בשנת 2008 כתב מתי והוציא לאור ספר אוטוביוגרפי צנוע: "מהחיידר לקוקפיט", שמו. כתיבת הספר כמעט נכפתה עליו בידי אחד מחברי ילדותו, הסופר דוד בן קיקי. "אתה חייב לכתוב את סיפור חייך", אמר לו, "אתה טייס הקרב הראשון של טבריה". מתי לא זרם. הדוד שלי הוא איש צנוע, ממעיט בדיבור. לא הפריבילג הקלאסי. כל חייו שנא רחמים עצמיים, דיבורים עצמיים וקילוסים עצמיים. בסוף השתכנע. באחד הקטעים המרגשים בספר הוא מתאר טיסה שבה המריא מתישהו ב־1956, לכיוון צפון הארץ. מטוס הסילון הראשון של חיל האוויר, המטאור המיתולוגי.

לפתע הוא מצא את עצמו מעל עיר הולדתו. המטאור ציית לו כשהבין שהוא לא יוכל להתאפק. והוא באמת לא התאפק. באותם ימים היה חיל האוויר הרבה פחות ממושמע מהיום. טייסים המריאו וטסו לאן שבא להם. אז מתי טס הביתה.

מתי, כמו אחיו, למד בחיידר חרדי אשכנזי. זיכרונות הילדות שלו מאותו מוסד לימודי היו טראומתיים. ופתאום הוא מעל טבריה. "צללתי מעל הכנרת", כתב בספרו, "המשכתי מול הסמטה של החיידר, עד שראיתי אותו ויכולתי כמעט לראות את הרב בכבודו ובעצמו. אז משכתי בחדות למעלה לאמצע השמיים ונעלמתי מעל העננים. התרחקתי ככל שיכולתי מהמקום שממנו ברחתי. 12 שנים חלפו מאז שעזבתי את החיידר, אבל להביט בו מתא הטייס של המטאור היה כמו להביט במוצג פרה־היסטורי. כשמשכתי למעלה, חשבתי בלבי שאני סוגר חשבון ומתרחק מכל הדברים ששנאתי בחיידר: מהנוקשות, ממכות הסרגל, ובעיקר ממה שסימל בעיניי דריכה במקום. היציאה ממנו הייתה בשבילי הדרך לעולם החדש. אינני בא לזלזל ברבים וטובים שלהם העניק החיידר עולם ומלואו והשראה. אולם לי הוא לא התאים ובשבילי היה המקום סמל לצרות אופקים. ממטוס סילון הרחק בשמיים ובאין מרירות בלבי, נפרדתי מהחיידר לתמיד".

כל ששת האחים והאחיות במשפחת זילברמן יצאו בשאלה. אז, עוד לא קראו לזה ככה. זה היה תהליך טבעי של התבגרות. כל אחד בתורו, בערך באותו גיל (סביב 14־15). מתי, כמו אבא שלי כמה שנים לפניו, קם בבוקר יום אחד והחליט שהוא לא הולך לחיידר. הוא הולך לבית הספר תחכמוני. ככה סתם, על דעת עצמו. הוא התייצב בפני מנהל בית הספר ואמר לו משפט בעברית המליצית שהייתה בפיו: "חפץ הנני ללמוד במוסד שבניהולך". המנהל הביט בו, כמו שהביט באבי לפניו, ואמר לו "התקבלת".

למרבה הפליאה, ההורים לא עשו מזה עניין. אף על פי שסבתא טובה הייתה חרדית על מלא, וסבא אביגדור היה יהודי מאמין בכל רמ"ח אבריו, שס"ה גידיו ואפילו בקבוקיו על עגלת החלב, הם הבינו את הילדים. אף אחד לא שקל לנדות אותם, לשבת עליהם שבעה או אפילו לכעוס עליהם. אולי גם זו פריבילגיה. וחוצמזה, עוד לא הייתה מדינה. הייתה מלחמת קיום יומיומית. לא היה מי שישלם קצבאות לאברכים, ואף אחד לא התנדב להגן על תושבי טבריה מהרוב הערבי שלא תמיד היה ידידותי.

הבית הראשון של המשפחה היה בשכונת אחווה בעיר התחתית של טבריה. גרו שם העניים ביותר. חלומה של סבתי היה להצליח יום אחד לבנות לעצמה בית למעלה, בעיר העילית. בינתיים, היא הייתה צריכה להאכיל את ילדיה למטה. הפרוטות שסבא עשה מחלוקת החלב לטבריינים הספיקו בקושי למינימום האפשרי. אבל ממול רבצה לה הכנרת, ופיצתה על הכל.

