כמו בכל דבר רע, גם במשבר הלאומי יש משהו חיובי | מיכאל קליינר ‎‎

1. בין התפילה לצפירה

רבים קיוו שתקופת ימי הזיכרון ויום העצמאות תהווה צפירת הרגעה, ותחזיר קצת שפיות למקומותינו. למרבה הצער, זה טרם קרה. שוב היה זה טייס שובר שורות שחולל סערה בחללו את קדושת יום השואה. שוב התברר שאבן שטיפש אחד זורק למים - גם אלף חכמים מתקשים לשלוף.

ביוני 1946 נטבע הביטוי "השבת השחורה" בהקשר של מעצר ראשי היישוב היהודי על ידי שלטונות המנדט הבריטי. לאחר הקמת המדינה, הביטוי שרד, אך הקשרו הלך ונשכח. מאז כינון ימי הזיכרון הלאומי לזכר השואה והגבורה ולזכר הנופלים במלחמות ישראל, השבת שעושה לכולם שחור בלב היא השבת שבין שני ימי הזיכרון, זה שאחרי חג החירות וזה שלפני יום העצמאות. שבת הזיכרון הזו, שבין יום השואה ליום הזיכרון, היא השבת השחורה החדשה: שבת השכול - והיא המקבילה הלאומית לימים שבין כסה לעשור, בין גזירת הדין בראש השנה לבין חתימתו ביום הכיפורים.

אלו הם שני זמנים מאחדים. ביום כיפור, גם יהודי שהוא חילוני גמור מוצא עצמו לעתים נמשך אל בית הכנסת להשתתפות בתפילת כל נדרי או נעילה. מראה ערי ישראל ביום הכיפורים, יום הזיכרון הדתי, הפך אותו עם השנים לאירוע מאחד לאומי - שהרי אין כל חוק המייצר את צביונו המיוחד מלבד הסכמה רחבה מרצון. כפי שיום כיפור הפך בישראל לאירוע לאומי, הפכו עם השנים הצפירות ביום הזיכרון ויום השואה למעין ציווי דתי, לאירוע שמידת המחויבות אליו חרגה מזמן מגבולות של טקס לאומי הראוי לכיבוד בלבד.

הייתי עד לכך דווקא בטיסת אל־על ביום השואה השבוע. לא הטיסה שזכתה לפרסום, אלא דווקא טיסה בכיוון ההפוך. חזרה ארצה. שעוני הנוסעים היו מכוונים עדיין לשעון ניו יורק. השעה הייתה 3:00 לפנות בוקר, שעה שהאורות כבויים ומרבית הדיילים והנוסעים שקועים בשינה. לפתע נגלה לעיניי מראה חריג: ראיתי במעבר ארבע דיילות עומדות. כעבור זמן קצר, בדרכי בחזרה למושבי, הסבירו לי שזו הייתה בדיוק שעת הצפירה בארץ, והן חשו צורך להזדהות עם התחושה הלאומית.

הן הסבירו לי שהקברניט החליט לא לציין את הרגע במערכת הכריזה, כיוון שמרבית הנוסעים ישנים, אך יעשה זאת מאוחר יותר. ואכן, כעבור זמן מה לקראת ארוחת הבוקר, הקברניט ציין את היום בצורה מכובדת ואפילו מרגשת בעברית ובאנגלית, והציע לכל נוסע לציין את זיכרון קורבנות השואה בדרך שיבחר. ניתן להניח שזו הייתה הנחיית החברה, שהתבצעה בצורה תקינה גם בטיסותיה האחרות, למעט החריגה האחת שצבעה בצבע שחור את החברה כולה ואת היום.

כמו בכל דבר רע, גם במשבר הלאומי שבו אנו נתונים יש משהו חיובי. השנה, ביום העצמאות, דגל ישראל יעשה קאמבק. הפלא הזה יקרה אם מי שהניף את הדגל בהפגנות יניף אותו גם בשבוע העצמאות. ומצד שני, מי שנוהג להניף את הדגל כל השנים, יתגבר כנראה על החשש שמרתיע השנה הרבה אנשים לאומיים, פן יזוהה עם תנועת המחאה - ובכל זאת יתלה כדרכו את הדגל במרפסת או ברכב. אשתי מצאה תרופה לבעיה.

היא החליטה שהשנה, כדי למנוע אי־הבנות, תתלה טלית לצד הדגל. אחרים יתלו לצדו את סמל המנורה בצהוב־שחור, צבעי בית"ר ירושלים. ניתן לקבל באהבה את מניפי הדגל החדשים, גם אם הם חזרו אל הדגל לצורך התרסה יותר מאשר כהזדהות, בתקווה שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה.

2. משוגעים, רדו מהעץ

יש מי שמייחלים לכך שמנהיגים בעלי מעמד ותחושת אחריות, היודעים את האמת, יכניסו ידיים למים העכורים, ויעצרו את מסע ההסתה והשיסוי. עד כה זה לא קרה. בין היתר כי נהמת ההמון המוסת משתיקה כל מנגינת פשרה. בהקשר זה חסר לנו מנהיג אמיץ לב, פתוח, שבוחן את השקפותיו כל הזמן, ושגם כאשר אתה לא מסכים עמו - אתה מקשיב לו. למשל, מישהו דוגמת הנשיא השביעי של מדינת ישראל.

בימים אלו חסר לי קולו הייחודי של עזר ויצמן. אני רק יכול לנחש מה הוא היה אומר לטייסים שמשתמשים ביכולותיהם המבצעיות כדי להכתיב לרשות המחוקקת אילו חוקים הם מתירים לה לחוקק ואילו הם אינם מאשרים. למען הצעירים שלא ידעו את עזר, אני מזכיר שהוא זה שבנה את חיל האוויר הטוב בעולם, הוא זה שטבע את הביטוי: "הטובים לטיס". הוא היה טייס נועז, מבריק וחסר מעצורים ומנהיג צבאי בעל חזון ויכולת להגשימו. הוא היה הרוח החיה בשני המהפכים ההיסטוריים הכי דרמטיים והכי בלתי צפויים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל: האחד צבאי ב־1967, והשני הפוליטי ב־1977.

במאי 1967 חשה ישראל כי היא בסכנה קיומית. נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר ציווה על כוחות האו"ם שהוצבו בסיני לצאת, והכניס חמש ארמיות לסיני תוך הפרת הסכמי הפירוז שנחתמו ב־1956 תמורת הנסיגה הישראלית בעקבות מבצע סיני. אל־נאצר כרת ברית עם סוריה וירדן לפלוש לישראל, לכבוש אותה ולחלק את שטחה בין שלושתן. אמצעי התקשורת המצרית הציעו לדגים בחופי ישראל לצום, כדי שיהיה בקיבתם די מקום ליהודים שיושלכו לים. העולם עמד מנגד.

הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד