ישראל העצמאית היא רק פסיק בהיסטוריה האנושית | שמואל רוזנר

דן קרלין, פודקסטר פופולרי מאוד לענייני היסטוריה, העלה לפני כמה ימים פרק חדש בהסכת שלו, ובו ניסיון משונה להביט בהיסטוריה האנושית במחשבה על הטווח הארוך. מהו הטווח הארוך? גם קרלין הסתבך קצת עם המחשבות שלו. יש כל מיני אפשרויות. אפשר לחזור לאחור לתחילת ימי ההיסטוריה האנושית הפחות או יותר מתועדת. בערך 5,000 שנה, אולי קצת יותר. מנקודת מבט כזאת, תקופת ההגמוניה האמריקאית נראית כמו פסיק קצר, ותקופת העצמאות הישראלית נראית כמו הפיקסל שבקצה הפסיק. הנה, מחשבה מתאימה לימים שבין פסח לבין יום העצמאות. 75 שנים להיווסדה, ישראל עוד לא הגיעה למעמד של הערת שוליים. בטח לא אם מביטים באירועים בטלסקופ, שמחזיר אותנו לאימפריה האכדית או השומרית.

ואפשר כמובן להרחיק לאחור עוד יותר. לימי הציידים־לקטים, ועוד לאחור, לראשית ימי ההומו סאפיינס, סביבות 300 אלף שנה. בטווח הזה, גם האימפריה הרומית נראית כמו לא הרבה יותר מפסקה וחצי. ואם נרחיק עוד לאחור, לנקודת המבט הגלקטית, כל ימי בני האדם הם בקושי פסיק. רק הגיעו, ואולי אוטוטו הם הולכים. ואם נדמה לכם שזו תחזית מוגזמת, קראו את האזהרה החמורה שפרסמה קבוצת אנשי טכנולוגיה ורוח על מה שעלול לחולל הניסוי הלא־מבוקר בבינה מלאכותית, ותוכלו לדמיין די בקלות את הסוף המתקרב. הקבוצה הזאת, שהשמות הבולטים בה הם של אלון מאסק וסטיב ווזניאק, ותמצאו בה גם את יובל נח הררי שלנו, תובעת פסק זמן של חצי שנה, שבו ייבדקו ביתר יסודיות הסיכונים שבשחרור מנועי הבינה המלאכותית החדשים. זאת, לנוכח התחרות המתפתחת בין מעצמות הייטק על השאלה מי יוציא לציבור הרחב מנוע בינה מלאכותית יותר חזק.

פסק זמן של שישה חודשים לבחינת ההשלכות. רעיון מעניין. אולי נשלח אותם לנשיא יצחק הרצוג לאיזה סבב שיחות. בעלת הטור פגי נונן העירה בצדק שהפסקה של שישה חודשים לא תספיק למשימה כבדה כל כך. זה כמעט כמו להגיע לפשרה ולנסח חוקה בכמה שבועות. אם יזמי הטכנולוגיה רציניים בכוונתם להיזהר בבינה, למנוע נזק, שיעצרו לכמה זמן שצריך. אם יזמי הפוליטיקה רציניים בכוונתם להיזהר ברפורמה, למנוע נזק, שיעצרו גם הם לכמה זמן שצריך. טוביה סמוטריץ', אחיו של שר האוצר, הציע פסק זמן של שנה. זה היה אירוע נדיר שבו חוברו "סמוטריץ'" ו"היגיון בריא" בנשימה אחת.

