ב־12 באוקטובר 2020 פנה אליי בוואטסאפ בחור שאני לא מכיר, עמית ברנר שמו. אני ואחי אלון, כך סיפר, יצאנו ביום שישי מהקיבוץ שלנו בצעדת מחאה לבלפור. האם יתאים לך לפגוש אותנו או לדבר בטלפון? אנחנו הערב ישנים אצל חברים ברעננה, מחר ברמת גן, עד שנגיע לבלפור, סיפר. הגבתי בנימוס, הבעתי עניין, איחלתי בהצלחה - אבל לא הצלחתי להתפנות לפגישה.
אני עסוק מדי, הודיתי. "תודה", ענה לי עמית, "נקווה להיפגש בהזדמנות". השבוע, כעבור שנתיים וחצי, קיבלתי הודעה נוספת מעמית ברנר. הוא הזכיר לי את ההתכתבות הקודמת ועדכן אותי שאחיו, אלון, שאיתו צעד יחד 150 ק"מ במשך שמונה ימים, כל הדרך מהקיבוץ למחאת בלפור, נהרג לפני שבועיים בתאונת עבודה בקיבוצו מזרע. הצעדה ההיא, סיפר עמית, הייתה רעיון של אלון. הוא רצה לעשות משהו שיתרום למחאה.
הצטרפו אלינו הרבה אנשים לאורך הדרך. התיידדנו עם אמיר השכל ועם חבר'ה נוספים מהמחאה. והנה, שנתיים וחצי אחר כך, ב־30 במרץ השנה, קרה האסון. אלון ירד לבור התחמיץ ברפת הקיבוץ כדי לקחת דגימה, טרקטור שנסע ברוורס פגע בו והרגו במקום. בן 60, אב לארבעה.
יום אחד קודם, ב־29 במרץ, פשטה קבוצה של ביביסטים על צומת עין הנצי"ב והקימה שם מחסום שבו נערכה סלקציה מאולתרת בין קיבוצניקים לסתם אנשים.
אלה שזוהו כקיבוצניקים, לא הורשו לעבור. בין היתר הגיע לשם ילד קטן בשם מנור אביסרור, בן 12, יחד עם שני חבריו. סבא שלהם הסיע אותם מקיבוצם מעוז חיים לאימון כדורסל. הביביסטים עצרו את המכונית, הקיפו אותה, טלטלו אותה, קיללו, איימו, דרשו מכולם להצדיע לביבי ורק אז לעבור. החסימה הזו נמשכה שעה ארוכה ואמורה הייתה להטיל מורא ומצור על קיבוצי הסביבה, מעוז חיים ביניהם. מנור בן ה־12 התקשר לאמא שלו, סופיה אביסרור, רועד מפחד. היא ביקשה ממנו לצלם אבל הוא פחד. אביו וכמה חברים יצאו מהקיבוץ במטרה להציל את הסב ונכדו. בסוף זה הסתיים בשלום. הוגשה תלונה במשטרה.
איציק זרקא הוביל אז את הפעילות הזו נגד הקיבוצניקים. למה? לא יודע. באותם ימים נשמעה פעילת ליכוד בשם "אלונה" מתפללת שהרקטות שנורו מלבנון ינחתו בקיבוצים. אורנה פרץ, פעילת הליכוד הוותיקה מקריית שמונה, הודיעה שפשוט צריך "לחסל את הקיבוצים והשמאל, להחרים אותם חד וחלק". למרבה הצער, אף אחד מאיתנו כבר לא מתרגש מהטקסטים האלה. שגרה.
מה קשורים האחים ברנר לכל זה ומה כל זה קשור לענייננו? ובכן, אתם קוראים עכשיו פרק נוסף מתחקיר שאני עורך על עלילות הפריבילגים שהשתלטו על המדינה היהודית וזוממים להביא לחיסולה, בדרך כזו או אחרת. לפני שבועיים פרסמתי כאן פרק על טייס הקרב הראשון מהעיר טבריה, אשכנזי פריבילג בשם מתי כספית (דוד שלי).
היום נדבר על משפחת ברנר. בואו נחזור מאה שנה בזמן. פלשתינה של תחילת המאה הקודמת. יוסף חיים ברנר, הסופר העברי הנערץ, בא להגשים את הציונות בגופו ועלה ארצה בשנת 1909. הוא היה מראשי העלייה השנייה, אחד מהוגי הדעות החשובים של ראשית הציונות, והתיישב בתל אביב. ב־2 במאי הקרוב נציין 102 שנה להירצחו בידי פורעים ערבים.
