צריך להודות. קיימת תחושת חמיצות חריפה בקרב המחנה הלאומי, שמספר מרכיבים חברו לייצרה: המצב הביטחוני, יוקר המחיה ותופעת הסרבנות שלא נגדעה באִבה. אבל הורתה וראשיתה של תחושת האכזבה נעוצה ברפורמה המשפטית. אך לא מפני שהעיסוק ברפורמה גזל משאבים מיתר הנושאים, כפי שמציגה זאת התקשורת - אלא משום שתנופתה נבלמה, ולא ברור מתי תחודש ולאיזה אופק תמריא.
למרבה הצער, בשורת הרפורמה לא עברה לציבור שמעבר לגרעין הקשה החולם עליה שנים. להפך, ציבורים רחבים מאמינים בעלילה שהרפורמה נועדה להחליש את מערכת המשפט, ואפילו למטרות זרות שלא ראוי אפילו לכבדן באזכורן. זאת כשהמציאות הפוכה ב־180 מעלות. יעדה של הרפורמה הוא שיקומה וחיזוקה של המערכת, שמאבדת גובה מאז ימי שמעון אגרנט.
כשפרופ' דניאל פרידמן החליף את חיים רמון כשר המשפטים בממשלתו של אהוד אולמרט, הוא הודיע כי בכוונתו לתקן את המהפכה של 1992, שאהרן ברק עצמו הגדירה "מהפכה בהיחבא", ושחיים רמון הגדירה בימים אלה "הונאה שלא הייתה כמוה בתולדות הכנסת".
הודעתו של פרידמן פתחה תיבת פנדורה, ששבה ובוחנת את עוצמתם של חישוקי המפעל הציוני. ההודעה הייתה אות הזינוק למסע השחרה אורווליאני, הנמשך עד עצם היום הזה. טרום פרידמן - ביקורת על מהפכת 1992 הוצגה על ידי הממסד המשפטי והתקשורתי כתימהונות אזוטרית של קיצונים הזויים. וכך היא אומנם נתפסה.
מעמדו הבכיר של פרידמן, כחתן פרס ישראל לחקר המשפט, וכמי שרחוק מלהיות איש ימין, הקשה עד מאוד על הממסד המשפטי, חסידיו השוטים וסייעניו השימושיים לבטל את דבריו בנימה מתנשאת, כמקובל במקומותיהם. נוכח הביקורת המלומדת החדה כתער של פרידמן, התקשו לחנוק בעודה באבה את הרפורמה שאותה ניסה לקדם.
יתרה מזו. בניגוד לרובי ריבלין, חיים רמון, יעקב נאמן ואחרים, לא הצליחו להדביק לו אפילו בדל של רבב, ולו לכאורה. אפילו אג'נדה לא הייתה לפרידמן, זולת דבקות עתירת יושרה באמת הצרופה.
בהיעדר מענה ענייני לביקורתו של פרידמן, ביקר אהרן ברק את החיפזון שלו. לדבריו, שינוי חוקתי שמבצעת הכנסת בכובעה כרשות מכוננת, הקובעת הלכה לדורות, אמור להתבצע בכובד ראש לאחר דיון ציבורי הולם, והכי חשוב - ממושך.
הבעיה של הטיעון הזה מפי ברק הייתה שאפילו מסך הסודיות סביב מפעל הטקסטיל בפאתי דימונה מחוויר נוכח מסך ההונאה סביב חוקי היסוד שהועברו כהצעת חוק פרטית של אמנון רובינשטיין בזמן ממשלת מעבר לאחר פיזור הכנסת, בתפר בין הכנסת ה־12 וה־13. רמון, שתמך בחקיקה וקידם אותה, אמר לאחרונה בראיון ל"מקור ראשון": "אני אשם. הייתי טיפש מספיק כך שגם ברק וגם דן מרידור הצליחו לרמות אותי ואת כל כנסת ישראל".
לפעמים יש מי שמוציא את המרצע מהשק, גם אם כוונתו הפוכה. כך עשתה יהודית קרפ, לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שבמאמר ב"הארץ" לפני שבוע באה לקלל ונמצאה מברכת. תחת הכותרת: "ב־1992 התפשרנו על הדמוקרטיה, אסור לחזור על הטעות", חשפה קרפ את ההיגיון שברקע המהפכה של ברק, ושמא את יעדה האמיתי.
לדידה, אומנם עוגנו זכויות אדם בחקיקה, אולם "יהדות המדינה נשארה עומדת כצל המעיב על זכויות אלה". בסיום מאמרה החושפני חולקת קרפ עם קוראיה את התקווה כי תכונן חוקה במהרה, "וכן גם הפרדת הדת מהמדינה וסיום הכיבוש".
למרבה הצער התעלמה קרפ מהשינוי המעוות שברק חולל בחוק חיובי המקנה זכויות לפרט, שהפך אותו מרפורמה ליברלית ברוכה ל"גניבה" בלתי ראויה (למען הסר ספק, "גניבה" – הכוונה לסלנג המקובל כיום בעיתונות הספורט לעסקאות שבהן צד שמבין מקבל תמורה לא פרופורציונלית עבור מחרוזות חרוזים זולים – לא למונח הפלילי). אלה הן העובדות שמאחורי האיפול שהתקשורת מטילה, לא במקרה, על האירועים המכוננים של 1992.