אם הבינה המלאכותית תביא את הסוף, זה כמובן יהיה מסוג הסופים שיהפכו את הרפורמה או היעדרה לבלתי חשובים. סוף שיהפוך את "עם הנצח" לבדיחה ואת "עיר הנצח" לאנקדוטה. הוא יכניס להקשר אחר לא רק את יום העצמאות ה־75, אלא גם את יציאת מצרים (הייתה או לא הייתה). זו בעצם הבעיה העיקרית עם ההצעה להביט במציאות מנקודת מבט גלקטית: היא הופכת כל דבר לחסר חשיבות. היינו עבדים, לא היינו עבדים, עכשיו בני חורין, מחר כבר לא בני חורין. שום דבר מזה לא באמת משנה מנקודת מבטה של הציוויליזציה שתבוא לבקר בכדור הארץ בעוד 200 מיליון שנה ותמצא רק לטאות. הפרופורציה היא מקפצה לניהיליזם.

ובכל זאת, פרופורציה היא דבר חשוב. בפסח של שנת 2023 ישראל ניצבת בצומת דרכים. יכול להיות שבעוד עשר שנים נאמר שזו הייתה תחילת סופה, יכול להיות שבעוד שנתיים נאמר "זה היה אירוע משונה". טילי הסקאדים שנורו על תל אביב במלחמת המפרץ הראשונה עברו בזמן שיא את כל התהליך מדרמה גדולה לפולקלור משועשע. גם מגיפת הקורונה עוברת כעת תהליך כזה. רק לפני שנתיים העולם נראה כאילו לעולם לא יחזור להיות מה שהיה, והנה, הוא כמעט בדיוק מה שהיה. הקורונה היא זיכרון עמום, שמעת לעת מפציע. היה או לא היה? ואם היה, מה היה? באמת ישבנו שבועות ארוכים בבית? באמת יצאנו לחל"ת? באמת חשבנו שהחיסונים חיוניים? באמת נלחמנו על מי כן ומי לא מציית להנחיות?

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. זו הנחיה שמנסה לבטל את מרחב הזמן, לעשות את העבר להווה. זו הנחיה שמנסה להנכיח את תודעתו של כל אדם בעיצוב הזיכרון. יציאת מצרים שלך אינה יציאת מצרים שלי. כל אחד והרגישויות שלו, כל אחת והדגשים שלה. ראו איך אנחנו זוכרים את ההיסטוריה הקצרה של ישראל. ראו כמה פערים מתגלים עכשיו בתפיסת המרחב הישראלי ומשמעותו. כשאלה אומרים "הגזמתם", וכשאלה אומרים "קיפחתם", כשאלה אומרים "איימתם", וכשאלה אומרים "הכרחתם". בכל דור ודור יציאת מצרים, וכל אירוע אחר, מתפרשת בכל בית, על ידי כל אדם, בדרך משלו. וגם את זה אנחנו לומדים בכל דור, בכל שבוע, בכל יום, מחדש.

בדרך למשפט

מיהו דונלד טראמפ אנחנו יודעים לא מהיום. עוד גסות רוח, עוד כוכבת פורנו, עוד דמי שתיקה, עוד פרשה מכוערת, כבר לא ישנו הרבה את הידיעה הזאת. הוא הצליח לכבוש את הבית הלבן כאשר הציבור כבר ידע מיהו. הוא נכשל בניסיון השני, כאשר הציבור התעייף מלדעת מיהו. בסך הכל, בארבע מערכות הבחירות האחרונות, המפלגה בראשות טראמפ ניצחה באחת והפסידה בשלוש. ניצחה בבחירות 2016, עם נסיקתו המפתיעה של טראמפ. הפסידה בבחירות האמצע של 2018 ו־2022, ובבחירות לנשיאות של 2020. ההפסדים הללו, הרבה יותר מאשר הגשת כתב אישום נגד טראמפ, הם המפתח לשאלה אם הוא שוב יהיה המועמד הרפובליקני לנשיאות, ואם הוא שוב עשוי לנצח.

כתב האישום שהוגש השבוע נגד טראמפ הוא מסוג כתבי האישום שמעוררים אי־נוחות. יהיו גם אמריקאים רבים שלא יאהבו אותו. קודם כל, משום שהוא עוסק בניסיון לטייח פרשת מין. כמובן, אפשר לומר שפרשת המין, יחסיו של טראמפ עם כוכבות פורנו, גם היא מעוררת אי־נוחות.

