הדואט של עפרה חזה וזהר ארגוב מלמד דבר אחד: AI זו טכנולוגיה מדהימה, מקוממת ובעיקר חסרת ערך אומנותי. השיר החדש של האומנים שמתו הופק באמצעות בינה מלאכותית, שלמדה את קולותיהם והנפיקה שיר שטוח, רדוד, מסונתז ונטול נשמה.
לנועה קירל יש מניירה מעניינת. כמעט בסוף כל שורה היא עושה מין גניחה. היא שרה: “איים גונ'ה סטנד היר לייק אה יוניקורן" (גניחה), “אאוט היר און מיי אוון" (גניחה) וכו'. הגניחות הווקאליות האלה הן חלק מדמותה: בחורה צעירה, מוכשרת, שרוצה להוכיח את עצמה. היא מתאמצת, משדרת סקסיות, בונה מתח בשיר. ירדנה ארזי להבדיל, שרה צלול, נקי. כזו היא - מוקפדת, מכובדת, ממלכתית.
המניירות של זמר הן סך כל אישיותו, שמתבטאת בדקויות קטנות, בצלילים, לעתים בתדר בלתי מורגש שהופך את הזמר למרגש, לאמין ולכזה שאפשר להזדהות איתו.
ג'ים מוריסון הצטרד כששר “ברייק און ת'רו טו ד'ה אד'ר סייד". זו מעין מטונימיה קולית, פרט קטן שמלמד על האומן. האלכוהול, הקוקאין, המריחואנה - כל הרעות החולות מתגלמות בקולו החרוך. אביב גפן הודה שהוא מזייף, זה חלק מהאופי שלו. הוא שר על דור מזוין בצרחה, משתמש בסינקופות פומפוזיות, שובר קונבנציות, קובר את אמו בקליפ ומלין על אביו האלכוהוליסט.
הרובוט אולי יכול לחקות את קול הזמר, אבל לא את נפשו המסוכסכת, אישיותו המורכבת ותודעתו האומנותית המיוחדת, שמתבטאות בניואנסים בשירה עצמה.
לקראת יום העצמאות נתן תאגיד כאן את חסותו למעבדה כימית שבה רקחו את קולותיהם של זהר וחזה, ובאמצעות כותבי שירים עדכניים - רון ביטון, רועי מכלוף וטל פורר - יצרו את השיר “כאן ולעולם" - שלא כמו שמו, כנראה שיתנדף מהמרחב “מיד ולתמיד".
השיר עצמו לא רע, אבל הוא לא שיר. הוא הלחמה מלאכותית של קולותיהם של אומנים שאינם בין החיים. הטכנולוגיה מנסה להראות שאפשר להחיות את מי שהלך, אבל התוצאה מוכיחה את ההפך. כמו שיהיה בלתי אפשרי לכתוב ספר חדש של מאיר שלו - בלתי אפשרי לחקות את קולו האנושי של זהר.
הקול אינו רק דחיפה של מולקולות באוויר או גל של ויברציות שנובע מתוך גרונו של הזמר, אלא הוא מכלול האינטליגנציה שלו, העצבים שהגיע איתם בבוקר לאולפן, הסיגריות שעישן, ההתרגשות האותנטית שבלבו כשהוא זועק “הפרח בגני". בקולו הממוחשב אין חלקי אישיותו המורכבים, הייחודיים, הפרובלמטיים, האנושיים. את ארגוב אפשר לאהוב ואפשר שלא, אבל רק רובוט חסר נשמה יכול לחשוב שהזיווג המאולץ עם חזה הוא איחוד מרגש, דואט מרטיט או צימוד מפעים.
כשמשתמשים בקורפוס השירים של חזה לצורך דגימת קולה, כדי ללמד את המחשב לשיר במקומה, לא רק שמנצלים את דמותה, כישרונה, את מלוא הווייתה - אלא גם מבצעים בה מעשה נבלה מוזיקלי. שלא לדבר על העיוות המוסרי בשימוש במתים לצורכי פרסום, מסחור, כסף ואהבה, גם אם באישור בני משפחתם, שלהם אינטרסים אחרים, בלתי אומנותיים. רק עכשיו דרייק יצא נגד שימוש בקולו על ידי הבינה המלאכותית, אחרי שנלקח לקאבר ללהיט היפ הופ של אייס ספייס.
צריך להודות, אומנות מתוחכמת אך נטולת רגש די נפוצה לאחרונה. בסדרה “יורשים" מככבים שלושה אחים שלא מצליחים להוציא מעצמם שום נימה אמיתית של עצב, חוץ מגמגום מביך כש(ספוילר לפרק 3) אבא שלהם מת.
גיבורת הסדרה הישראלית “קורדרוי" (דר זוזובסקי המעולה) היא בחורה קרה, פזיזה, שלא מכילה שום דבר ולא מסוגלת לתקשר עם בני אדם שלא באמצעות מין, היא תמיד מביטה במבט מזוגג על העולם, כמו שאר הדמויות בסדרה, נוירוטיות, אבודות ומסוממות. אולי רק דמויות כאלה היו יכולות ליהנות משת"פ קרינג'י כמו השיר של חזה וארגוב או מהופעת ההולוגרמות הסינתטית של אבבא, למשל.
מצער לדמיין את הדור הבא מתהלך כזומבי נטול לב שלא מצליח להבדיל בין אמת, אומנות, יצירה לבין תוצר מהונדס של מכונה.
כדי להתחסן מביקורת, כאן גם פרסמו סרטון קצר שבו אחותה של חזה האזינה מרוגשת לשיר ואמרה “פשוט לא להאמין. כאילו עפרה נמצאת כרגע לידי... והשיר הזה הוא מסר לעם ישראל להתאחד".
הדבר היחיד שצריך להתאחד סביבו הוא נגד התוצר המוזיקלי המקריפ, כדי שלא נגיע ליום העצמאות הבא עם יפה ירקוני ושושנה דמארי שרות זו לזו בבהלה: “טוב לראות אותך פתאום, זה כמו חלום".