קונפטי עם ענן חמוץ: האם (ואיך) ישראל תשרוד עד 100? | שמואל רוזנר

מלחמת האזרחים האמריקאית "הייתה עקובה מדם והרסנית". אבל, כפי שכתבו דרון אסמוגלו וג'יימס רובינסון, גם לפני המלחמה וגם לאחריה היו לרוב האמריקאים הזדמנויות כלכליות רבות. את ספרם החשוב, "מדוע אומות נכשלות", הם פותחים בהשוואה קצרה ומאלפת בין שני חלקים של אותה העיר: שמה נוגלס, וגדר חוצה אותה.

מצפונה של הגדר, זו נוגלס של מדינת אריזונה בארה"ב; בדרומה של הגדר, זו נוגלס בחבל סונורה שבמקסיקו. המשכורת בדרום היא שליש מזו שבצפון. תוחלת החיים נמוכה יותר, תמותת התינוקות גבוהה הרבה יותר, הפשע רווח, השחיתות היא חלק ממרקם החיים.

הגיאוגרפיה אותה גיאוגרפיה, גם האנשים אותם אנשים – בנוגלס אריזונה לא חיים בני מהגרים אירופים, ו"הרקע של האנשים משני צדי הגבול דומה למדי". אז מהו ההבדל שגורר את שאר ההבדלים? מדוע טוב הרבה יותר מצפון לגדר מאשר לדרומה? "ארה"ב חוותה חמש שנים של חוסר יציבות פוליטית בין 1860 ל־1865, מקסיקו חוותה חוסר יציבות כמעט ללא הפסקה ב־50 השנים הראשונות לעצמאותה", כותבים המחברים. זה המפתח. יציבות, ומוסדות שאפשר לבטוח בהם.

בנוגלס שבמקסיקו, הדמוקרטיה היא עניין חדש, ולא יציב. פחות משלושה עשורים, תלוי איך סופרים. גם כעת היא על פרשת דרכים, בגלל רפורמה שמטרתה לפגוע במוסד העצמאי שאחראי על הבחירות. כאשר האמריקאים מתחו ביקורת על השינוי, על הרפורמה המקסיקנית, הנשיא המקסיקני השיב בכעס: "יש יותר דמוקרטיה במקסיקו מכפי שיכולה להתקיים בארה"ב". האמריקאים החליטו להיות זהירים. כנראה שהסיבה לכך היא האינטרס בשמירה משותפת על הגבול האמריקאי־מקסיקני מפני נהר של מהגרים. חילופי מהלומות עם הממשלה במקסיקו סיטי לא יסייעו להם לממש את האינטרס הזה. אז הם הטיפו קצת מוסר, ואז השתתקו.

האם מקסיקו תישאר דמוקרטיה? באופן כללי, הדמוקרטיה היא עניין חדש, ולא יציב. מדינות בכלל, במתכונת של ימינו, הן עניין חדש, ולא בהכרח יציב. מדינות נולדות, אחרות מתפרקות ומתות. סודן הדרומית יצאה לעצמאות בשנת 2011. היא בת קצת יותר מעשר. אריתריאה הכריזה על עצמאות ב־1993. היא בת 30, כמו ישראל בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים. מדינה צעירה, שכבר ספגה כמה חבטות.

את ההיסטוריה של אפגניסטן מתחילים לספור באמצע המאה ה־18. אבל לומר שהיא מדינה עצמאית מאז ועד היום תהיה הגזמה מופרכת. ייתכן שצריך להתחיל ספירה חדשה באוגוסט 2021, הזמן שבו כוח הכיבוש האמריקאי עזב את אפגניסטן, וחודשה האמירות האסלאמית. מונטנגרו נעשתה עצמאית בשנת 2006. דמוקרטיה חדשה באירופה. עוד לא בת 20. כמו ישראל לפני מלחמת ששת הימים. ההכרעה של המונטנגרים לצאת לעצמאות התקבלה בזכות הפרש של אחוז וקצת מהקולות במשאל עם. זה הכל. כך שמותר לשאול: האם תשרוד 30 שנה? ובטח שמותר לשאול: האם תשרוד 100?

על ישראל שואלים כל הזמן אם תשרוד. גם כעת, כאשר היא כבר בת 75. גם כעת, כאשר היא מעצמה של ביטחון ושל הייטק. ואולי בעיקר כעת. חגיגת עצמאות עגולה היא זמן של חשבון נפש, בעיקר לנוכח הסערה המתחוללת בארץ. בסקר של ערב הפסח התברר שישראלים אינם אופטימיים ביחס לעתיד הדמוקרטיה שלהם וביחס לעתיד הביטחון הלאומי שלהם. וראוי לדייק בהבחנה בין שני הדברים הללו: מקסיקו שרדה כלא־דמוקרטיה, עכשיו היא שורדת כדמוקרטיה, ואולי בעתיד שוב תשרוד כלא־דמוקרטיה. כלומר: מדינה ללא דמוקרטיה עודה מדינה.

