אם עוד לא צפיתם ב"מצחיקה אחת" (yes), עשו לעצמכם טובה ונצלו את החג או הסופ"ש הקרובים כדי לראות את אחת מהסדרות הכי כיפיות ששודרו כאן לאחרונה. למרות ביקורת חמוצה אחת שקראתי, מדובר בעיבוד הטלוויזיוני הטוב ביותר לספר של ניק הורנבי ("קדחת הדשא"), בעיקר בזכות משחק נפלא של ג'מה ארטרטון (נקודת האור היחידה ב"קוואנטום של נחמה" - סרט ג'יימס בונד הגרוע בהיסטוריה, והכוכבת המהפנטת של "תמרה דרו").

בקצרה: ברברה פארקר, אישה צעירה מבלקפול הנידחת, הופכת לסופי סטרו, כוכבת טלוויזיה. אלא שהדרך לגאולה, המאוד לא שלמה, שוברת את הלב. סופי נאלצת לדלג מעל חומות של שמרנות וצביעות, לא רק כאלה שהצרו את צעדיה של אישה צעירה במחצית שנות ה־60 (הסדרה היא פרודיה מצוינת על הסטנדרטים הכפולים של אנגליה בכלל וה־BBC בפרט), אלא גם כאלה שדחקו להט"ב לארון ושלחו מיעוטים אתניים בחזרה לארצות מוצאם. הרע בסדרה הוא הגבר השמרן והמאוים, הכוח המניע מאחורי הרוע האנושי באשר הוא.

על רקע האירועים האחרונים בישראל - ולמרות "אי־הסכמות" (בלשון המעטה) שיש לי עם חלק משותפיי למחאה הנוכחית, הרי שדווקא "מצחיקה אחת" (הספר בתרגומו העברי נקרא "מצחיקונת") הקלילה, עם פסקול חלומי של להיטי סיקסטיז, הצליחה לזקק עבורי את מהות הדחף שלוקח אותי לרחוב קפלן בכל מוצאי שבת: המפגש הנוראי בין רגשות לאומניים, פטריארכליים ודתיים, שמנצל מצוקה חברתית וביטחונית כדי לעגן בחוק הלך רוח ניאו־שמרני, ברוח הימין הרפובליקני הדוחה בארצות הברית. חקיקה שתהפוך את ישראל ממדינה מערבית־ליברלית למקום שלא אני ולא צאצאיי נוכל לחיות בו.

ודווקא בגלל כל האמור לעיל, השנה יותר מתמיד אני מוצא את עצמי ממלמל כמנטרה את המשפטים שיאפשרו לי לראות ביום העצמאות את החצי המלא של הכוס, גם בשעה שהזכוכית נורא מלוכלכת:

ללכת לים גם באמצע החורף ולהירדם על החול החם, עם רעש המטקות כשיר ערש. לחשוב שכפכפים הם הנעלה לגיטימית לחתונה. לשבת על המדרכה בפלורנטין עם בקבוק גולדסטאר. לצעוק "אנטישמים" על ניקוד נמוך באירוויזיון. להאמין שאין מאכל בעולם שטחינה לא יכולה לשפר. לשים בכוונה יותר מדי חריף, רק כדי שיהיה תירוץ לשתות קולה. לפגוש ברחוב חבר מהמילואים ששכחתי את שמו. לשנוא את כל הגרמנים ביום השואה. לנסות להסביר לחבר מחו"ל מה זה במבה ולמה אנחנו מוסיפים למרק את הגרגרים הצהובים ועוד קוראים להם "שקדים". 

לאכול במסעדות מישלן, אבל להתגעגע לנצח לטעם השניצלים ביום שישי, כשנשארים שבת בצבא. לא לשכוח לעולם את השם של המ"כ מהטירונות. להגיד: "לוף יכול להיות דווקא טעים", אפילו שזה לא יהיה נכון אף פעם. להתפלא איך מכבי משחקים כל פעם נגד פנאתינייקוס דווקא בחנוכה. להגיד שהמילים של "מעוז צור" נוראיות ולשיר אותן בכל זאת. 

לשמוע שיר של אריק איינשטיין ברדיו ולא לעכל שהוא איננו. להגיד שיהיה בסדר. לא להתבייש לשאול מישהו כמה הוא מרוויח. לשמוע ביום הזיכרון את "הנסיך הקטן מפלוגה ב'" ולבכות בכל שנה מחדש. לצחוק על הלואו־טק, אבל להתרגש מהסמלים שיוצרים החיילים בטקס הדלקת המשואות, על רקע מארש צה"ל. 

להתגעגע לרוני דניאל. לדפדף קדימה בהגדה של פסח כדי לבדוק כמה זמן נשאר עד לאוכל. לשמוע שני שירים שקטים ברצף ברדיו ולחשוב שאולי היה פיגוע. לקרוא על יוניקורן חדש ולשמוח כאילו יש לך אחוזים. להגיד שפעם היה יותר טוב, אבל להבין שהילדים שלך הרבה יותר מוצלחים ממך. להתבאס מהעובדה שהמשפט: "אין ישראלים בין הנפגעים", הופך כל אסון בעולם לנסבל. 

לחכות לאייטם על התור באבולעפיה אף על פי שאתה לא שומר. לתת את יום כיפור בתל אביב כדוגמה למה שיכול היה להיות פה בלי כפייה. לרצות דרכון זר רק כדי לקצר את התור לביקורת הדרכונים בנחיתה. להתנשא על פשוטי העם דקה אחרי ששודרגת בטעות לביזנס. לדקלם את הבדיחות של הגששים־חגיגה בסנוקר־מציצים־גבעת חלפון, אבל לצחוק בכל זאת בפאנץ'. להשלים מניין. להתפעל מבייקון בארוחת בוקר במלון בחו"ל.

לשתות יין פושר בכוס פלסטיק בהרמת כוסית בעבודה. לראות את הזיקוקים ביום העצמאות עם "אין מקום אחר" של משינה בפול ווליום ברקע. להגיד שאין פה עתיד, אבל לדעת בלב שבאמת אין מקום אחר. ורגע אחרי שסיימתי את כתיבת הטור הזה, אני חייב להוסיף עוד משפט: להתאבל, באותו הערב ממש, גם על מאיר שלו, שלא התבייש להציג את ענקי העלייה השנייה כמטורפים, וגם על אם ושתי בנותיה ממשפחת די, שהדגימה לכולנו אצילות נפש מהי. 

ובעיקר - לזכור שמדובר בשני ענפים של אותו העץ, זה שמחפש את הדרך להתחבר מחדש אל שורשיו.