כמות האלימות שרצה ברשתות מטורפת. סרטונים של אירועים בלתי נתפסים שתועדו בישראל, מגיעים אלינו על בסיס יומיומי. בעבר זה הגיע אלינו מרחוק, הוצאות להורג מחרידות מבית היוצר של דאע"ש, למשל. זוועה שגרמה למשתמשי הרשתות החברתיות מסביב לעולם להתמכר לסנאף ובמקביל לחטוף התקפי חרדה. התיעוד היה מבהיל, אבל המחשבה שהעניקה נחמה זעירה הייתה שזה קורה במקום אחר. מעבר להרי החושך, הרחק מהציוויליזציה. 

מדי פעם זה התקרב אלינו. רגע אלים שזלג לאנגליה, התפרצות שהונצחה בצרפת ואפילו, באופן חריג, מעשים שהתרחשו כאן ונתפסו בעין המצלמה. ואז הגיע שינוי. פיגועים לצד התנכלויות של בריונים החלו להיות מתועדים ונוצלו בידי גולשים כדי לזרוע פחד ובהלה וכן כדי לצבור עוקבים. 

כיום הכל מתועד. מה שלא נתפס בניידים של אזרחים נקלט במצלמות של הרשויות השונות שמוצבות בכל הארץ. חלקים מהמדינה מונצחים 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. ואוי לעיניים מה שהמצלמות תופסות. סרטוני אלימות קשים. מכות, דקירות, קטטות והנורא מכל - מקרי רצח, בעיקר בחברה הערבית, שמתועדים לפרטי פרטים ומטלטלים את כל מי שצופה בהם. 

בשבוע שעבר עלה לרשתות סרטון קשה במיוחד, שבו נראה אדיר גאנם, מאבטחו של ראש עיריית טייבה, כשהוא נרצח באכזריות ובקור רוח על ידי שני מתנקשים שירו בו מטווח אפס. נשבר הלב כשרואים את התיעוד המצולם, וקשה להאמין כשמבינים את שאירע. 

כשתיעוד כזה מגיע אליי, אני משתף אצלי ברשתות. לא הכל, כדי לא לפגוע בכבוד הנפגעים ובני משפחותיהם. אז אני מטשטש את הרגעים הקשים. יש לכך מטרה - לעורר הד ציבורי שיניע את הרשויות לפעול. להזיז את הממשלה כדי שתפעל ותתקצב את כוחות השיטור והביטחון. 

חייבים להשיב לאזרחים את תחושת הביטחון ואת החיים הנורמליים והשלווים שהיו עניין מובן מאליו. מי שחשב שזה קורה רק בחברה הערבית מתבדה. סרטונים של גנבים רעולי פנים, שמטיילים בחניונים של בניינים סולידיים באזורי מגורים שנחשבו בעבר שקטים ובטוחים, מגיעים גם הם בתדירות הולכת וגוברת. 

עכשיו נחשול האלימות הרים ראש גם בשכונה שלי, ברחוב שלי, ליד ביתנו. גם הבית שלי מצויד במצלמות ברמה של אולפן, הן נמצאות בכל פינה: בחצר, בכניסה לבית וגם בפנים יש מצלמות, חבויות וגלויות. מתברר שאינני היחיד באזור שביתו מרושת מכל כיוון. לאורך הרחוב מותקנות עדשות אלקטרוניות רבות, גלויות וסמויות, שמתעדות את המתרחש. 

השכונה שלי, שהייתה מקום שלא נועלים בו דלתות גם ביום וגם בלילה, הפכה למתחם נטול תחושת ביטחון. השבוע זה הסלים כשהתרחשה תקרית אלימה. מסיבות כאלה ואחרות, שאולי יפורטו ביום מן הימים, השחית אדם כלי רכב שחנה במרחק כמה עשרות מטרים מרכבי. אותו אדם הגיע לרחוב שלנו בשעת לילה. זהו רחוב קטן ולא מרכזי, כך שאין בו תנועה רבה של רכבים, בעיקר לא בשעות המאוחרות של הלילה. האדם האלמוני עשה מספר סיבובים עם רכבו ברחוב, עד שעצר באמצע הכביש. הוא יצא מהרכב, הביט לצדדים ואז ניגש לרכב שחנה בצד הכביש.

הוא דקר מספר פעמים את הגלגל האחורי במה שנראה כמכשיר חד ואחר כך ניפץ את השמשה הקדמית של הרכב. הכל נעשה לאט, בנחת וביסודיות. הוא לא עטה מסיכה, אפילו לא ניסה להסתיר את זהותו. פשוט חיבל ברכב בלי לדפוק חשבון.  

הסרטון הזה עורר אצלי תחושות של כעס וגם של חשש. אנשים עושים מה שמתחשק להם. כל דאלים גבר. כל מחלוקת ועצבים פותרים באלימות. בלי עכבות, בלי ייסורי מצפון ובלי מורא מהחוק. אירועים כאלו לא צריכים להתרחש בשום מקום, אבל כשזה קורה בגבעתיים, עיר ישנונית שנוהגים ללעוג לה שהיא משעממת, אז זה מפתיע כפליים. גם למקום הסולידי והמאופק הזה המגיפה הגיעה. 

לרוע מזלו של אותו אדם, האלימות שהפעיל תועדה באחת המצלמות שהוצבו ברחוב. דניאל עמרם, איש הרשתות המעניין ביותר של הזמן האחרון, אדם שמצליח לזהות בריונים ותוקפים מכל הסוגים ולאתגר את עיתונות המיינסטרים, נכנס לעניין במטרה לסייע. 

לעמרם יש מאות אלפי עוקבים בשלל פלטפורמות, ובעזרת חוכמת ההמונים הוא מצליח למצוא גורמים שנתפסו במצלמה כשהם מבצעים פעולות אלימות ובריוניות, ולהציג אותם בפני הציבור. באמצעות השיימינג עמרם מנסה לתת מענה לבעיה הבוערת ששורפת את המדינה.

ובכל זאת, אפנה גם אליכם, קוראים וקוראות המדור - אם אתם מזהים את האיש בסרטון, שלחו אליי הודעה בחשבון האינסטגרם שלי. אולי ביחד נצליח לעשות מה שכרגע רשויות אכיפת החוק מתקשות לעשות. 