ישראל עוד רגע בת 75 ובמקום קונפטי חגיגי מרחף מעליה ענן חמוץ של אי־ודאות. וזה ענן מתעתע. מצד אחד - הישראלים נותרו פטריוטים, מדורגים גבוה במדדי האושר, אומרים שהמדינה היא הישג גדול ואפילו נס. מצד שני – רבים מהם לא בטוחים שלמדינה שהם חיים בה יש עתיד. הם מרגישים שהמדינה בסכנה.

למה אנחנו דואגים כל כך? נדמה שיש לזה שלוש סיבות. הראשונה מעידה שעודנו חדים. קריאת מציאות מפוכחת מלמדת שאנחנו באמת בסכנה. יש איראן, יש אויבים אחרים. יש גם בעיות קבועות שאינן מטופלות ורק מחריפות: צפיפות במדינה קטנה עם מעט מקום להתנועע, עלייה בשיעור החרדים שאינם מתגייסים ורבים מהם אינם עובדים, בעיות הנובעות מהכיבוש הנמשך בשטחים, העובדה שאין לנו חוקה, כלומר, כללי משחק, כלומר, כלי לשימור היציבות. זו רשימה חלקית בלבד, אבל גם היא מספיקה כדי לזהות שיש כאן קצת יותר מדי דברים שאנחנו אומרים עליהם "נטפל אחר כך", והם מחכים ומחכים ומחכים.

ואנחנו דואגים גם בגלל ההיסטוריה שלנו. לקחי הרדיפות בדורות קודמים, לקחי נפילת מדינת היהודים הקדומה. כמובן, הקשר רופף. מדינת ישראל אינה דומה למדינת החשמונאים, הצרות של יהודי ישראל אינן דומות לצרות של יהודי הגלות. כך שהרלוונטיות של הזיכרונות האלה לא תמיד ברורה, אבל הנוכחות שלהם באתוס הישראלי חזקה, וגם מתוחזקת, במין מהלך שמייצר פרדוקס מעניין: המנהיגים שלנו מרבים להזכיר את האירועים שבהם נחרטו השריטות - את השואה, את הרדיפות, את הפלגנות. הם מזכירים את האירועים האלה כדי לעודד גאווה לאומית ולכידות – אבל למעשה מעצימים את החרדה, שרק מגבירה את חוסר היציבות.

לבסוף, אנחנו דואגים בגלל המציאות החברתית. בישראל נוכחים חזונות עתיד מתחרים. נהוג לדבר עליהם כעל חזון "יהודי" וחזון "ישראלי", אבל לא בטוח שזו התחרות האמיתית. יכול להיות שהתחרות האמיתית היא זו שבין חזון של נורמליות לבין חזון של ייחודיות. כך או כך, ישראל היא מדינה שיש בה כמה קבוצות, שכל אחת מהן מנסה למשוך את המדינה לכיוון קצת אחר. במדינה יציבה, מחלוקת היא רק מחלוקת. אבל במדינה שיש לה אויבים אמיתיים ושריטה חזקה – המחלוקת מערערת.

לפני כמעט 20 שנה התפרסם בירחון האמריקאי "אטלנטיק" מאמר תחת הכותרת "האם ישראל תחיה עד 100?". והיה אז רגע של כעס גדול. איך אפשר להעלות שאלה כזאת? האם עצם העלאת השאלה לא מבטאת ערעור על הזכות של ישראל להתקיים עד 100? גיגלתי את המאמר ההוא, שנעשה מיושן זמן קצר לאחר שנכתב, ומצאתי אותו כמעט בנאלי. הרי זו שאלה שהרבה מאוד ישראלים שואלים כל הזמן, וביתר חדות. וכאמור – זו שאלה בעייתית, כי השאלה הנכונה איננה אם ישראל תשרוד, אלא איך ישראל תשרוד. האם תהיה כאריזונה או כמקסיקו? וכבר הזכרנו, שאפשר לבסס טענה שאם ישראל לא תשרוד באופן מסוים, אזי היא לא תשרוד בכלל. כלומר: שרק כדמוקרטיה ליברלית, שיש בה איתנות כלכלית, לכידות חברתית, שיש לה חזון משותף, שיש בה השכלה ומצוינות - רק כמדינה כזאת ישראל יכולה לשרוד באזור קשוח כל כך.
אבל כאמור, זו טענה, לא ידיעה. וטענה צריכה הוכחה. אלא שבמקרה הזה, מוטב בלעדיה.

