסות, מוּדעות ואחריות, אלא גם מכנה משותף רחב ואקטואלי: דמוקרטיה ללא תנאי; עצמאות מערכת המשפט ואכיפת החוק; מאבק ביוקר המחיה; מתווה של שירות אזרחי לכל: יהודים וערבים, חרדים, דתיים וחילונים עם גרעין לומדי תורה מבוקר; ואפילו רפורמה מסוימת במערכת המשפט, מידתית וראויה. תיקון ולא הרס.
היקף המחאה ועוצמתה יצרו רשימות, קבוצות וואטסאפ, היכרויות, ערבות הדדית ואחריות. זו לא הייתה מחאה פוליטית, אלא מחאה חברתית אותנטית. יש כאן "עדר" גדול מאוד ללא מנהיגות ברורה. לפיד, גנץ ונוספים נמנים עם ראשי האופוזיציה, אבל אני מעריך שהמחאה תנביט מנהיגות משלה שנראה בכנסת הבאה.
בינתיים גנץ צובר תאוצה, גובה ותמיכה, שובר שיאי מנדטים בסקרים ומוביל בהתאמה לראשות ממשלה. זהו פרי עבודה קשה ונכונה של ראייה והתנהגות ממלכתית, מחברת ומחבקת, שכל כך שונה מהתרבות הפוליטית הנהוגה כאן ושכל כך רבים וטובים כמהים שתהיה כאן השלטת.
גנץ עובד נכון, חוצה מחנות, נוהג בתבונה ובעקשנות על דרכו, ואם יתמיד ולא ישגה – יגיע ליעדו.
6
יום יבוא ותהיה כאן ממשלה אחרת, שתכנס את ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים ותחליט להפוך את יום ד' בניסן ל"יום הדמוקרטיה הישראלית". אנחנו, מסתבר, זקוקים ליום כזה. הוא ייכנס לתוך חודש הלאום עד פסח ויום העצמאות וימי הזיכרון לשואה ולחללי צה"ל.
זה יהיה יום שיוקדש ללימודי דמוקרטיה בבתי הספר וביחידות צה"ל. יום שבו יפרסמו הנשיא והרמטכ"ל איגרות מיוחדות, ואולי יוענקו אותות הדמוקרטיה. יהיה מושב חגיגי של הכנסת ותוכניות בטלוויזיה, ואולי גם מצעד קטן ב"שדרות הדמוקרטיה" (רחוב קפלן לשעבר), אך הפעם בלי לחסום את איילון.
7
כשהתמניתי בשנת 2001 להיות מפקד גלי צה"ל, בא לבקרני בלשכה חברי הטוב עו"ד אמיר תמרי. הוא הציע לי בהומור לפרסם הודעה לציבור שאני איש עדות המזרח על מלא (הראשון בתולדות מפקדי גל"צ) ושאני מאמין באלוהים. השבתי לו בהומור: "אני חושש שהמדינה תרעד ושרבים לא יעמדו בזה".
חודש לאחר מכן חגגתי את בר המצווה של בכורי אורי והזמנתי את כל אנשי גלי צה"ל. האומן שהופיע היה דקלון, וכשדיברתי והודיתי לבורא עולם על שזיכה אותי בבן כזה, במשפחה שכזו ובחברים שכאלו – הם כבר הבינו מי אני ומניין באתי.
השבוע פורסם שדקלון, נעים זמירות ישראל, פורץ הדרך שעליו גדלתי, גם בשכונה וגם בחברת הנוער בלהבות חביבה, יקבל את פרס ישראל. זו הייתה עבורי ועבור רבים מאוד קרן אור יפה בשבוע לא חגיגי במיוחד. תודה, דקלון.
8
הלילה היה חשוך במיוחד, המורדים התקרבו לשדה התעופה באדיס אבבה, ועל המסלול אלפי יהודי אתיופיה בדומייה, ממתינים לתורם לעלות לרכבת האווירית לישראל. הייתי שם בלילה ההוא של מבצע שלמה, ובמו עיניי ראיתי את יציאת מצרים בת זמננו.
לפתע קראו המאבטחים של שלדג למפקד המבצע אמנון ליפקין־שחק ז"ל לפתור משבר. בגלימה לבנה ניצב קייס מיהודי אתיופיה, ובידו אחז בחוזקה שקית ניילון מרופטת שאותה סירב למסור, בניגוד להנחיה שכולם עולים למטוס ללא כל כבודה בכל משקל שהוא. היהודי סירב ולא עזב את השקית.
ליפקין־שחק הזדהה, לקח אותו לפאתי המסלול, כשלצדו אנחנו - מתורגמן איש המוסד ואנוכי הכתב הצבאי. אחרי דקות ארוכות שבהן הוא הסביר שהבטיח לסבו לא לעזוב את זה לעולם, הוא הסכים לפתוח את השקית, וממנה שלף הגדה של פסח מרופטת, דהויה וללא כריכה. דמעות היו בעינינו. כמובן שבקשתו אושרה על ידי ליפקין־שחק.
חזרתי מאדיס אבבה יהודי יותר וציוני יותר. שיהיה לנו חג של חירות ואהבה, של התחדשות ופריחה. חג שמח וכשר ושבת שלום.