לא הכרתי את יהונתן גפן, אבל בצעירותי אהבתי אותו אהבת נפש. במילים שלו היה משהו אחר - שילוב של חספוס צברי עם פגיעות חשופה, של ציניות עם רגישות, של פואטיקה עם יומיומיות, ושל צחוק עם עצב עמוק. כולם דיברו השבוע על "הכבש השישה עשר", אבל מילדותי אני זוכרת את הספר "שירים שענת אוהבת במיוחד", שכתב משורר צעיר בן 21 שהעיד על עצמו שבעצם, כמו אחותו הקטנה, גם הוא קצת בן 4.
כשהייתי בתיכון, היינו שומעים את המופע "מכתבים למערכת" מתקליט, לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, כשעוד היה אפשר לדבר על סקס בחופשיות, ובאופן כללי פחות לפחד מפגיעה ברגשותיו של מישהו כזה או אחר. באופן אירוני, נדמה שדווקא אז אנשים נפגעו פחות מכפי שהם נפגעים היום. האמת לא הוסוותה, אבל גם לא הוטחה באופן בוטה כפי שהיא נשלפת באכזריות בעידן הרשתות החברתיות.
"שיני חלב", הרומן הראשון של גפן שיצא כשהוא היה בן 29 בלבד, היה הספר שקראתי הכי הרבה פעמים בחיי. מרוב שימוש, הכריכה שלו נפרמה ועד היום הספר עומד בחלקים מרופטים על הספרייה, בקושי מחזיק מעמד. לא בכדי אומרים שספר טוב הוא ספר בלוי. אבל עבורי "שיני חלב", שהוגדר על ידי גפן כרומן בוסר על גבי הכריכה, לא היה סתם ספר טוב. הוא היה ספר מכושף.
עוד יותר משידע לכתוב, יהונתן גפן ידע להרגיש. הוא לא נזקק לדרמה מוגזמת כדי להביע את עצמו, לא צעק בקולי קולות למען תשומת לב, אלא פשוט ידע לזקק את הרגש שלו למילים מאוד מדויקות. הכתיבה שלו הייתה כובשת, כי היא הגיעה בטון הנכון, ולא ניסתה להיות משהו שהיא לא. היא הייתה אמיתית ואותנטית בלי לעשות מזה יותר מדי עניין, ולא חפה מכאב. גפן ידע להביט בכאב ישר בעיניים ועדיין לתאר אותו כיפה, כאילו היה בן משפחה מוכר, אהוב אבל מעיק.
כזו הייתה גם אהבתו לישראל. לא חפה מכאב ומצער, ולמרות זאת מלאה ביופי ייחודי וברגש עוצמתי שקשה לעמוד בפניו. גם מאמריו ב"מעריב" היו להיט בתחום הדעות האישיות, עוד הרבה לפני שמישהו חשב להמציא את פייסבוק.
גפן ידע לגעת במילים שהיו עדינות אבל דוקרות, פשוטות אבל מורכבות. בשני העשורים האחרונים הוא כבר לא היה בקדמת הבמה, אולי כי נמאס לו להרגיש יותר מדי, ואולי כי משהו כבר פשוט לא התאים. הנמהרות שבה מייצרים היום תוכן ומצייצים כל דעה, לא מאפשרת לגעת באנשים באופן שבו מילותיו של גפן נגעו. אנחנו כבר בעידן אחר, מוגזם וצעקני מדי, ולציוץ הבודד יש מעט מאוד פוטנציאל לגעת בנפשו של אדם. הסגנון הבוטה והפופוליסטי של היום לא משאיר הרבה מקום לאותנטיות המיוחדת שהייתה לו.
איזה פרץ של הספדים גפן הוציא השבוע מכל היוצרים הישראלים, מכל נבחרי הציבור. בעידן המתאגר הזה, ובימים הקשים האלו, הוא הצליח לתת לנו מתנה אחרונה - תחושה נוסטלגית של סולידריות ישראלית אמיתית. של צער משותף על אובדן של משהו שאהבנו כולנו, מתוך שלל היצירות שהוא הותיר לנו, כל אחד בדרכו, כל אחד בשלב אחר בחייו.