אבל כאמור, מיהו טראמפ אנחנו כבר יודעים, כך שאין הפתעה. ומצד שני, העובדה שניסה לטייח את הפרשה כדי למנוע מעצמו נזק פוליטי, ואולי גם אישי, די מובנת. ביל קלינטון נחקר בנסיבות דומות (הוא שיקר בעדותו על יחסיו עם מוניקה לוינסקי), וגם במקרה שלו הציבור הרגיש לא בנוח. שוב – הנשיא בוודאי לא יכול לשמש מופת של התנהגות מכובדת ואתית. לא קלינטון ולא טראמפ. אבל על זה ללכת לבית המשפט? האם לא ברור שכל פוליטיקאי שנתפס בפרשת מין ינסה לטייח אותה? האם לא ברור שכך יעשו כל גבר או אישה, גם אם אינם פוליטיקאים?

מה בעצם קרה לטראמפ? הוא רצה למנוע מכוכבת הפורנו סטורמי דניאלס לספר לציבור על יחסיהם. הוא החליט לשלם לה. את התשלום העביר עורך הדין שלו, מייקל כהן. ומי שילם לכהן? טראמפ, באמצעות חשבון עסקי. העבירה שעליה טראמפ יועמד לדין תהיה עבירה של רישום כוזב. הוא לא כתב "תשלום השתקה לכוכבת פורנו". הוא כתב שהעביר לכהן כסף תמורת ייעוץ משפטי. הפרטים יתבררו בבית המשפט, והם לא לגמרי פשוטים. האם יוכח שטראמפ ידע על ההעברה והרישום? האם הרישום נעשה כדי להטעות את הרשויות? מי האחראי לרישום? תחת הכותרת המפוצצת של דמי השתקה לכוכבת פורנו עשוי לבוא משפט משעמם למדי, שתוצאותיו תלויות בפרטים קטנים.

אבל כמובן, תמיד קיימת אפשרות שטראמפ יחשוב שמשעמם זה רע, כי זה מה שהוא בדרך כלל עושה, ויהפוך את ההליך לקרקס. הוא יכול להחליט להפוך את התהליך לקרקס, כי קרקס משרת את המטרה הפוליטית שלו. ואולי יהפוך את התהליך לקרקס, כי הוא פשוט לא יכול אחרת. למנהיגים יש אישיות, ולפעמים ההסבר היחיד שאפשר לנפק להתנהלות שלהם הוא האופי שלהם. החישובים הם הסבר בדיעבד שנועד להכניס רושם של היגיון במה שאין בו היגיון.

האם המשפט מסייע לטראמפ או מזיק לו? זו שאלה שלא קל להשיב עליה. ייתכן שבשלב הפריימריז, המשפט מסייע לו, משום שהרבה מאוד בכירים רפובליקנים נאלצים כעת לצאת להגנתו ולטעון שכתב האישום נגד הנשיא לשעבר הוא פוליטי. אם טראמפ יצליח לשכנע את הבוחרים בימין שכתב האישום נגדו הוא למעשה כתב אישום נגדם (האליטות, השמאל, מערכת המשפט המוטה, התובע הניו יורקי, אתם מכירים את הפזמון), הם עשויים להרגיש צורך להגן עליו, לסגור שורות. הם יבחרו בטראמפ לנציגם כדי לתקוע אצבע בעין של היריבים, להראות להם ששום כתב אישום לא ירתיע אותם. גם זו תופעה שמוכרת לנו היטב: החלטה פוליטית שמטרתה העיקרית היא לעצבן את היריב. כמובן, להתגרות עשוי להיות מחיר בבחירות הכלליות. כפי שכבר הזכרנו, בשלוש מערכות הבחירות האחרונות במפלגה בראשות טראמפ הפסידה.