מנקודת מבטם של ההם

ניסיתם לדמיין את יציאת מצרים מנקודת מבטם של המצרים? מה הם היו אומרים על האירוע הזה, כיצד היו מתארים אותו? האם היו אומרים "היינו רשעים, העבדנו, רדינו, הגיע לנו", או אולי היו מספרים שהם אלה שהיו יחסית בסדר ובני ישראל היו לא כל כך בסדר? עשינו כמה טעויות, הם היו אומרים, כשלנו בהסברה, המנהיגים שלנו לא שעו לאזהרות, אבל בני ישראל ממש הגזימו. הם פעלו ברצחנות, ואז נמלטו עם רכוש רב. כפויי טובה. אירחנו אותם, האכלנו אותם, העסקנו אותם, ותראו איזה גמול קיבלנו. כך הם בני האדם – מספרי סיפורים. על עצמם, הסיפורים בדרך כלל חיוביים, או לפחות חצי חיוביים. על אחרים יש להם הרבה ביקורת.

הסיפורים מייצגים תפיסת מציאות. כך אנחנו מבינים את הסיפור. קחו את הרפורמה המשפטית. גם עליה יש לפחות שני סיפורים. האחד – של קבוצה שמרגישה שקבוצה אחרת רוצה לקיים בישראל משטר שדומה יותר לדיקטטורה מאשר לדמוקרטיה ליברלית. השני – של קבוצה שמרגישה שקבוצה אחרת מונעת ממנה לממש את הניצחון שלה בבחירות ואת ההעדפות המדיניות שלה. אלה מרגישים כמי שרוצים לרמוס אותם, ואלה מרגישים כמי שכבר רומסים אותם. מי צודקים ומי טועים? אתם יודעים את התשובה. יודעים את התשובה שלכם, ששונה מהתשובה של מי שיושבת לידכם, או של מי שנוסע איתכם באוטובוס.

הקושי ליישב את הסיפורים, כלומר, את תפיסת המציאות, מקשה גם על מי שמחפשים פשרה. כדי להגיע לפשרה צריך, קודם כל, להסכים על העובדות. הנה דוגמה: חלק ניכר מאוד מהחרדים בישראל אינם מקבלים את הטענה – את העובדה – שהתרומה של חרדים לכלכלה הישראלית נמוכה יותר. הם מתכחשים לעובדה הזאת. בנסיבות כאלה, קשה מאוד לקיים איתם דיון על הצורך שגברים חרדים ייצאו לעבודה. למה שייצאו לעבודה? אתם תאמרו, כי ההיעדרות שלהם פוגעת בכלכלה של כולם. הם יאמרו: מה פתאום, היא לא פוגעת. אם אין הסכמה על העובדות, קשה להתקדם לשלב הבא. אלה אומרים כדור הארץ שטוח, אלה אומרים הוא עגול. אי אפשר להוציא משלחת מסע משותפת, כי בנסיבות המחלוקת אין מפה שאפשר לשרטט.

זה מצבה של החברה הישראלית בלא מעט תחומים. קריאת מציאות של קבוצה אחת שאיננה מתיישבת עם קריאת המציאות של הקבוצה השנייה, או השלישית, או הרביעית. העובדה הזאת בלטה בתשובות שניתנו לשאלות של המכון למדיניות העם היהודי בסקר השנתי שלו (הניתוח של צוות המדד, פרופ' קמיל פוקס ונח סלפקוב). בפסקאות הבאות נציג מתוכו שתי דוגמאות לקושי להתמודד עם קריאת מציאות נבדלת.
נפתח בעניין חשוב, ופשוט. עניין הכוח.

הרבה מאוד מילים מוקדשות בשבועות האחרונים לשאלת הכוח בישראל. בידי מי הכוח – הכוח ה"אמיתי". ישנו הכוח שיסודו בקלפי - מי מקבל יותר קולות ומה יכולתו לתרגם את הקולות הללו להשפעה. במובן הזה, יש כרגע קואליציה עם כוח רב, 64 מנדטים, ויכולת תיאורטית להעביר כל חקיקה ולייסד כל שינוי, אם כל חבריה מסכימים עליו. ובכל זאת, בוחריה של הקואליציה הזאת מתלוננים שוב ושוב שהכוח לא בידיהם. לדעתם, הוא אמור היה להיות בידיהם, שהרי זו מהותה של השיטה הדמוקרטית, שהכוח נמצא בידי מי שניצח בבחירות. אבל הוא לא בידיהם, משום שבמחנה השני ניצבים ישראלים שאינם מקבלים את כללי המשחק (כפי שמחנה הקואליציה מבין אותם).

השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בסקר הפלורליזם של המכון למדיניות העם היהודי, בסקרי המכון לדמוקרטיה, בספר Why Nations Fail: The Origins of Power, Prosperity, and Poverty, מאת Daren Acemoglu ו־James Robinson, במחקרי מכון ברוקינגס על הדמוקרטיה במקסיקו ובמאמר Will Israel Live to a 100? מאת Benjamin Schwartz במגזין "אטלנטיק".