פרס ישראל צריך להינתן ביום העצמאות הקרוב ליוצרי "ארץ נהדרת". התוכנית מלווה את חיינו כבר 20 שנה, בהצלחה יתרה ובהתמדה ראויה להערכה. זה מפעל התרבות הישראלי החשוב ביותר במאה ה־21.

לקראת יום העצמאות גל של נוסטלגיה מציף את המדינה עם געגועים ל־"ישראל היפה והטובה", כאילו זו של עכשיו כעורה ורעה. הנוסטלגיה דביקה, ממכרת. קל להשתפך כשמדברים על המדינה הקטנה, הנעימה והמאוחדת שהייתה ואיננה עוד. זו שבה, כביכול, כולם הסתופפו סביב אותם רעיונות.

זו הייתה תקופה שבכל ענף תרבותי בלט בדרך כלל אדם אחד. במוזיקה היה שלמה ארצי או שלום חנוך, תלוי בתקופה. לפניהם שלט יהורם גאון. הייתה להקה אחת, כוורת. תוכנית הטלוויזיה הסאטירית הייתה "ניקוי ראש". בתקופה מאוחרת יותר הגיעה "זהו זה". מגיש החדשות בטלוויזיה היה אחד - חיים יבין. אלה היו חיים נטולי אלטרנטיבות. לא היה ניתן לבחור בין ערוצים או בין תוכניות. היה סופרמרקט אחד ובו מותג בודד מכל מוצר. מסעדות ספורות היו פזורות ברחבי הארץ, והן עבדו עם מספר מוגבל של פרודוקטים. מקדולנד'ס פתחה את הסניף הראשון שלה ב־1993 בקניון איילון, שהיה הראשון בארץ. לכבודו הומצאה המילה העברית החדשה "קניון".

השבוע עלתה בהוט ובערוץ 8 הסדרה "הצ'ופצ'יק של הקומקום" על הגששים. תופעה ייחודית וקאלטית של להקת בידור, שהופיעה עם שירים ומערכונים וכבשה את המדינה עם רפליקות שכולם שיננו וחזרו עליהן. אירוע ייחודי במדינה וכנראה גם בעולם. האחד שואל "מה שבע", השני עונה לו "מה כמה". האחד אומר "אין מנוע", האחר יגיב: "היה מנוע?" זו מין תפילה שכולם ידעו את המשכה וכאילו היו מחויבים לה. כמו קוד. מין סיסמה קבועה כדי לוודא שאנחנו באותו דף, באותו שבט. עם אחד, בידור אחד.

הגשש היו קונצנזוס. ביצועים מושלמים עם כתיבה מופתית. מדויקת. באופן פרדוקסלי הם רדפו אחרי שלמות כדי לתאר עם שמסתפק ברדידות. זו שלישייה פרפקציוניסטית שמציגה ישראלים שמזלזלים בהכל, מורחים, מנסים לסדר האחד את השני, בעלי מקצוע חלטוריסטים שבאים להסתלבט וללכת הביתה.

ישראלים צרכו את הגששים ברדיו, באולמות ובתקליטים, ואהבו כל רגע. התמכרו לביצועים כמו לסם. זה הומור לבבי ומקרב שלא היה בו רוע, או וולגריות, אלא עדינות, נימוס ורוך. בצורה מושלמת הם תיארו את הפגום. בהרמוניות קוליות מופלאות הם שרו על מה שמקולקל וסדוק. סאטירה חברתית במיטבה, מראה נוקבת שמציגה ומגחיכה את כל מה שמעוות. סוכרייה מרירה עם שכבת מרציפן מתוקה עטופה בצלופן מרשרש. הומור מתוחכם אך עממי. ה"אנא עארף" שלהם הוא החתירה לסתמיות שלנו. "העולם צוחק אז צוחקים" שלהם הוא תיאור הסתלבט וחוסר האכפתיות מכל דבר שהוא מקצועי, רציני ואמיתי.

הגששים הצביעו בעיקר על תופעות ולא על אנשים. על טיפוסים נצחיים ולא על פוליטיקאים זמניים וחולפים. הגעגוע לגששים הוא גם לדרך שלהם, לא רק למהות. לגישה שהביאו איתם, לא רק לתוכן. הם לא התלהמו, לא התנפלו על הקהל, לא התחננו ללייקים ולא ביקשו מאף אחד שיעקוב אחריהם. מי שרצה, קנה כרטיס. בלי אלתורים או דיבורים מיותרים. ללא שיחות עם הקהל או ירידות על יושבי השורה הראשונה. זה הומור נצחי ולא מיידי. ביצועים מדויקים שהוקלטו והושמעו לאחר מכן כמערכונים בתוכניות רדיו בשבת בבוקר. אלה לא קרבות טוויטר ציניים או סטוריז משעשעים וחולפים של מילניאלס. זו תמצית הכישרון האנושי.

לכן אין סיכוי שהגשש החיוור היו מצליחים היום. איש לא היה קונה כרטיס למופע עדין, מנומס ואטי כזה. מערכונים שנפתחים ב"הלו... גברת קרקר... זה הליקופטר", לא היו עובדים היום. הקהל הוולגרי היה מגרש אותם הביתה עוד לפני שברברה הייתה נכנסת לבמה. התרגלנו לפאנצ'ים מהירים, לקטילות, לפוליטיקה ארסית, לירידות והעלבות. כל מה שהוא פחות מזה נבלע או נעלם או מסולק מהאולם.  

הקומדיה הישראלית היחידה שמזכירה את הסטנדרטים האלה היא "ארץ נהדרת", שראוי שתקבל הכרה לאומית כבר השנה. ספינת פאר טלוויזיונית שעשויה מהאנשים המוכשרים במדינה ועומדת במשימה הומוריסטית קשה ומורכבת יותר מזו של הגששים. זה כבר לא עולם שבו הכל ברור ומינימליסטי, אלא מרחב מוצף, כאוטי, פוליטיקלי קורקט, ללא אמת, שבו כולם מצחיקים וכולם נעלבים בכל פלטפורמה אפשרית - עוד לפני שמתחילה עוד תוכנית.