וכן, כתב האישום נגד טראמפ הוא אירוע היסטורי. הנשיא לשעבר שוב עשה היסטוריה. מפוקפקת, מכוערת, אבל היסטוריה. טראמפ יצר בדרכו לצמרת כל כך הרבה תקדימים, שעוד תקדים לא מעלה ולא מוריד. ובכל זאת, הוא הנשיא הראשון שכתב אישום מהסוג הזה מוגש נגדו. הראשון שיועמד לדין לאחר כהונתו. במידת מה, זה כמעט מתבקש שהיסטוריה מהסוג הזה תיעשה עכשיו, בעידן הזה, עם הנשיא לשעבר הזה, באווירה הציבורית הזאת. זאת תזכורת גם עבורנו, כאן בישראל, שמה שמתחולל אצלנו לא מנותק ממה שמתחולל בשאר העולם. זה עידן פוליטי קשה, לעומתי, בלי גבולות ובלי מעצורים ובלי כבוד. האמריקאים פשוט הלכו עוד חצי צעד, ובחרו בטלי גוטליב לנשיאה שלהם. או אולי ביאיר נתניהו. השיטה הפוליטית באמריקה מאפשרת תקלות כאלה ביתר קלות לעומת המצב בישראל.

ובעניין המשפט הפוליטי. טראמפ טוען שכתב האישום מוגש מסיבות פוליטיות. כמובן, קשה להוכיח שזה נכון או שזה לא נכון. ברור שמי שמגיש את כתב האישום הוא לא בדיוק חסיד של טראמפ. ברור שיש בסיס עובדתי, שמאפשר הגשת כתב אישום נגד טראמפ. האם מה שהכריע את הכף הוא הסלידה הפוליטית, או הדבקות בחוק? אותה שאלה עלתה גם בתקופת החקירה של קלינטון, בשנות ה־90. וכנראה שלא במקרה, את קלינטון חקרו במרץ תובעים שמזוהים עם המפלגה הרפובליקנית, ואת טראמפ חוקרים במרץ תובעים המזוהים עם המפלגה הדמוקרטית. הנה, עוד סיבה טובה להרהר בשאלה אם ועד כמה כדאי למנות משפטנים "כמו באמריקה".

וושינגטון וירושלים

ואם כבר אמריקה: בשבוע האחרון ישראל מתנהלת בצלה של האזהרה מהבית הלבן, וההודעה שראש הממשלה בנימין נתניהו לא יוזמן בקרוב לוושינגטון. מי שמנסים להבין את מניעיו של ביידן, צריכים להביא בחשבון הקשר שהוחמץ. האמריקאים נשרטו בשנים האחרונות בתהליך שונה־אך־דומה של חשיפה לתהליכים ששחקו את העמידות של השיטה הדמוקרטית שלהם. הם נשרטו כאשר נשיא לשעבר סירב להכיר בהפסדו, וכאשר חסידיו עלו במחאה על גבעת הקפיטול. יש לזה חשיבות, כי כשביידן מביט בישראל של נתניהו, הוא לא יכול להימנע מלהיזכר בוושינגטון של טראמפ. זה כמובן לא לגמרי הוגן, כי נתניהו אינו טראמפ; כי מה שרוצים לעשות כאן לא דומה למה שרצו לעשות שם; כי ישראל היא מדינה אחרת, שפועלת בצורה אחרת. ובכל זאת, המוניטין של ישראל באמריקה עובר תהליך של שחיקה, והרגישות של הממסד המכהן בארה"ב לפגיעה במוסדות הדמוקרטיים גבוהה. צריך להביא את זה בחשבון.

