משהו: יום העצמאות ה־75 עבר, אפשר להתחיל לתכנן איך לקלקל את יום העצמאות ה־80.
הבטחות, הבטחות
כבר אמרתי פעם, כבר הבטחתי פעם, והמצב לא השתפר:
כרטיס עבודה
תיאור מצב, לפעמים בחרוזים,
של תכנון שהשתבש, בלי אשמים.
כרגיל, הוא אמר בטלפון, המון עבודה.
והוא לא יכול להבטיח שעה
אולי יחזור בשש, אולי בשבע
זה לא כל כך נורא
יש זוגות שהבעל בצבא הקבע
או יועץ לענייני בצל בארצות הטבע.
כן, כן, כן זהו שיר התנצלות
ואת עוד תראי שהכל היה טעות
ואני באמת לא התכוונתי להיות כל כך עסוק
וגם אני נבהל לגלות מה קרה לי, וכמה אני דחוק
ואני אצא מזה. כמו שהבטחתי, את תראי
וזה רק בגלל שהתחלתי משהו חדש, ואני חייב עכשיו לגמור
וזה עסק זמני.
הוא (זאת אומרת - אני) הרי היה כל כך קרוב
והוא עבד פה, והוא למד שם, והספקתם לבקר את כולם
אבל איכשהו היה לכם גם כל הזמן שבעולם
וזה עוד לא הספיק לכם, כמובן, וחשבתם שעם הגיל המצב ישתפר
ויהיה לכם זמן פנוי, אחד בשביל השני יותר ויותר ויותר.
כי עם הגיל רוכשים ניסיון
ומעמד, וכסף, וזאת הייתה הכוונה וזה היה התכנון
שפירושו המעשי הוא יותר זמן. להחזיק יד ביד ביד ביד
(כמו בבדיחה עם התמנון)
ויותר זמן להסתכל בעשרת אלפים ז'ורנלים איטלקיים וגרמניים לעיצוב,
ולתכנן יחד מדף לספרים ליד המיטה
ויותר זמן לרכוב יחד על הווספה לחפש את העץ במחסן
ויותר זמן ללכת יחד לנגרייה לנסר אותו ולהקציע, ולצחוק אחר כך
ביחד על הנגר.
ואחר כך לצבוע ואחר כך לתלות אותו יחד
(או שכדאי שלא תסתובבי לי בין הרגליים כשאני עובד. תלכי למטבח להכין
משהו מיוחד
ואני ארכיב את המדף, וארמה בבורג אחד).
אבל פתאום דוחים את זה לשבוע הבא (כנראה)
או לחופש הגדול (יהיה מה שיהיה),
אז נסכם שהמצב הלחוץ הוא זמני
ושזה יסתדר תוך הזמן הקרוב (עד יום שני)
ושלא אקח על עצמי שום דבר נוסף
ואארגן את השעות בצורה פחות בזבזנית
ואפסיק להיות בכיין, ואתחיל להיות גבר
ודי ודי ו־NEVER
ונחזור לתכנון המקורי, או לפחות
נצא לאיזה מקום לבד
(אבל מה שוות כל ההבטחות אם בגלל הקטע הזה
לא היה לי זמן לדבר איתך היום דקה אחת).
(ש.ח.)
קפקא והרפורמה המשפטית
באחת ההפגנות המעטות מדי בעד השיפור הדמוקרטי במערכת המשפט, הניף מישהו בהתרסה שלט שעליו הכריכה המוכרת של הספר של קפקא “המשפט", אבל במקום המילים “פרנץ קפקא. המשפט", שמופיעות על הכריכה של הספר המקורי, השלט אמר: “פרנץ קפקא. בג"ץ".
קפקא אכן כתב ספר שניתן לקרוא כמחאה על המצב שבו ישראל נמצאת: כוח בלתי הגיוני ובלתי מובן השולט בנו, כוח שאין אפשרות להבין אותו, כי הכללים שלו הם מסתוריים ומסורים לפרשנות עלומה ובלתי מושגת. אתה תמיד אשם. אם נכנסת לתוך שליטת הכוח הזה, אין לך סיכוי לא להיות אשם.
