כמומחה בנוירולוגיה ובכאב, מזדמן לי לטפל לא פעם במחלה קשה ביותר - שלבקת חוגרת, או כפי שהיא ידועה בשמה הרפואי - הרפס זוסטר. אומנם המחלה אינה קטלנית, לא מתים ממנה, אבל מתים איתה, ולעתים קרובות בייסורים קשים שאינם חולפים. קשה למצוא לה מזור, הכאב פולח, שורף, דוקר ואינו מגיב לתרופות, אפילו החזקות שבהן. ככל שהאדם לוקה במחלה בגיל מבוגר יותר, גובר הסיכון לנוכחותו ועוצמתו של הכאב העצבי (הנוירופטי) המתלווה אליה. הסבל כה רב, עד כי יש כאלה המבקשים לשים קץ לחייהם.
שלבקת חוגרת הינה סיבוך מאוחר של אבעבועות רוח. המחלה אומנם חולפת, אך וירוס וריצלה זוסטר, הגורם לה, נותר רדום ומקנן בגופנו, עד שמסיבה כלשהי ישנה ירידה בכוחה של מערכת החיסון. ירידה כזו עלולה להגיע בעקבות מחלה, טיפול תרופתי, סטרואידים, כימותרפיה או סתם גיל מתקדם, שכן ידוע שעם הגיל גם מערכת החיסון מזדקנת ונחלשת. בשלב זה, עלולה לפרוץ השלבקת בצורת כאב עז באזור מסוים של הגוף, כחגורה עם שלפוחיות - אבעבועות כואבות, צורבות, ומייסרות, שאומנם חולפות לאחר מספר שבועות, אבל הכאב נשאר.
לשמחתנו, בשנים האחרונות פותחו חיסונים נגד המחלה, והם זמינים בקופות החולים בהשתתפות עצמית שנעה בין 300 ל־400 שקלים. אם תשאלו אותי - שווה כל שקל.
לפני כ־12 שנה, כאשר החיסון יצא לציבור בארצות הברית, ביקשתי מרופא־עמית מרשם, שילמתי כ־400 דולר והזרקתי לעצמי את החיסון. חיסון חוזר קיבלתי לפני כשש־שבע שנים, ועכשיו הגיע הזמן לחיסון נוסף.
לפני כשנה פניתי לרופא המשפחה, שרשם לי מרשם, אבל “המפקח על התרופות" סירב לתת לי אותו, מאחר שלשיטתו זה היה מוקדם מדי. הקופה לא טרחה לבדוק אם יש לי נוגדנים - פשוט נדחיתי. לך תתווכח עם הבירוקרטיה. השנה חודש עבורי המרשם, אבל עקב טרדות רפואיות לא פניתי לקבל את החיסון, וכאשר ניגשתי לאחר כחודש, סירבו לחסן אותי בטענה ש"עבר חודש, אדוני!".
אז מה אם עבר חודש? מדובר בחיסון, לא בתרופה חודשית שהגעתי לקחת באיחור. האינטרס של הקופה הוא לתת לי את החיסון, כי אם חלילה אחלה בשלבקת חוגרת, הטיפול והתרופות שאזדקק להם יהיו יקרים עשרות מונים, שלא לדבר על הכאב והסבל שייפלו בחלקי.
איפה ההיגיון שמאחורי הטרטור המיותר? כמובן, המחשב אשם! אבל כאשר מדובר ברפואה מונעת, שמטרתה להגן על הלקוח, הייתי מצפה שההיגיון האנושי יתעלה מעל לתוכנת המחשב.