ועוד מילה על הזכות של ביידן להתערב. הימין מתלונן על חוצפה של ביידן, על כך שאין לו זכות להתערב. זו תלונה מופרכת פעמיים. קודם כל, משום שבהחלט זכותו. הוא יכול לנסות להתערב ואנחנו יכולים להתעלם. אבל חשוב מזה: ישראל נשענת על תמיכה אמריקאית. ישראל נשענת על סדר עולמי אמריקאי. הסדר העולמי הזה מתקיים משום שלאמריקאים יש תפיסת עולם בנוגע לאופן שבו מדינות צריכות להתנהג. אי אפשר לומר לאמריקאים "אל תגידו לנו איזה משטר לקיים" ובאותה נשימה להגיד להם "אבל תגידו לאיראנים אילו פצצות להחזיק". אי אפשר לתבוע מהם לא להתעניין בשיטת המשטר שלנו - אבל באותה נשימה לומר להם שמגיע לנו יחס מיוחד כי אנחנו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

במילים אחרות: המדיניות של ישראל, ההרתעה של ישראל, המשענת האמריקאית של ישראל, כל אלה מושתתות על ההנחה שלאמריקאים יש אידיאלים. שהם לא ציניקנים מוחלטים. יש לזה תמורה, ויש לזה מחיר. אם הם לא ציניקנים, גם אנחנו נקבל מהם הרצאה או דרישה מעת לעת.
וחוץ מזה, כאמור, ביידן לא חייב להזמין את נתניהו לבית הלבן. ביידן לא חייב להגיש סיוע לישראל. ביידן לא חייב לתמוך בישראל.

נכון – לישראל מותר לעשות בענייני הפנים שלה מה שהיא רוצה. אבל בדיוק באותו אופן – גם לביידן מותר לעשות בענייני הפנים שלו מה שהוא רוצה. ממילא, התומכים שלו, במפלגה הדמוקרטית, הולכים ומאבדים סבלנות לישראל. ואגב, על פי נתונים שפורסמו על ידי גאלופ, כשמדובר בדור הצעיר, מצבה של ישראל מידרדר גם בקרב מצביעי המפלגה הרפובליקנית, גם אם בקצב אטי יותר. ביידן יכול לומר: "אני לא מזמין את נתניהו". והוא יכול לומר: "אין לי חשק להטיל וטו על החלטה נגד ישראל". ישראלים הסבורים שאין לביידן זכות לומר דברים כאלה, סותרים את עצמם. אם כל מדינה חופשית לפעול כרצונה, זה נכון לישראל (שאכן יכולה: אם הכנסת תצביע, החוק ישונה), זה נכון גם לאמריקה (שאכן יכולה: לא להזמין את נתניהו).

ועל השאלה למי זה יעלה יותר: בהפגנת הימין נישאו כמה שלטים בוטים מאוד נגד הנשיא האמריקאי. שלטים באנגלית, עם כתובות שבתרגום מנומס מאוד אומרות משהו בנוסח "ביידן לעזאזל". צריך לקוות שלביידן יהיה אורך הרוח ותהיה גדלות הרוח להתעלם מהשלטים האלה ומדברי ההבל של שרים וחברי כנסת, שלפעמים שוכחים מי היתוש ומי הפיל ביחסים בינינו לבין אמריקה. כמובן, לא בכל מצב ישראל צריכה לקבל כל תכתיב של אמריקה. אם יש אינטרס חיוני קיומי על הכף, זכותה וחובתה להתנגד, לתמרן, להתעקש. אבל שני תנאים מוכרחים להתקיים. האחד – שמדובר באינטרס חיוני, כי להתעקשות עלול להיות מחיר כבד, ששווה לשלם רק אם מדובר באמת במשהו שאי אפשר לוותר עליו (ואתם תחליטו אם עוד נציג לקואליציה בוועדה למינוי שופטים הוא אינטרס קיומי חיוני, שמצדיק פגיעה ביחסים עם וושינגטון). השני – להתנגד בנימוס, להתעקש בנימוס, לזכור שרק כלב שוטה נושך את היד שמאכילה אותו.

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בפודקסט Hardcore History, בסקרי גאלופ, בדיווחי "ניו יורק טיימס" וה"וול סטריט ג'ורנל"
[email protected]