הייתה זו שנת 1921, היו אלה פרעות תרפ"א. הכתובת על הקיר. חבריו של ברנר הזהירו אותו, אבל הוא סירב לעזוב את ביתו ולנטוש את היהודים שחיו אז בסביבה, ובעיקר בקריית שלום. למחרת הטבח, הגיעה משלחת מטעם היישוב היהודי למקום. נמצאו שם חמש גופות במרחק קצר זו מזו וגופה אחת מושחתת, במרחק מה מהשאר. הערבים התעללו וביתרו את הגופות. ברנר נמצא שוכב על בטנו ומחצית גופו התחתונה עירומה. עד ראייה סיפר שהחזיק בידו נייר מוכתם בדם, שעליו כתב כמה שורות. יחד איתו נרצחו הסופר צבי גוגיג בן 27, יהודה יצקר בן 54, בנו אברהם יצקר בן 19, הסופר יוסף לואידור בן 28 והסופר צבי שץ בן 31.
יוסף חיים ברנר, בן 39 בהירצחו, הוא הסבא רבא של אלון ברנר, שנהרג לפני שבועיים ברפת של קיבוץ מזרע. הנטייה הזו, להיהרג בכל דור ודור, אופיינית לפריבילגים, ובעיקר בין הקיבוצניקים. לברנר היה בן אחד בלבד, אורי, ששהה בימי המאורעות בברלין עם אמו והיה בן 7 כשנרצח אביו. אורי חזר ארצה, הצטרף כנער צעיר להגנה, היה בין מקימי קבוצת "מסדה" בהגנה, ואחר כך היה בגרעין המייסד של קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן. הוא היה מפקד מעוז חיים מטעם ההגנה ובשנת 1938 פיקד על קרב שבו חוסלה כנופיה ערבית גדולה בעמק בית שאן. בהמשך נפצע באורח קשה כשכורי זיפזיף שאיתם יצא לעבודה על שפת הירדן הותקפו.
אורי ברנר שירת גם בפלוגות הלילה של אורד וינגייט והפך לסגן מפקד הפלמ"ח, מספר 2 של יגאל אלון. כשפורק הפלמ"ח אחרי המלחמה, חזר אורי ברנר לקיבוצו, הפך להיסטוריון ושימש כמורה בבית ספר תיכון עד יומו האחרון. מאותו קיבוץ, מעוז חיים, יצא הילד מנור אביסרור ב־29 במרץ השנה, כדי להיתקל במחסום הביביסטי ההוא ולהתקשר לאמא שלו בבכי.
כדי להשלים את התחקיר על הפריבילגים, בואו נמשיך במעלה הדורות: לאורי ברנר יש בן, יוחי שמו, שקרוי על שם הסבא שנרצח. יו"חי, על שם יוסף חיים. יוחי הוא אביו של אלון, מתחילת הטור. זה שנהרג לפני שבועיים בתאונת העבודה בקיבוצו. יוחי נולד וגדל במעוז חיים, התגייס לצנחנים ומשם המשיך לסיירת מטכ"ל, שבה שירת גם בקבע. אלון, נינו של הפריבילג י.ח ברנר, שירת כלוחם בגולני, בטרם פגע בו הטרקטור.
יש לו ארבעה ילדים, הצעיר התגייס לאחרונה לנח"ל. דיברתי השבוע עם יוחי, האב השכול, ועם עמית, האח. הם חזקים. משפחות כאלה לא נשברות בנקל. הם סיפרו לי שאלון נהג לקרוא בקנאות את הטור הזה, שאתם קוראים עכשיו. אני פורע לו את החוב ההוא, כשלא טרחתי להתפנות ולפגוש אותו ואת אחיו בדרך לירושלים.
מה היה חושב אורי ברנר, שהקים את מעוז חיים לפני 86 שנה, על המצור שהוטל עליו לאחרונה בידי הביביסטים? אני מניח שהוא היה שואל את עצמו מה או מי הם הגורמים שהפכו את המקום הזה למאכלת של אש ושנאה. אלון, נכדו של אורי, הספיק לתרום בשנת 2013 כליה לרופא המשפחה בקיבוץ, שלקה באי־ספיקת כליות. למה? כי נראה לו שזה חשוב. לאחרונה, סיפר לי השבוע אחיו עמית, התעניין אלון בתרומת אונת כבד, אבל בבית החולים סירבו לקצור ממנו את התרומה בטענה שמי שכבר תרם כליה, לא יכול לתרום כבד. אלון ברנר תכנן לעתור לבג"ץ כדי לקבל אישור לתרום חלק מהכבד שלו, אבל לא הספיק. הטרקטור הרג אותו במקום.