דמוקרטיה פירושה להיות חופשי, אבל בעולם של קפקא, אין דבר כזה אדם חופשי בתוך מערכת המשפט. כידוע, גיבור הספר “המשפט" מואשם בלי שהוא יודע על מה ולעולם לא נחלץ מהמלכודת המשפטית המפלצתית.
לקפקא יש עוד ספר, נהדר אפילו יותר בעיניי, ושמו “הטירה", גם הוא תיאור המצב הישראלי, מצב שהרפורמה במערכת המשפט רוצה לתקן טיפ טיפה. ב"הטירה" יש מעמד אדונים נעלם מן העין, השוכן בטירה על גבעה, האזרחים שנמצאים בתחתית הגבעה לא מסוגלים להגיע לעולם אל אותם אדונים, רק להשתדל. האדונים עלומים, הם עסוקים, הם עובדים כל כך קשה, ואי אפשר להבין על מה. כל הספר הוא תיאור ניסיונות האנשים הפשוטים יותר החיים למטה, להגיע אליהם. אין סיכוי. האדונים שם, בלתי מושגים, צודקים תמיד.
ויש לקפקא הגאון עוד סיפור קצר העוסק בישראל, סליחה במערכות החוק האכזריות המסוכנות לחופש ולזכויות האדם. שם הסיפור: “מושבת העונשין". זה סיפור קצר על ניסיון להפוך את החוק ליותר אנושי. הניסיון דווקא מצליח, הרפורמה עוברת, אבל רפורמה כזאת היא טרגדיה לאיש החוק עצמו, לשופט. מערכת החוק במקום המוזכר בסיפור פיתחה מכונה אשר מטביעה בעזרת מחטים את האישום על גבו של הנאשם. זו בעצם הוצאה להורג, שבה המכונה כותבת בגופו של הנאשם את גזר הדין בתהליך שנמשך 12 שעות, עד למותו. הנאשם לא מבין את גזר הדין, ואפילו לא מכיר את האשמה כלפיו, אבל בסופו של התהליך הוא מבין את האשמה, פניו מוארות בהבנת אשמתו, ובקבלת גזר הדין. “האיש שלנו מפענח אותו בפצעיו“, כתוב, ואז גופתו מוטלת החוצה מתוך המתקן, בעוד בני העם הצופים במחזה עוצמים את עיניהם בהערצה ובהתמכרות, כי הם יודעים ש"עכשיו נעשה צדק".
הסיפור מתחיל כאשר מגיע הרגע שבו החליטו לעשות רפורמה במערכת המשפט באותו מקום, לבטל את השיטה האכזרית והלא הגונה ולהחליף אותה במתונה יותר. זה גורם לשופט, הקצין הממונה על מכונת העינויים המשפטית הזו, המעריץ את שיטת המשפט הקיימת, להכניס את עצמו לתוך המכונה, ולהרוג את עצמו כאשר המכונה חורטת על גופו את המילים “בצדק תנהג". סיפור חזק. פעם הוא אפילו הועלה כהצגה, בתיאטרון שוליים ששמו “תיאטרון המדרגות". הם ממש בנו מכונה כזו.
ראיתי את ההצגה הזו אז, בשנות ה־80, באולם קטן בדיזנגוף. ההצגה הייתה מרשימה. אני לא בטוח שהיום היו מרשים להציג ביקורת כזו על חוסר האנושיות במערכת המשפט. נדמה לי שהיום היו מכניסים את מי שרוצה רפורמה למכונה שתצרוב על גבו במחטים חוקים ופסקי דין, עד שהוא יזכה להארה ויקבל באהבה את קדושת מערכות המשפט והחוק הישראלי.
פינת השלולית
“הפוך אותי לנסיכה", “הפכי אותי לנסיך", כך מקרקרים הצפרדעים בשלולית. זה קורה. הנס קורה. קורה הרבה. זה הנס הכי נפוץ בעולם, והנס הכי חשוב בעולם. כשהוא מגיע, אל תתלבטו.