גיוס הוא נכס
בני גנץ מתחזק בסקרים מסיבה פשוטה. הוא מביא את הדבר שהכי חסר בממשלה: ממלכתיות. ככל שהממשלה מתנהלת ביותר כוחנות (ע"ע להעמיד לדין את אהרן ברק ואסתר חיות), היא מגלה שהשיטה הזו מאבדת מהאפקטיביות שלה. ערוץ 14 אומנם מתפאר ברייטינג, וההארדקור הליכודי-בן־גבירי מתאחד סביב מדורת הבייס, אבל מרבית העם מסתייגת, והיקף ההשפעה של הרטוריקה הזו הולך ומצטמצם.
יש צמא גדול לאחדות אמיתית, במיוחד בשבוע של ימי הזיכרון והעצמאות, אבל הממשלה נותנת תחושה שדאגתה העיקרית היא למגזרים ולפוליטיקה. מעבר לאנשים לא מקצועיים שמחזיקים בפוזיציות שאינם ראויים להן (מאי גולן לתפקיד הקונסול בניו יורק, זה רציני?) - אין חזון, אין תוכניות לאומיות רחבות, ויש יותר מדי גלגולי אשמה.
חוק הגיוס הוא דוגמה מעולה. על אף המחאות המאסיביות, הממשלה טרם הפנימה עד כמה החילונים טעונים לגבי הדיבורים החצופים נגד "סרבנות", כשביד השנייה מקדמים חוק סרבנות על מלא כדי להכשיר לעד את ההשתמטות החרדית.
התוכנית האלטרנטיבית שהוצגה השבוע על ידי המחנה הממלכתי, מדגישה את היעדר החזון הכלל־חברתי של הממשלה. התוכנית בנויה על התנדבות כלל־מגזרית למען המדינה במסגרת כלשהי כתחליף לחוק השתמטות החרדים. במסגרת התוכנית, צה"ל יוכל לבחור את חייליו, ושאר הצעירים ישרתו את המדינה במסגרות אחרות. התוכנית הזו מתבקשת לא רק משום שהגענו לנקודת אל־חזור בעניין ההישענות החרדית ההולכת וגדלה על קופת המדינה. יותר מכל, השיח סביב חוק הגיוס הציני אינו נותן את הכבוד הראוי לצה"ל.
צה"ל הוא לא עול אלא נכס. הוא לא ארגון שצריך לשאוף להשתמט ממנו אלא ארגון שכל צעיר וצעירה צריכים לשאוף להשתייך אליו. מדובר בצבא ייחודי וחסר תקדים. אף צבא בעולם אינו מתמודד עם שש זירות פעילות ושונות זו מזו, בו־זמנית. עם כל יכולותיו המבצעיות, ועם כל הביקורת המוטחת בכיבוש, צה"ל הוא לא רק צבא מיומן ומקצועי, אלא גם צבא ערכי ששומר ככל האפשר על חיי חפים מפשע. הוא הצבא המהיר והמסונכרן מבין צבאות העולם, ואף על פי כן, כל הזמן שואף להשתפר.
צעירים שזוכים לשרת בצבא אומנם תורמים מעצמם, אבל גם מקבלים הכשרת חיים שלא תסולא בפז. הם לומדים להתמודד עם אחריות עצומה שבני גילם במערב לא מתמודדים איתה. הם עוברים תהליכי הסתגלות רבים בתוך המסגרת, וזה קריטי בעידן המסכים והקורונה. הם מתנסים בעבודת צוות, בתהליכים מולטי־דיסציפלינריים, ביחסי אנוש, יוזמה, פיקוד וקבלת החלטות תחת לחץ.
הם לומדים מנהיגות, ונבנים מתחושת מסוגלות והעצמה. בתוך כל טנק וכל סטי"ל יש כור היתוך שמחבר בין שכבות שונות, מגזרים שונים ואזורים שונים, ובונה את המרקם החברתי העתידי של ישראל. יוצאים מזה לא רק חברויות חיים וחברה יותר טובה, אלא גם הרבה סטארטאפים.
זה לא נכון שצה"ל לא זקוק לחיילים חרדים - תארו לכם שהיו עוד 25 פלוגות מג"ב בדרום. התוכניות המובחרות בסגנון תלפיות הוכפלו לאחרונה לטובת הפריפריה, כמו גם מספר המלגות ללימודים גבוהים. הצעירים שלנו נבנים בצה"ל ואז חוזרים אלינו, והמודל של צבא העם הוא נכס עם פירות מדהימים. מדובר במפעל של סולידריות חברתית. חבל שפוליטיקאים מסוימים פחות מתחברים לזה.