העובדה הכי חשובה ביחס להשתתפות של ישראל באירוויזיון, שהחלה לפני 50 שנה בדיוק, היא שישראל לא נמצאת באירופה. כן, אני יודע, זה לא סקופ. וממילא מרגלית “פה זה לא אירופה" צנעני אמרה את זה טוב יותר.

אבל ברצינות, הזרות הבסיסית שלנו ביבשת והעובדה הלגמרי לא מובנת מאליה שאנחנו משתתפים בתחרות הן נתון שהיה ונשאר סופר משמעותי בכל שנה מחדש, כשחושבים על השיר שייצג אותנו בתחרות. באופן סמלי, הנציג הישראלי הראשון באירוויזיון, “אי שם" של אילנית, נולד לגמרי במקרה, כשאילנית ושלמה צח, אז אילן ואילנית, קיבלו הצעה ממפיק גרמני לייצג את גרמניה בתחרות. כשהשניים הביטו בדף הרשמי של איגוד השידור האירופי, הבחינו לתדהמתם גם בשם ישראל בתחתית העמוד.

ורק כך למדו שיש לנו הזכות להתחרות באירוויזיון, אבל רשות השידור בכלל לא הייתה מעוניינת בכך מטעמי חוסר תקציב. משזה נפתר (צח הצליח, בשיתוף “להיטון", לקמבן לאילנית קמפיין לסוכנות נסיעות, שמימן את נסיעת המשלחת), היה צורך ליצור את שיר האירוויזיון הישראלי הראשון. למשימה נקראו הכותב והמלחינה הבכירים של הרגע, אהוד מנור ונורית הירש - הישראליות בהתגלמותה, אבל השיר שתפרו לאילנית היה שונה לגמרי ונשמע יותר כמו שאנסון ענוג.

מנור שבר את הראש כיצד להימנע ככל האפשר משימוש ב־ח', ולהפוך את העברית למעט יותר ידידותית לאוזניים אירופיות, וכך נוצרו שורות כמו “שם, שם שמעתי שיר ישן נושן". וכל זה נבנה סביב אילנית, בלונדינית זוהרת, שנראתה כאילו בקעה ממדינה מרכז אירופית. בקיצור, כל האמצעים ננקטו כדי להבטיח שהכניסה המפוקפקת כשלעצמה של ישראל לתחרות תעורר כמה שפחות התנגדות. וזה עבד.

אילנית השתלבה היטב במאורע והגיעה למקום הרביעי המכובד. גם הבאים אחריה - להקת כוורת, שלמה ארצי, שוקולד מנטה מסטיק ושוב אילנית - הציגו לגויים ישראל קלה מאוד לעיכול. שלא לומר, אשכנזית בעליל. אבל אז הגיע התימני. יזהר כהן אומנם לא הגיע מאזורי מצוקה ולא חווה אפליה, המשפחה שלו הייתה נטועה עמוק בבוהמה התל אביבית, אבל המראה האקזוטי שלו (שחוזק בידי עוד תימנים בלהקת אלפא ביתא), יחד עם הדיסקו העדכני שנורית הירש שילבה בשיר באופן מופלא, הפכו את “אבניבי" לסנסציה אירוויזיונית. ואפילו לתקדים. עד אז, מרבית המשתתפים בתחרות ביצעו שירים מסגנון עדות האיזי ליסנינג. ופתאום בא האזיאט עם האפרו ותנועות האגן הגמישות, והעיר את היבשת.

ומאותו רגע התקבע המעמד של ישראל באירוויזיון, ששרד עד היום - למרות שנים לא פשוטות: הילד הרע, במובן הטוב, של התחרות. המדינה שתמיד מעיזה לשלוח “יציאות", מהסוג המפתיע. תחשבו על זה. דנה אינטרנשיונל, כשלעצמה. נטע ברזילי עם “טוי". אבי טולדנו מקפץ עם “הורה" (מקום שני, 1982). אפילו “הללויה", עוד זוכה, היה אומנם שיר מלודי וענוג, אבל הביא את ההברקה של המילה “הללויה".

וזה גם מודל הישראליות שאהבנו לדמיין. שילוב של מזרח ומערב. חוצפה ישראלית עם מיומנות אירופית. התימני בחזית, האשכנזית מנצחת על התזמורת. סטארט־אפ ניישן, עם החום של תל אביב. גם דץ, גם דצה. וגו'. היי, שלחנו אפילו יוצאת אתיופיה!

רק שאם נעבור על כל השירים שייצגו את ישראל באירוויזיון, לא נמצא שם - למשל - אף שיר מזרחי. אפילו ליאור נרקיס, שנשלח לתחרות, עשה את זה במינימום סלסולים, בשיר “מילים לאהבה". מעולם גם לא ייצג אותנו זמר חובש כיפה, ומילת הקודש הכי דומיננטית מתוך השירים שלנו בתחרות הייתה “הללויה", המוכרת לכל נוצרי בעולם. מנגד, שירה בערבית דווקא הייתה (“עינייך", אחינועם ניני ומירה עווד). וזה לא מפליא. כי

ה"ישראליות" שאנחנו נוהגים למכור לעולם דרך האירוויזיון אמורה לא רק לדבר לאירופים, אלא גם לשקף את מה שקבוצה מאוד ספציפית של ישראלים רואה כישראליות האידילית. ערבוב קל לעיכול ו"מתקדם" של אלמנטים. אבל אם אפשר לשלוח את שרה'לה שרון, להקת פינג פונג או איזבו, אין סיבה שלא נשלח גם שיר אמוני ו/או מזרחי. כי מי שמאמין לא מפחד. 

על הסכין

1. אנחנו בפסח, ופתאום נזכרתי שלאורך שנים ארוכות הייתי מכין לקראת החג סקירות ענק על כל האלבומים העבריים שיצאו רגע לפניו. זאת הייתה עבודה מפרכת באמת, לא פעם דובר ב־30 אלבומים לפחות. אבל זה היה גם עונג אמיתי וחגיגה של מוזיקה. היום, בעידן שבו האלבום כמעט מת, זה נשמע דמיוני. כמה חבל.

2. סדרה שמשלבת בין HBO וה־BBC נשמעת כמו הבטחה שתתקשה להחמיץ. ואכן, "Rain dogs" (סלקום טי–וי) מקיימת בגדול. קומדיה מתוקה מרירה שהגיבורה הראשית שלה היא אם יחידנית ותפרנית, שמנסה לשרוד. רק בסדרות אנגליות אפשר למצוא גיבורים משולי החברה, שהם עדיין שנונים, סרקסטיים ומלאי מודעות עצמית. וזה מענג.


3. ובאותו הקשר, קשה שלא להתייחס לניגוד המהדהד שבין מוקד הסדרה הזו לטרנד העכשווי של סדרות על עשירים ומפורסמים. “יורשים", “הלוטוס הלבן", “התעשייה" וגו'. גם אם בסדרות האלה יש ביקורת על המעמד הגבוה, הן משדרות בסופו של דבר כמעט סגידה לכסף והצלחה. "Rain dogs" מחזירה את הפוקוס לאנושיות.