# # #
שורש המהפכה בהצעת חוק יסוד מקיפה שהגיש דן מרידור ב־1989, בשם ממשלת יצחק שמיר: חוק יסוד "זכויות האזרח", שבין היתר מאפשר פסילת חוקים הסותרים אותו. החוק נתקע בשל מחלוקות בקואליציה, בעיקר בנוגע לפרשנות אפשרית לסעיף השוויון.
ב־1992 למד מרידור את הלקח: צריך להרדים את הקואליציה ולהעביר את החוק בקולות האופוזיציה. החוק פוצל לארבעה חוקי יסוד שהוגשו כהצעות חוק פרטיות על ידי רובינשטיין כדי לעקוף את המסננת הקואליציונית.
גם הכותרת ה"מאיימת", זכויות האזרח, פינתה מקומה לשם התמים, מפרק ההתנגדויות – כבוד האדם וחירותו. אפילו עקרון השוויון נשלף מחוקי היסוד, מתוך הביטחון שבג"ץ יעגן אותו בהמשך בהלכה המשפטית באמצעות חקיקה שיפוטית.
הגשת החוק נדחתה לימי הדמדומים שבין הכנסות, שבהם כבלי המשמעת הקואליציונית מתרופפים וחברי הכנסת מהליכוד טרודים בהבטחת הישרדותם בפריימריז, וכאשר בתקשורת ובכנסת עסקו אך ורק בחוק הבחירה הישירה שעבר באותם ימים.
מה שהפך את הרפורמה למפלצת עוכרת דמוקרטיה היה מלחמתו של אהרן ברק לעקור מהצעת מרידור את לב לבה: הקמת בית משפט לחוקה, אשר כמקובל במרבית הדמוקרטיות יורכב בצורה מייצגת ומשקפת - כדי לבדוק שיקולים פוליטיים הכרוכים בדרך הטבע בפסילת חוקים.
ברק רצה להותיר את הכוח הפוליטי הזה בידי בית המשפט העליון שנבחר לכהן כבית משפט א־פוליטי ומקצועי נטו. ברק ידע שפעולתו בגלוי נגד הקמת בית משפט לחוקה, תוך התעקשות על חקיקת חוקים שיאפשרו לבג"ץ להתערב בסוגיות פוליטיות במקום בית המשפט לחוקה, היא ניסיון לא תקין לאכול מהעוגה ולהותירה שלמה.
על כן ניסה להעלים את מעורבותו בחקיקת חוקי היסוד. בראיון מיתמם לביטאון לשכת עורכי הדין הוא מספר: "במרץ 1992 יוצאים שני חוקי יסוד בדממה מוחלטת, מרץ חולף, אפריל ומאי – וכלום, שום דבר, ואני קורא את שני חוקי היסוד ואני אומר לעצמי: זו חוקתנו. ואז בהרצאה קצרה שנתתי דיברתי על מהפכה חוקתית". אבל הוא לא התאפק והתגאה בחיסול בית המשפט לחוקה: "את הג'וק הזה צריך היה להרוג בעודו קטן", אמר.
מי שהקדים את ברק בהבאת בשורת המהפכה לאוויר העולם היה פרופ' קלוד קליין, שכבר ב־27 במרץ 1992, במאמר ב"מעריב", גילה לציבור ולחברי הכנסת את דבר המהפכה שהם חוללו בהיסח הדעת כשחוקקו בתמימות בלתי נסלחת את שני חוקי היסוד: "עם חקיקתם של שני חוקי היסוד בדבר זכויות האדם התחוללה המהפכה החוקתית השקטה".
ואכן, חודשיים לאחר מינויו לנשיא בית המשפט, הביא ברק לעולם את פסק דין בנק המזרחי, שעיגן כתקדים משפטי מחייב את הפרשנות המרחיבה של חוקי היסוד, וכל השאר היסטוריה ידועה ומוכרת.
על כך אמר בעת ההיא ראובן ריבלין, יו"ר הכנסת דאז: "המהפכה החוקתית אשר הוכרזה על ידי כבוד נשיא בית המשפט העליון לפני שנים אחדות הייתה בפועל, אולי מבלי משים, אולי ללא כוונה כזו, להפיכה שלטונית המסכנת כיום לדעתי את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית".
גם נשיא העליון בדימוס משה לנדאו אמר כי לסמכות לבטל חוקים אין בסיס חוקי: "הכל הוא פרי הקונסטרוקציה של בית המשפט עצמו, כולל רעיון העליונות השיפוטית". זו בדיוק המהפכה שרמון, פרידמן, נאמן, איילת שקד, אמיר אוחנה, וכעת יריב לוין, יחד עם רבים וטובים, נשבעו לתקן ולא עלה בידם.
גם ברגעי השפל שאליהם נקלע ברגע הזה המאבק למען הדמוקרטיה אסור להרים ידיים, כי אסור לשגות באשליות שווא. גם אם הדיקטטורה של ברק וחיות ידעה בדרך כלל לשים לעצמה קווים אדומים, ולהיות רוב הזמן הגיונית ונאורה, אין ביטחון שממשיכיה של חיות לא יקורצו מהחומר של פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר רות דוד ודומיה, וימשכו את השמיכה לכיוונים מסוכנים ממש.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]