ישראל, הבן הבכור, שאהב תיאטרון וספרות והיה בעל נפש פיוטית, אלתר עסק קטן של הפלגות לתיירים המעטים של אז. את הסירה שכרו ממשפחה עשירה יותר. אבא שלי היה מצטרף עם מפוחית או אקורדיון ומנעים את זמנם של המשייטים. למתי הקטן בדרך כלל לא נשאר מקום, והוא נשאר בוכה על החוף. החלטורות האלה סייעו למשפחה להחזיק את הראש מעל המים. תרתי משמע. ישראל, הבכור, היה מנצל את המעות המעטות שהרוויח כדי לצאת להרפתקאות בתל אביב. כלומר, ללכת לראות תיאטרון. הוא היה שרוף על תיאטרון והעריץ את הבימה של אז ואת מיזמי התיאטרון הצעירים בעיר הגדולה. היה נוסע וחוזר לטבריה בעיניים נוצצות.

יום אחד, עשר שנים לפני אותה טיסה מעל החיידר, שיחק מתי כדורגל עם כמה חברים ליד הבית בשכונה בטבריה. הוא היה בן 14. הכדור היה עשוי מסמרטוטים. "היינו לוקחים גרב ישנה וממלאים אותה בסמרטוטים, אני הייתי מומחה בלתפור אותם", מספר הפריבילג. פתאום עצרה שם מונית. היו אלה ימיה הקשים ביותר של מלחמת השחרור.

"מהמונית יצא גבר אחד", מספר מתי, "לא דאגנו, כי כשבאו להודיע הודעות קשות היו באים בדרך כלל כמה אנשים. האיש התקרב אלינו ושאל למי כאן קוראים זילברמן. אמרתי שלי. הוא שאל אם יש לי אח בשם ישראל. אמרתי שכן. הוא נתן לי פיסת נייר וביקש ממני למסור אותה להורים. תגיד להם שאחיך נעדר, אמר, נכנס בחזרה למונית ונסע".

כך קיבלה המשפחה את הבשורה על נפילתו של ישראל. באו עם פתק, מצאו את הילד, שמו לו את הפתק ביד והלכו. ובכל זאת, אף אחד לא בא בטענות. "אני מסרתי את הבשורה להוריי", מספר מתי, "וראיתי איך הם קורסים. אבא שלי התמוטט מיד ומעולם לא חזר לעצמו. אמא שלי פרצה בבכי נוראי. אני הבנתי מיד שמעכשיו, עול פרנסת המשפחה ייפול עליי. הייתי בן 14".

לא הייתה ברירה. המשפחה הייתה ענייה מרודה, גם במושגים של אז. סבא קרס. היה צריך להחזיק אותו בחיים. ישראל נפל, אבא שלי עזב את טבריה, יחף, כמה שנים קודם לכן ולחם עכשיו בפלמ"ח בעיצומה של מלחמת השחרור. האחות הבוגרת, אוסנת, התחתנה ועזבה את הבית עוד קודם לכן. נותרו רק מתי ושתי האחיות הצעירות, ילדות רכות. בגיל 14 הוא הפך לעוזר חלבן. קם כל בוקר ב־4:00, יצא לרחובות עם אביו, שהפך לשבר הכלי של עצמו, גורר את עגלת החלב עם הכדים הגדולים במעלה הרחובות התלולים של טבריה, כדי להביא אוכל הביתה. אביו עדיין פסע לצדו, אבל היה צל של עצמו. מתי היה הולך לבית הספר אחרי החלוקה, טרוט עיניים ומותש.

המשבר הפך את סבתא לראשת המשפחה. כלביאה שכולה, והיא הייתה מאוד שכולה, היא קמה ולקחה פיקוד. בשיניים ובציפורניים. יחד עם מתי הקטן, הם הצליחו לקבל מגרש צנוע בשכונה למעלה ולבנות שם בית חדש למשפחה. הם בנו אותו בידיהם. לבנה לבנה. הנדר שנדרה סבתא להיחלץ מהעיר התחתית ולעלות לטבריה עילית, קוים. הבית היה צנוע מאוד, בשכונת אחוזת כנרת. סבתא וסבא חיו בו עד יומם האחרון. היום, גם הוא כבר לא קיים.

הטור המלא מתפרסם ב"מעריב סופהשבוע"